יומן אישי, תל אביב, 2022
אני, יהל, גדלתי כיתומה להורים חיים. אמא שלי, דנה, ראיתי רק בתמונות ושיחות וידאו מזדמנות מחו”ל, ואבא שלי, אדם, למרות שגר בבניין ליד, לא היה בתמונה בכלל. לפעמים ממש הרגשתי שהוא חושש להביט בי, כאילו פוחד שאבקש ממנו משהו.
בילדותי כעסתי על אמא איך במרדף אחרי החיים שלה שכחה בכלל שיש לה ילדה? היום, פתאום אני מבינה אותה. כמה קשה להיות נערה בת 16 עם תינוק בידיים, במיוחד אם אבא של הילדה הוא בסך הכל חבר לספסל הלימודים וגם שכן.
היה לה אומץ, לפחות, לא לוותר עליי, ללדת ולתת תקווה. בסוף, דנה השאירה אותי אצל סבא שלי, זאב, וסבתא רות, והייתה ממשיכה בדרכה. עדיין, אני מודה לה, למרות שהיא הלכה, כי אין לדעת איזה חיים היו לי עם אמא ששום תחושת אמהות לא בערה בה.
בזכות זה היה לי ילדות מאושרת. גדלתי מוצפת בחום, חיבוקים ואהבה. סבא וסבתא שלי עפו עליי, שמחו בי כל רגע. אמא הייתה שולחת מדי פעם חבילות בגדים יפים ומשחקים מהעיר, וכשהתחתנה עם זר בפריז, זה רק התעצם גם אריזות וגם המרות בפייבור (שקלים חדשים) נכנסו לחשבון סבא.
הרגשתי לפעמים שאמא מנסה לרצות אותי, לכפר על משהו מעבר. בגיל שמונה־עשרה שלחה המון כסף, כדי שאוכל לקנות לי דירה בתל אביב “יותר טוב מחדר במעונות כשתתחילי ללמוד באוניברסיטה”, אמרה. צעד־צעד רמזה לי כאילו כל מה שהיא עושה בשבילי.
סבא וסבתא לא הבינו מאיפה הסלחנות שלי לאמא, אבל לא החזקתי בלב שום טינה אבל גם לא הרבה חום.
כשהייתי פוגשת אותה, כולם חשבו שאנחנו אחיות. באמת, די דומות, והיא שמרה על עצמה כל כך יפה שבגיל 34 נראתה, אולי, בת 25. וזה תמיד היה נגמר באותה שאלה:
נו, יהל, רוצה לבוא איתי סוף סוף?
לא אימא, אני עוד צריכה ללמוד.
תלמדי, תלמדי אצל מי יצאת כל כך חכמה?.. הנה המספר החדש, אם תזדקקי לעוד כסף תתקשרי בכל שעה.
תודה אמא. יש לי מספיק, אל תדאגי.
היא השתתקה קצת כשקראתי לה “אמא”. איך אפשר להרגיש אמא ממי שנמצאת רחוק כל כך גיאוגרפית ורגשית?
אפילו לבעלה בצרפת שיקרה סיפרה שממשיכה לעזור למשפחה, אף מילה עליי, הילדה הגדולה שנמצאת בארץ.
אהבה אותי, כנראה, אבל לא באהבה אימהית, אלא כשל קרוב משפחה רחוק. כשבעלה עזב אותה בשביל צרפתייה אחרת, הדבר הראשון שעשתה היה הגיעה אליי, לדירה החדשה ממנה.
יהל, זה בסדר שאעבור לגור איתך?
בטח, אני עוד מעט מתחתנת, ובכל מקרה אחר־כך נעבור לגור אצל עידו.
נשואה? לא מוקדם קצת? רק לפני רגע היית בת עשרים!
רציתי להעיר לה שהיא ילדה אותי בת שש־עשרה, אבל שתקתי. מי אני שאדבר? כבר מזמן אני כבר לא הילדה שלה מהסיפורים.
תמיד השוויתי את ההורים של עידו להורים שלי: הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות,ואילו דנה, אמא שלי, אפילו לא שאלה עם מי אני רוצה לחלוק את חיי.
אני אבוא לחתונה, אבל עכשיו אני צריכה קצת לנוח. אני טסה ליוון.
יו, יוון שמעת שעידו גם נוסע לשם לפעמים בענייני עבודה?
החתונה התקרבה בצעדי ענק. התעייפתי מההכנות, מחיי בועה. עידו היה טרוד בעבודה ונסע לחו”ל, ואמא נעלמה שום מענה.
אבל ידעתי: לעידו יש הפתעה, הוא אפילו לא יודע אני בהריון! ככה זה לא תכננתי להיכנס להריון לפני החתונה, אבל עכשיו זה קרוב, ואף אחד לא יחשוב שהתחתנו רק בגלל זה.
כשהגיע, חייכתי: “נו, כבר חשבתי שהתאהבת ביווניה ושכחת אותי”.
מה פתאום, יהל, את יודעת אין לי רומנים מהצד.
זה היה שקר. הייתה לו בדיוק אינטריגה קטנה ביוון רק לא ידעתי.
ואז, בערב לפני החופה, הופיעה אישה עם עיניים דומות לשל עידו, וקול חודר:
באיזה סודות מדובר פה? יהל, אני בהריון מעידו, אמרתי לו כבר שיספר לך
עמדתי שם חסרת מילים.
תחזרי על מה שאמרת?! את בהריון מהבעל שלי?! זאת בדיחה?
נראית לי סוג של ליצן? נפגשנו ביוון לכמה לילות ועכשיו, פה, באמצע החתונה, עידו תספר לה, איך היה לנו יחד!
לכו. פשוט תסתלקו שניכם. לא רוצה לראות אתכם!
יהל, תסלחי לי. זאת הייתה טעות.
טעות? טעות הייתה להתחתן עם בן אדם בלי לב.
הגשתי בקשה לגט. לא סלחתי לעידו, וסגרתי דלת גם בפני אמא שלי.
חזרתי למושב הילדות, אל סבא זאב וסבתא רות, ואיתם הבאתי לעולם בן בריא ומקסים.
על אמא ועל עידו לא שמעתי, וגם לא רציתי לדעת.
אך חודש אחרי הלידה, קיבלתי טלפון ממחלקת יולדות בשיבא:
את בתה של דנה לוי?
כן, מה רע?
אימך נפטרה בלידה. נולדה ילדה קטנה, אולי תרצי לאסוף אותה? אם לא, נצטרך להעבירה לבית תינוקות. את שומעת? תגיעי?
אני בדרך.
באתי ואספתי אותה. לא יכולתי אחרת.
עידו, בטח, בכלל לא התעניין, הוא טען שכל האשמה בדנה.
ואני? הבנתי, לשניהם יש אשמה, אבל ילדים לא צריכים לשלם על חטאי הוריהם. ילדים הם שמחה. וכשמגיע עוד שמחה, אף פעם לא יותר מדיחזרתי לבית סבא וסבתא, הפעם עם שני תינוקות בידיים האחד שלי, והשנייה של אמא. בימים הראשונים רק ישבתי ביניהם, מחזיקה אותם קרוב לחזה, שומעת אותם נושמים. סבתא רות טפחה על כתפי, זאב עשה קולות מצחיקים כדי לגרום לתינוקת לבכות פחות. הבית נמלא חיים בדיוק כמו פעם, כשהייתי אני הילדה.
בלילות הייתי דוחפת לטיולים בעגלה כפולה בשדרה של המושב. עם הזמן, ילדי השכנים התרגלו לחזות בנו, שתי תינוקות ואישה צעירה אחת, הולכים ומתרגלים יחד למה זה להיות משפחה חדשה, ישנה, לגמרי שלנו.
בסוף, הבנתי שלא כל סיפור אהבה מסתיים ברומנטיקה גדולה, ולא כל אמא יודעת לאהוב כמו שהילדה שלה צריכה. אבל כל דור יכול להתחיל מאפס ולתת הזדמנות חדשה. היו רגעים שבכיתי, היו לילות ארוכים שלא ידעתי מאיפה אשאב כוח. אבל כשהאצבעות הקטנות לפתו את האגודל שלי, כשלמדתי לזהות את הצחוק המיוחד של כל אחד, ידעתי כל חיים שניתנים לנו, הם בחירה. ואולי סוף סוף, אחרי כל השנים, נהייתי האמא שלא הייתה לי לילד שלי, וגם לילדה שאמא שלי השאירה מאחור.
