יעלי, בתי, אני מתחננת אלייך אמא כרעה על ברכיה ליד יעלי נצטרך לגור כאן קצת, זה לא יהיה להרבה זמן, בקרוב הכל ייגמר ונחזור שוב לעיר.
יעלי הביטה באמא בשקט.
“יעל, את שומעת אותי? את מבינה?” אמא טלטלה בעדינות את יעל.
“אני שומעת, אמא…”
“ולמה את שותקת?” לחשה אמא, ויעלי ראתה שהיא מודאגת.
“לא שתקתי, אמא, חשבתי. פשוט חשבתי.”
“חשבה לעצמה…” חייכה אמא במרירות. “תראי כמה ספרים יש פה, יעלי, כמה אהבתי לקרוא כשהייתי ילדה…”
“אמא… וכמה זמן נצטרך להישאר פה?”
“אני לא יודעת, מתוקה שלי. בינתיים חייבות לגור פה.”
יעלי ידעה בדיוק מה קרה להן, למשפחה. אמא סתם חשבה שיעלי קטנה מכדי להבין.
“יעלי, דודה הדס תבוא אלייך. אני אבשל לכן כל יום, בבוקר אסע ואחזור בערב. בסופי שבוע נהיה יחד ונטייל אל הנחל…”
אמא כיסתה את פניה בידיה.
“סלחי לי, סלחי לי…”
“אמא, אל תבכי, בבקשה. אני יודעת שאבא עזב אותנו, ואני יודעת שצריך להסתדר ושחשבת שהכי טוב לעבור לצריף של סבתא. ולתת את הדירה שלנו לאחרים, לטובתנו.”
“אני יודעת הכל, אמא… ואני מבטיחה להיות ילדה טובה, לחכות לך ולקרוא, ודודה הדס תשמור עליי.”
“נעבור את זה יחד, אמא… ובסתיו אלך לבית הספר. אמא… יש פה בית ספר?”
“לא, קטנה שלי. פעם היה פה בית ספר, עכשיו כבר לא. אבל בסתיו, אני מבטיחה, נחזור לדירה שלנו. זה רק זמני עד שאמצא עבודה טובה.”
“את הדירה השכרתי עד סוף אוגוסט, יהיה לנו בדיוק מספיק זמן, אחר כך נשפץ קצת ונתחיל מחדש. הכל יסתדר, מתוקה שלי…”
“אני יודעת, אמא.”
באותו ערב ישבו אמא ויעלי זמן רב על המרפסת של הצריף הקטן, והאמא סיפרה ליעלי על ילדותה, על הסבתא שלה אסנת.
“אמא, גם לך הייתה… אמא?”
“הייתה,” נאנחה אמא, “ועדיין יש, אבל… אני כנראה לא חשובה לה.”
“איך זה? למה?”
“ככה זה, קטנה. באתי אליה מוקדם בחיים, לא הסתדר להם, היא עזבה את אבא, נסעה לעיר אחרת, התחילה שם חיים חדשים. אותי היא הביאה לסבתא אסנת, והיא נסעה לחפש מזל…”
“והיא מצאה את המזל?”
“את המזל כן, אבל אותי שכחה. התחתנה שוב, יש לה שני ילדים, ואני… רק בחגים וביומולדת זוכרת.”
“אני זוכרת, הייתה פעם אחת שהיא באה לכאן כי אחד הילדים שלה חלה, והיא חשבה שהטבע יעזור.”
“היא אפילו לא סיפרה להם עליי. הם לא ידעו שיש להם אחות.”
“סבתא ביקשה ממנה שתביא לי שמלה למסיבת סיום… והיא פשוט התחילה לצעוק על סבתא, אמרה שיש לה ילד חולה ושסבתא חסרת לב. אמרה, ‘אסנת שלך כבר מספיקה גדולה, שתרוויח בעצמה שמלה’.”
“סבתא כעסה וגרשה אותה מהבית.”
“אמא, אף פעם לא קראת לה אמא, רק… היא.”
“אני יודעת, סליחה, מתוקה… לא הצלחתי לקרוא לה אמא. אמא בשבילי זו סבתא אסנת.”
“קוראים לך אסנת, נכון, אמא?”
“כן, קרויה על שמה של סבתא…”
“אמא, אהבת אותה?”
“את מי?”
“את סבתא אסנת.”
“מאוד מאוד מאוד. כשנפטרה, בשבילי כאילו נעלם כל העולם… גם את אמא שלי, את אמא… אהבתי, חיכיתי לה, כל שנה, כל חג, כל מחלה… מה שחלמתי זה שתחזור אליי.”
“ביום הראשון ללימודים כשסבתא נפטרה… גם אז חיכיתי לה.”
“היא לא הגיעה. הייתה לה חגיגה אצל המשפחה של בעלה החדש… באה רק אחר כך, בכתה, אמרה לי לארוז. הייתי קטינה, חשבתי שתיקח אותי אליה, אבל היא שלחה אותי ללמוד ופשוט שיכנה אותי בפנימייה.”
“את ראש השנה הראשון לא חגגתי עם סבתא. קיוויתי שאמא תיקח אותי, אבל היא אמרה שיש בבית המון אורחים, אין לי מקום שם…”
“הלכתי הביתה, כי ידעתי שזה הבית שלי. ביקשתי ממנה מפתח לסבתא אסנת.”
“‘בשביל מה?’ שאלה ונראתה דרוכה.”
“‘כי זה הבית שלי, ואם את חושבת שאולי תוכלי להחליט עליו, את טועה’.”
“‘זה גם הבית שלי’, היא מחתה. ‘אנחנו בכלל רצינו לנסוע לשם, לטייל בראש השנה.'”
“‘אם תלכו לשם, אני אקלקל לכם את החג. תני לי מפתח!'”
“היא לא נתנה לי, אז פרצתי דרך הגדר, קניתי שני מנעולים חדשים בעיר וקראתי לשכן עמרם, והוא התקין לי.”
“ולגבי הבית כל השכנים אמרו שלא ייתנו לה לגעת בירושה של סבתא שלי.”
“ערב ראש השנה תכננתי להיות לבד, אבל החברות באו וישבנו יחד…”
“אחר כך מלאו לי שמונה עשרה.”
“את לא רואה אותה?”
“לא. אין על מה לדבר. לה אין עניין בי, גם לי אין בה.”
“אמא… את…”
“מה?”
“את בחיים לא תעשי לי דבר כזה, נכון?”
“בחיים, לעולם לא, שמעת? לעולם.”
…יעלי הייתה כבר די גדולה, לא פחדה. אמא נסעה לעבודה, דודה הדס הגיעה פעמיים. יעלי אכלה, ניקתה אחריה, הדיחה כלים, האכילה את בובת תמר והתחילה לקרוא לה ולדובון גבריאל.
יעלי למדה לקרוא רק לאחרונה, והתלהבה לקרוא בקול לבובה ולדובון.
הימים עברו באותו אופן. בהתחלה בכתה לא כי רצתה לבכות כי הדמעות פשוט יצאו, והיא ניסתה להחזירן פנימה. כאלה דמעות, לא ראויות.
כשאמא חזרה, הכל הסתדר.
אבל יום אחד אמא לא באה. לא הגיעה, והזמן עבר, השמש שקעה. יעלי הדליקה את האור וסגרה וילונות.
“אל תפחדי, תמר, גבריאל, רותי ונעה וליצן דני אל תפחדו,” ניסתה להרגיע את הצעצועים.
“ללכת לתחנה לפגוש את אמא?” חשבה לעצמה. היא לא זכרה ממש את הדרך, אולי תפספס את אמא בדרך חזרה.
יעלי ניסתה להדוף מחשבות רעות. לא, אמא שלה לא תעשה לה את זה, לא, לא! ליעלי אין סבתא אסנת, עם מי תישאר?
יעלי ראתה בדמיונה את אמא נישאת לאיש אחר, יולדת ילדים אחרים, שוכחת אותה, והיא לבד בצריף…
מרחמים על עצמה החלה יעלי לבכות בקול. חנק אותה הגרון, הדמעות לא פסקו, העיניים כאבו, הגרון שורף, היא בכתה עד שנרדמה על הכסא ליד החלון.
יעלי התעוררה משאון במבואה אולי… אולי אלה עכברים, ואולי זו ההיא, אמא של אמא שלה, סבתא רות, שמעולם לא פגשה, אולי באה לקחת את בלומה מהם? לגרש את יעלי מהבית. היא התכווצה בשקט.
פתאום נפתחה הדלת, והאור נדלק.
“אמא!” קפצה יעלי. הכסא נפל. “אמא! אמא שלי!”
“ילדה שלי, יעלי שלי, אהובה… סליחה, סליחה, איחרתי לרכבת האחרונה, הגעתי עד התחנה הבאה ומשם הלכתי ברגל.”
“אמא, פחדת?”
“מאד, יעלי, הכי פחדתי עלייך! בכיתי, דיברתי אלייך, ואפילו זאבים הברחתי, בכיתי וצחקתי ביחד.”
“פחדתי שתחשבי שנטשתי אותך.”
בפעם הראשונה בחייה שיקרה יעלי לאמא.
“אמא, אפילו לא חשבתי על זה, אני יודעת את לעולם לא תעזבי אותי.”
יעלי שיקרה, כי כן חשבה, אבל לא רצתה לצער את אמא עוד יותר.
הן נשארו בצריף עד סוף אוגוסט, אחר כך הלכה יעלי לבית הספר, ואמא מצאה עבודה טובה.
אבא פנה לבית משפט, רצה שיאפשרו לו לראות את יעלי בסופי שבוע. ואמא רק צחקה “בחיים לא ביקש לראות אותה…”
“אני אף פעם לא מנעתי,” אמרה אמא, “הוא פשוט לא רצה.”
כעת ראתה יעל את אבא בסופי שבוע. בהתחלה רצה אליו בשמחה, אבל אחר כך…
“אמא, נדמה לי שאבא שלי קצת כמו רות… לא ממש צריך אותי, תמיד לוקח אותי לחדר משחקים בקניון, מתקשר כל הזמן, מתווכח עם אנשים.”
“אני רק יושבת ומביטה ילדים משחקים, אמא… לא רוצה ללכת איתו. אפשר שנאמר לו?”
אבא כעס, האשים את אמא ש’היא מסיתה’.
“אני האבא!” צעק. “ואת מונעת ממני להיות איתה!”
“אבא… אני כבר לא ילדה קטנה. למה אתה לוקח אותי כל פעם לאותו חדר? ושניצלים אני לא אוהבת, כבר גדלתי.”
“כשהלכת מאיתנו, כשנשארתי לבד… כל היום. כשאמא איחרה לרכבת, רצה ברגל דרך היער ואמא נלחצה מזאבים ואני הייתי לבד בבית…”
בפעם השנייה שיקרה יעלי לאביה, על הזאבים. הוא האזין ושתק.
אחרי חודש בא להתנצל. אמר שהבין, לקח אותה לסרט לבדו.
מאז יעלי שמחה לקראתו…
“אסנת… באמת ברחת אז מזאבים?” שאל אבא.
“כן,” ענתה אמא מבלי למצמץ.
ההורים דיברו קצת, ואבא פספס רכבת.
“אמא,” שאלה יעלי בלילה. “אם הרכבת של אבא עזבה, איך יגיע הביתה? שישאר אצלנו?”
אבא הביט באמא. אבל היא נותרה איתנה.
“הוא ילך ברגל… כאן אין זאבים,” ענתה ושלחה את אבא.
“אמא… הוא רצה לחזור, נכון?” לחשה יעלי בלילה, מחובקת לאמא במיטה.
“כן…”
“לא תסלחי לו?”
אמא שתקה.
“אמא, עניינך, אבל את שניכם אני אוהבת…
“אני יודעת, יעלי.”
“אבל אותך יותר, את הכי אמיצה בעולם. את רצית אליי ולא פחדת אפילו מזאבים.”
…שנים עברו. יעלי מתחתנת.
“אמא… יש לי וידוי קטן.”
“נו, שמעת.”
“אמא… אז חשבתי שאת באמת תעזבי אותי. כמו רות…”
“ילדה שלי… זה בכלל ייתכן?”
“לא ידעתי אז, אמא… סליחה.”
“את תסלחי לי, שעברנו את זה יחד…”
הן התחבקו, אמא ובת. הן תמיד יחד. אמא תמיד הייתה לצידה.
