אולצ’קה, ילדה שלי, אני מבקשת ממך – אמא כרעה ליד אולה – אנחנו צריכות לגור כאן קצת זמן, עוד מעט הכול ייגמר ונחזור שוב לעיר אולה הביטה באמא בשקט. – אולה, את שומעת אותי? את מבינה? – אמא נענעה את אולה. – שומעת, אמא… – אז למה את שותקת? – אמא התרגזה, ואולה ראתה את זה. – אני לא שותקת, אמא, אני חושבת. – חושבת, אה. תראי, תראי כמה ספרים יש כאן, אולצ’קה… אוי, איך אהבתי לקרוא כשהייתי ילדה… – אמא… נצטרך להישאר כאן הרבה זמן? – לא יודעת, מתוקה, בינתיים צריך להישאר. אולה הבינה הכול, מה שקרה להן, למשפחה שלהן. אמא טעתה: אולה לא קטנה, היא מבינה הכול. – אולה, דודה קטיה תבוא אלייך, אני אכין אוכל לכל היום, אצא לעבודה בבוקר, ואחזור בערב. בסופי שבוע נהיה יחד, נלך לירקון, נטבול… אמא כיסתה את פניה בידיים. – תסלחי לי… תסלחי… – אמא, אל תבכי, לא צריך. אני יודעת שאבא עזב אותנו, אני יודעת שצריך לשרוד וחשבת שהכי טוב לעבור לבית של סבתא, ולהשכיר את הדירה. – אני יודעת הכול, אמא… אני אהיה ילדה טובה, מבטיחה לך. אחכה לך ואקרא ספרים, וגם דודה קטיה תשגיח עליי. – נסתדר, אמא… ובסתיו אלך לבית הספר. – אמא, יש כאן בית ספר? – לא, ילדה שלי, פעם היה פה בית ספר, אבל עכשיו כבר אין. אבל בסתיו, אני מבטיחה, נחזור לדירה שלנו. זה זמני, עד שאמצא עבודה טובה. – את הדירה השכרתי עד אוגוסט, בדיוק יספיק לנו, אחר כך נעשה שם שיפוץ ונתחיל לחיות מחדש. יהיה בסדר, ילדה שלי… – אני יודעת, אמא… באותו ערב ישבו אמא ואולה זמן רב במרפסת הבית הקטן, ואמא סיפרה על ילדותה, על סבתא הנהדרת שהייתה לה. – אמא, גם לך הייתה… אמא? – כן, – נאנחה אמא, – היא עדיין חיה, פשוט… היא לא צריכה אותי. – איך? איך לא צריכה? – ככה, מתוקה. נולדתי לה מוקדם, עם אבא לא הלך, הוא עבר לעיר אחרת, שם התחיל משפחה חדשה. אמא ניסתה קצת, ואז לקחה אותי לסבתא סוניה. והיא הלכה לעיר, לחפש אושר… – והיא מצאה… אושר? – אושר היא מצאה, ילדה, אבל אותי… שכחה לגמרי. התחתנה שוב, יש לה שני ילדים, ואני… רק ביום ההולדת כתבה לי מזל טוב, או לחג. – זוכרת שפעם באה, לאחד הילדים שלה היה חום גבוה, אז הביאה אותם לכאן… בשביל הטבע, אוויר נקי. – אפילו לא סיפרה להם עליי, לא ידעו שאני אחותם. – סבתא אמרה לה שעליי בקרוב מסיבת סיום, שתיקנה לי שמלה… והיא, התחילה לצעוק על סבתא, להגיד שהיא חסרת לב, יש לה ילדה חולה, וסבתא חושבת על שמלות. – זויה, – נזפה בה סבתא – סוניה גם בת שלך, איך את יכולה כך. – שיגדלו וימצאו לעצמן שמלה, – ענתה לה בזלזול. אז סבתא התעצבנה וגרשה אותה… – אמא, אף פעם לא קראת לה אמא, רק… היא. – אני יודעת, תסלחי ילדה, אני לא יכולה לקרוא לה אמא, כי בשבילי אמא הייתה סבתא סוניה. – קראו לך סוניה על שמה, נכון, אמא? – כנראה… על שמה… – אהבת אותה, אמא? – את מי? – את סבתא סוניה. – מאוד, מאוד, מאוד! כשנפטרה, הרגשתי שהעולם החשיך… גם את זויה… טוב, את “אמא”, אהבתי וחיכיתי לה, כל יום הולדת, כל חג. – כשהייתי חולה, בראשון לספטמבר, כשסבתא נפטרה… חיכיתי לה. – לא יכלה לבוא, כי לאמא של בעלה היה יום הולדת עגול… הגיעה אחר כך, בכתה… דרשה שאלך ללמוד, כי הייתי קטינה. – חשבתי שתקח אותי אליה, אבל לא, סידרה לי לימודים והכניסה אותי לפנימיה. – את השנה החדשה הראשונה שלי לא חגגתי עם סבתא. האמנתי, תמימה, שתקח אותי אליה, אבל היא אמרה: – סליחה, לא יכולה, סוניה, מלא אורחים, יתארחו, איפה אשים אותך… – אז רציתי לחזור הביתה, היה לי בית. – תני לי מפתחות לבית של סבתא, – ביקשתי. – בשביל מה, – עיניה התרוצצו. – זה הבית שלי, אם חשבת שאת יכולה להחליט על הירושה שלי, את טועה. – גם שלי, – ענתה, – באנו לחגוג שם טבע. – מבטיחה, אם תתקרבו לשם, אקלקל לכם את החג. תני מפתחות! – לא נתנה לי, אז בשביל מה. באתי, טיפסתי על הגדר, קניתי בעיר שני מנעולים חדשים, קראתי לשכן, דוד פדיה, פירק את הישנים ותלה לי חדשים. – על זה שזויה רצתה לרשת את הבית, כל השכנים אמרו שבעדי, יעמדו כחומה בזכר סבתא. – את השנה החדשה תכננתי להעביר לבד, אבל באו אלי חברות… – ואז מלאו לי שמונה-עשרה. – את לא פוגשת אותה? – לא… בשביל מה? אין לנו על מה לדבר. – אמא… את… – מה? אעשה כמוה איתך? בחיים לא, שמעת? לעולם! …אולה בוגרת, ולא מפחדת מכלום. אמא נוסעת לעבודה, דודה קטיה באה פעמיים ביום. אכלה, פינתה אחריה, שטפה צלחת, האכילה בובת גלי, וקראה ספר. לא מזמן למדה לקרוא, והכי מעניין לה זה לקרוא לגלי ולדובון מישקה. הימים עברו אותו דבר. בהתחלה כעסה, אבל הדמעות זלגו, אולה ניסתה לעצור אותן, אבל הן ירדו… זאת לא היא בוכה – אלו דמעות רעות. ואז אמא באה, והכול עבר. אבל יום אחד אמא לא באה. לא באה, לא באה… כבר ירד חושך, אולה הדליקה אור וסגרה וילונות. – אל תפחדו, גלי, מישקה, מרי, נינה וליצן אנדרי, אל תפחדו – הרגיעה אולה את הצעצועים. אולי תלך לתחנה לחכות לאמא? אבל לא זכרה בדיוק את הדרך, אולי תפספס את אמא. גרשה ממנה מחשבות רעות: לא, אמא לא תעשה לי כך, לא, לא… לא, כי אין לאולה סבתא סוניה, עם מי תישאר? דמיינה שאמא שוב מתחתנת, מגיעים לה אחים חדשים, והיא שוכחת ולאולה נשאר רק הבית… מרחמים על עצמה פרצה בבכי רם. נחנקה מדמעות, העיניים כאבו, הגרון נחנק, אולה בכתה על הכיסא ונרדמה שם. שמעה רשרוש במסדרון – ואולי… אלו עכברים, ואולי זו היא, אמא של אמא, סבתא זויה, שאולה מעולם לא ראתה, פתאום הגיעה לגרש אותן מהבית. תגרש את אולה החוצה. אולה החלה ליבב בשקט. פתאום הדלת נפתחה, הוצת אור. – אמא! – קפצה מהכיסא, והוא נפל, – אמא, אמא שלי! – ילדה שלי, אולצ’קה, יקרה… תסלחי… איחרתי לרכבת האחרונה, ירדתי בתחנה השכנה והלכתי ברגל. – אמא, פחדת? – מאוד, אולה, כל כך פחדתי עלייך! בכיתי, ביקשתי שלא תבכי, אבל בכיתי… הפחדתי את כל הזאבים – אמא בכתה וצחקה יחד. – פחדתי שתחשבי שנטשתי אותך. ואז… אולה שיקרה בפעם הראשונה. – לא חשבתי, אמא, אני יודעת, לעולם לא תעזבי אותי ולא תבגדי בי. כן, אולה שיקרה. היא כן חשבה, אך לא רצתה שאמא תצטער יותר. אמא ואולה נשארו בבית עד סוף אוגוסט, ואז אולה הלכה לבית ספר, אמא מצאה עבודה טובה. אבא תבע את אמא לראות את אולה בסופי שבוע. ואמא צחקה ואמרה, שהוא אף פעם לא רצה. – לא הפרעתי, – אמרה אמא, – רק הוא מעצמו לא רצה… עכשיו אולה רואה את אבא בשבתות. בהתחלה רצה אליו, אחר כך… – אמא, מרגישה שאבא כמו הזויה שלך, לא צריך אותי. רק לוקח אותי לפארק קניון, והוא מדבר בטלפון. – ואני יושבת וצופה בילדים, אמא… לא רוצה ללכת איתו… בואי נגיד לו. אבא התחיל לכעוס, לאמר שאמא מסיתה את אולה נגדו. – אני אבא – צרח – ואת מונעת ממני. – אבא… אני כבר לא ילדה, למה אתה לוקח אותי לחדר משחקים? אני לא אוהבת צ’יפס… אני כבר גדולה. – כשעזבת אותנו ונשארתי לבד כל היום… כשאמא איחרה לרכבת והלכה ממסילה אחרת… דרך יערות, וכל הזאבים רדפו אחריה, ואני הייתי לבד בבית… בפעם השנייה שיקרה אולה, הפעם לאבא. על הזאבים. הוא הקשיב והלך. ואז חזר, אחרי חודש… התנצל ואמר שהבין, ולקח אותה לסרט… עם אולה… עכשיו אולה רצה לאבא בשמחה… – סוניה, באמת ברחת מזאבים אז? – שאל אבא את אמא. – כן, – ענתה אף לא נעשה לה עפעף. ואז דיברו, לאבא יצאה הרכבת. כך אמרה לו אמא. – אמא, – אמרה אולה, אם הרכבת של אבא הלכה, איך יחזור הביתה? שיישאר אצלנו? אבא הביט באמא. אך אמא לא נכנעה. – ילך ברגל… פה אין זאבים, – אמרה וסגרה את הדלת. – אמא… הוא רצה לחזור, נכון? – שאלה אולה במיטה. – כן… – לא תסלחי לו? אמא שתקה. – אמא, זה עניינך, אבל… אני אוהבת אתכם שניכם… – יודעת, אולה, ילדה. – אבל אותך יותר, כי את הכי אמיצה בעולם, את רצית אליי ולא פחדת אפילו מזאבים. …שנים עברו. אולה כבר מתחתנת. – אמא… אני חייבת להתוודות. – כן, שומעת. – אמא… אז, כשאיחרת, חשבתי שנטשת אותי, כמו זויה… – ילדה שלי… איך אפשר… – אז לא ידעתי, אמא… תסלחי לי. – את תסלחי לי, שנאלצת לעבור כאלה חוויות… עמדו חבוקות, אמא ובת… תמיד יחד. אמא תמיד לצידך.

Life Lessons