אליאור צעד הביתה מהעבודה. ערב חורפי רגיל. הכול מסביב עטוף באפרוריות משעממת שאין לה סוף, כמו עננה אפורה שדווקא מריחה עוגות חמות אבל גם געגוע. והוא עובר ברחוב בן יהודה ליד מכולת ישנה, ולפתע שם יושב כלב. כלבה. מעורבת. ג’ינג’ית, פרוותה מבולגנת וכל עיניה כמו של ילדה אבודה מהצפון.
מה את עושה פה? רטן אליאור, אבל נעצר פתאום.
הכלבה הרימה את ראשה, הביטה עליו. לא ביקשה. רק הסתכלה בשקט.
ודאי מחכה למישהו, כך זה נראה, חשב בלבו, והמשיך ללכת.
אבל יום אחר כך אותו מחזה. ועוד יום, שום דבר משתנה. הכלבה כאילו הותכה אל המקום. אליאור מתחיל לשים לב: אנשים עוברים על פניה, מישהו זורק חתיכת חלה, אחר שארית שווארמה.
למה את פה יושבת? שאל יום אחד והתכופף לידה. איפה המשפחה שלך?
אז הכלבה התקרבה אליו לאטה, בזהירות, והניחה את ראשה על רגלו.
אליאור קפא. מתי לאחרונה ליטף מישהו? שלוש שנים מאז שהתגרש, הדירה ריקה, רק עבודה, חדשות, וטלוויזיה שרצה ברקע.
תמריל שלי, לחש, ולא ידע מאיפה עלה לו השם.
למחרת הביא לה נקניקיות עגל ממעדניה.
לאחר שבוע הדביק פתק באתר שכונתי: “נמצאה כלבה, מחפשים בעלים”.
אף אחד לא התקשר.
ועוד חודש מאוחר יותר, בסוף משמרת לילה מהנדס, לפעמים תקוע במפעל 24 שעות הוא ראה קהל סביב המכולת.
מה קרה? שאל את שושנה מהשכונה.
דרסו את הכלבה הזאת, נו ההיא שישבה פה כבר חודש.
הלב שלו צלל למטה.
איפה היא?
לקחו אותה לווטרינר ברחוב הרצל. אבל הם רוצים שם ערימות כסף אף אחד לא צריך אותה, הרי אין לה אף אחד.
אליאור שתק, הפנה את גבו ורץ.
במרפאה, הרופא הביט בו בראש מורכן:
שברים, דימום פנימי. טיפול יעלה ביוקר, ולא בטוח שתשרוד.
תטפל! אמר אליאור, כמה שזה לא יעלה, אשלם.
כששוחררה, לקח אותה אליו הביתה.
ופתאום, אחרי שלוש שנים, הדירה התמלאה חיים ונשימות.
החיים השתנו. לגמרי.
אליאור התעורר לא בגלל שעון, אלא כי תמריל נגעה בידו באפה הקטנטן. כאילו אומרת, “קום, אדוני, היום מתחיל”. והוא קם. עם חיוך.
פעם הבוקר התחיל עם אספרסו ו-Ynet. עכשיו טיול ברחבת כיכר רבין.
יאללה, ילדה, נלך להריח את העיר? שאל אותה ותמריל מנענעת בזנב.
במרפאה סידרו דרכון, חיסונים, הכול על פי חוק. תמריל רשומה שלו לכל החיים. אפילו צילם כל אישור, שיהיה לו לתיעוד.
הקולגות התפלאו:
אליאור, מה נסגר? נעשית צעיר מחדש!
והאמת הוא הרגיש נחוץ. לראשונה מזה שנים.
תמריל התגלתה כחכמה נורא. מבינה הכול. כשאחר לעבודה חיכתה לו ליד הדלת עם עיניים שאין בהן האשמה, רק “דאגתי”.
בערבים טיילו יחד בגינה ציבורית. שוחח עימה על העבודה, על החיים. משונה? אולי. אבל היא הקשיבה לו באמת. מבטה דבק בו, לפעמים מייבבת חרישית בתגובה.
את מבינה, תמריל? פעם חשבתי שקל לבד. אף אחד לא מפריע, אף אחד לא מחליט בשבילך. ויוצא ש ליטף את ראשה, בסוף, פחדתי שוב לאהוב מישהו.
השכנים התרגלו. גברת שרה מהבניין ממול תמיד שמרה לה עצם.
כלבה יפה, רואים שהיא אהובה, הייתה אומרת.
עבר חודש. אחריו עוד אחד.
אפילו שקל לפתוח דף פייסבוק לתמריל. פרוותה הזהובה צולמה תמיד יפה בשמש.
ואז, הגיע הדבר המוזר.
טיול רגיל ברמת אביב הירוקה. תמריל מרחרחת שיחים, אליאור יושב על ספסל וקורא משהו על מסך הטלפון.
אילנית! אילנית!
אליאור מרים ראשו; אשה ניגשת אליהם. בת שלושים וחמש, בגדי ספורט יקרים, שיער בלונדיני מלוטש, מרוחה באיפור כאילו האור עצמו פוחד ממנה.
תמריל נדרך. אוזניה מתקפלות אחורה.
סליחה, אמר אליאור, טעית. זאת הכלבה שלי.
האשה שמה ידיים על המותניים.
מה זה טעיתי? זאת אילנית שלי! איבדתי אותה לפני חצי שנה!
מה?
בדיוק! ברחה ליד הבניין וחיפשתי בכל האזור! אתה גנבת לי אותה!
האדמה שקעה מתחת לרגלי אליאור.
רגע. איך איבדת אותה? מצאתי אותה ליד המכולת, ישבה שם לבד חודש!
נו ברור! כי הלכה לאיבוד! אני מעריצה אותה! קנינו אותה במיוחד! יקרה מאוד!
יקרה? אליאור הביט בתמריל. היא כלבה מעורבת.
היא חצי גזעית! יקרה מאוד!
אליאור קם. תמריל נדבקה אליו.
אז תוכיחי, בבקשה. תראי תעודות.
אילו תעודות?
דרכון וטרינרי, חיסונים, מה שרק יש.
האישה שותקת, מגמגמת:
זה בבית שלי. אבל זה לא חשוב! אני מזהה אותה! אילנית, בואי לכאן!
תמריל לא זזה.
אילנית! לכי עכשיו!
היא עוד יותר נדבקה לאליאור.
רואה? אמר בשקט. היא לא מזהה אותך.
נעלבה שהיא אבדה לי! העלתה קול. אבל זו הכלבה שלי! תחזיר אותה!
יש לי מסמכים, אמר אליאור בביטחון. דוח וטרינרית, טיפול לאחר דריסה, רישום על שמי, חשבוניות מזון.
לא אכפת לי מהמסמכים שלך! זו גניבה!
אנשים מביטים כבר.
רוצה שנפנה למשטרה? שלף טלפון החכם.
תזמין! צעקה. יש לי עדים מהבניין!
אילו עדים?
שכנים שראו שהיא ברחה!
אליאור חייג, ליבו הולם. ואולי צדקה? אולי תמריל היא שלה?
אבל למה ישבה חודש מול מכולת, למה לא חיפשה הביתה? ולמה רועדת וצמודה אליו כמו צל?
הלוו? משטרה? יש כאן בעיה
האישה חייכה בזדוניות:
בסוף תראה. הצדק ינצח! תחזיר לי אותה!
ותמריל לא זזה ממנו כמלחמת צללים.
אליאור הבין הוא יילחם עליה. עד אחרית ימיו.
תמריל איננה רק כלבה.
היא הפכה למשפחה.
שוטר הקהילה, פקח חמוד בשם רוני אשכנזי, הגיע אחרי חצי שעה. אליאור זכר אותו מבעבר בעניינים שוטפים.
תספרו, אמר והוציא דפטר.
הגברת פתחה בלוליינות:
הכלבה שלי! אילנית! קנינו אותה בעשרת אלפים שקל! ברחה לפני חצי שנה! והוא פשוט גנב לי אותה!
לא גנבתי, מצאתי אותה מול מכולת, אמר אליאור בקור רוח. ישבה רעבה חודש.
ברור כי הלכה לאיבוד!
רוני הביט בתמריל, שרק הצמידה את עצמה לאליאור.
למישהו יש מסמכים?
לי, אמר אליאור והוציא קלסר. במזל שכח להחזירו הביתה אחרי הביקור בווטרינר.
הנה טיפול וטרינרית אחרי תאונה, הדרכון על שם שלי, כל החיסונים.
רוני התבונן במסמכים.
ולך מה יש? שאל אותה.
בבית המסמכים שלי! מה זה משנה! זאת אילנית שלי!
ספרי בדיוק, איך היא נעלמה? שאל רוני.
היינו מטיילות, ברחה מהרצועה. הדבקתי מודעות, חיפשתי.
איפה טיילתן?
בגינת קריית ספר. ממש פה.
איפה את גרה?
במרכז תל אביב ברחוב הרצל.
אליאור נדרך:
רגע, זה שני רחובות מהמכולת שמצאתי אותה. איך הגיעה לשם אם אבדה בגינה?
התבלבלה! קרה.
כלבים בד”כ מוצאים את הבית.
האישה מסמיקה:
מה אתה מבין בכלבים בכלל?
מספיק, ענה בשקט, כלב שאהוב לא יישב רעב חודש ויחכה למישהו. הוא יחפש אותך.
אפשר לשאול עוד שאלה? רוני התערב. אמרת שתלית מודעות. פנית גם למשטרה?
למשטרה? היא מתבלבלת. לא חשבתי על זה.
חצי שנה, כלבה בעשרת אלפים שקל ולא פנית?
חשבתי שתימצא לבד!
רוני מזעיף:
גברת, אפשר לראות תעודת זהות?
בוודאי. שולפת בידיים רועדות.
אכן, את גרה ברחוב הרצל 35, דירה 6. מתי בדיוק הכלבה נעלמה?
בערך לפני חצי שנה. אולי ינואר.
תאריך?
עשרים בינואר, אולי אחד העשרים וחמישה.
אליאור שולף נייד:
מצאתי אותה ב-23 בינואר. היא כבר ישבה שם חודש לפחות.
כלומר, ננטשה עוד קודם.
אז טעיתי, ייתכן. הנמיכה את קולה הדואג.
ופתאום נשברת:
טוב, שתהיה שלך. אבל באמת אהבתי אותה.
שתיקה.
איך קרה? שאל אליאור בשקט.
בעלי אמר עוברים דירה, ובעלי הבית אוסרים על כלבים. ניסיתי למכור איש לא רצה, הרי לא גזעית. אז פשוט השארתי אותה מול המכולת. חשבתי, אולי מישהו ייקח.
משהו נסדק באליאור:
השארת אותה?
רק הנחתי שם. לא השלכתי, אנשים טובים הרי.
אז למה עכשיו רוצה להחזיר?
האישה מייבבת:
בעלי עזב, אני לבד. נהיה לי רע לבד. נזכרתי באילנית.
אליאור חיפש בפניה זיק של חרטה.
אהבת? חזר, את מי שאוהבים לא עוזבים.
רוני סגר את הדפטר.
מזוהה הכלבה בבעלותו של מר אליאור בר לב. טיפל, שילם, דאג, הכול תקין. אין על מה לדבר מבחינת החוק.
אבל אמרה האישה בדמעות, השתניתי! רוצה אותה בחזרה!
מאוחר, קבע רוני, מי שזורק אין לו זכות לחזור.
אליאור ניגש לתמריל, חיבק אותה:
זהו, ילדה. הכול בסדר.
אפשר לפחות ללטף? פעם אחרונה? שאלה האישה.
אליאור הביט בתמריל. היא קיפלה אוזניים, נדחקה אליו.
רואה? היא מפחדת ממך.
לא התכוונתי. זו הייתה הנסיבות.
אין נסיבות יש בחירות של בני אדם. את בחרת לנטוש. עכשיו את רוצה רק כשנוח.
היא בכתה.
אני מבינה. אני פשוט בודדה.
ואת חושבת שלה היה קל לשבת חודש ברחוב?
שתיקה.
אילנית, קראה בשקט.
הכלבה לא זזה.
היא הלכה במהירות, לא הסתובבה אחורה.
רוני טפח לו על הכתף:
זה נכון. כלבים יודעים אל מי הלב שלהם שייך.
תודה, אמר אליאור בשקט.
שטויות. גם לי יש שניים בבית. רק כלב מבין כלב.
כשהשוטר נעלם, אליאור נשאר עם תמריל בין אור לסמטאות העיר.
עכשיו, לחש בעודו מלטף, אף אחד לא יפריד בינינו. מבטיח.
תמריל הביטה בו, בעיניים שאין להן סוף. לא תודה, לא חרטה. רק אהבה עצומה.
אהבה.
הלכנו הביתה?
והיא קיפצה לידו, שמחה.
בדרך חשב אליאור: היא צדקה בדבר אחד, לאישה. נסיבות אכן משתנות אפשר לאבד עבודה, דירה, כסף.
אבל יש משהו שאסור לאבד אף פעם: אחריות. חמלה. אהבה.
בבית תמריל הסתדרה על שטיח האהוב שלה, אליאור מזג תה, ישב לידה.
את יודעת, תמריל, אמר מהורהר, אולי הכול קורה לטובה. בסוף ידענו: אנחנו חייבים זה לזו.
ותמריל נאנחה בשביעות רצון.
