תקשיב, אני חייבת לספר לך סיפור על דביר ונעה באמת כמו איזה סדרה, נשבעת לך. דביר התחתן עם בחורה בשם תקווה, סתם כדי להכעיס את האהבה הישנה שלו. הוא רצה להראות לה שלא אכפת לו שהיא זרקה אותו, שהוא ממשיך הלאה.
ולפני זה דביר היה בזוגיות ממש רצינית עם מיכל כמעט שנתיים. תקשיבי, הוא אהב אותה בטירוף, עשה בשבילה הכל, היה מוכן להרים הרים ולשאת אותה על כפיים. הוא היה בטוח שמתישהו תבוא ההצעה, הרי לשם זה הלך. אבל תמיד כשהנושא עלה, היא הייתה עוצרת אותו:
“מה עכשיו חתונה? אני עוד לומדת באוניברסיטה, ואתה עוד לא התרגלת לביזנס של אבא שלך. אין לך דירה משלך, אפילו לא רכב נורמלי. וגם איילת, השותפה שלך לדירה אין מצב שאני מתעוררת איתה כל בוקר במטבח. אם היית שומר על הבית של ההורים והיינו גרים שם… אולי.”
זה קצת כאב לו, אבל האמת שהיו דברים בגו. הם גרו שניהם, הוא ואיילת אחותו, בדירה שירשו מההורים אחרי שנפטרו, ודביר רק התחיל להיכנס לעניינים של העסק המשפחתי. מי היה מאמין שהוא ייאלץ להשתלט על הכל ובמקביל להחזיק לימודים על הראש?
הם מכרו את הבית כי לא הייתה ברירה היו חייבים לסגור חובות ולהשקיע בחנות, לפחות נשארה להם איזו קרן ביטחון קטנה בצד. מיכל תמיד אמרה שחיים רק פעם אחת, למה לחכות? אבל קל לדבר כשיש גב מהבית. דביר הרגיש, שאם ישרוד את התקופה הזו יהיה לו הכל רכב, בית, אפילו גינה.
ואז, יום אחד, הכל התהפך. דביר חיכה למיכל ליד קולנוע יס פלאנט, סגרו ללכת יחד לסרט החדש שיצא. היא אפילו התעקשה שלא יבוא לאסוף אותה מוזר, כי היא בחיים לא נסעה באוטובוסים. ואז, פתאום, הוא ראה אותה מגיעה באיזו מרצדס שחורה עם מישהו שהוא לא מכיר.
ואז היא באה, כמעט בלי להסתכל לו בעיניים. “דביר, סליחה, אבל זה נגמר. אני מתחתנת”, היא אמרה ונתנה לו ביד איזה ספר. נכנסה חזרה לאוטו ונעלמה.
הוא עמד המום. איך, תוך שלושה ימים שהוא לא היה בעיר, הכל השתנה ככה? הוא חזר הביתה ואיילת כבר הבינה מה קרה לפי הפרצוף שלו. “כבר שמעת, אה?” הוא רק הנהן. איילת סיפרה שסידרה לעצמה מישהו עשיר, החתונה בעוד שבועיים, והיא אפילו רצתה שאיילת תהיה לה שושבינה. איילת, כמובן, סירבה והיא גם נעלבה בשביל דביר. “איך היא יכלה לעשות משהו כזה מאחורי הגב שלך?”, היא התפרצה.
דביר ניסה להרגיע אותה, לטף לה את הראש כמו שהיו עושים כשהיו קטנים. “עזבי, בסוף הכל יהיה טוב”, הוא אמר לה.
יום שלם הוא היה בחדר, מסתגף, שומע את איילת קוראת לו לבוא לאכול פנקייקים שהכינה. בערב הוא יצא, עיניים בוערות. “קחי תיק, מתלבשים, יוצאים”, הוא פקד. היא ניסתה לשכנע אותו להירגע, שלא כולם צריכים לסבול מהפזיזות שלו. “אני אתחתן עם הבחורה הראשונה שתסכים”, הוא אמר לה. “אל תעשי שטויות”, התחננה, אבל כלום לא עזר.
הם הלכו לפארק, זה היה שישי לפני כניסת שבת, מלא אנשים תל אביבים כאלה. הראשונה שדיבר איתה נדה לה בראש בחוסר הבנה, השנייה התרחקה בבהלה, אבל השלישית, הסתכלה לו עמוק בעיניים ואמרה: “יאללה, למה לא?”
“קוראים לי תקווה”, היא הציגה את עצמה. “יאללה, בואו נרים לחיים בקפה”, דביר הציע, וגרר גם את איילת ואת הבחורה החדשה לבית קפה ברוטשילד.
הייתה אווירה מוזרה בשולחן איילת לא דיברה, דביר רק חשב איך לנקום במיכל וחלם שהחתונה שלהם תיפול בדיוק ביום של ההיא. תקווה חתכה את השתיקה: “אני מבינה שזה מתוך משבר. אם מחר לא תרצה, אני לא נעלבת.” דביר ענה: “הבטחת, אז מחר אנחנו מגישים בעירייה טפסים, ובאים להכיר את ההורים שלך.” הוא קרץ לה. “ודרך אגב, מעכשיו נתחיל לדבר בגוף ראשון.”
כל החודש הם נפגשו כל יום, ניסו להכיר. “תגיד, באמת למה עשית את זה?” שאלה אותו פעם תקווה. “לכל אחד יש שלדים בארון”, התחמק. “העיקר שהם לא יחנקו אותנו.” “ואת, למה הסכמת?” היא צחקה: “דמיינתי שאני נסיכה בסיפור, שהמלך מחתן אותה למי שהגיע ראשון, הסוף תמיד שמח בסיפורים…”
אבל האמת, זה לא היה קל. הלב של תקווה כבר נשבר פעם, וגם קצת חסכונות נשרפו בדרך. אבל היא ידעה, שכל מה שהיא מחפשת זה גבר עצמאי עם ראש על הכתפיים את זה היא ראתה מיד בדביר. אם היה לא לבד עם אחותו, אולי הייתה ממשיכה הלאה.
“תשמעי, איזה נסיכה את נסיכת ישראל, או אולי מלכת הלבבות?” דביר קינטר אותה. “תנשק ותדע”, ענתה בצחוק.
אבל לא היו לא נשיקות ולא מעבר. דביר בחן כל פרט בהכנות לחתונה, אפילו לבחירת השמלה וההינומה הוא עשה הכל בעצמו. “את תהיי הכי יפה בעם ישראל”, הבטיח לה.
ביום של החתונה, בבית העירייה, הם נתקלו במיכל ובחתן החדש שלה. דביר חייך חיוך מזויף, ניגש אליה, נישק אותה קלות: “מזל טוב, מיכלי. תהיו מאושרים. תתפנקי עם הארנק החדש שלך.” מיכל, מתוחה, הוציאה מילה בקושי. היא בחנה את תקווה, מבינה שהיא לא רק יפה אלא גם מרשימה באופן אחר פתאום קלטה שהיא הפסידה. דביר חזר לתקווה ואמר לה: “הכל טוב”.
“עוד לא מאוחר לסגת”, לחשה לו. “לא, אין דרך חזרה. ממשיכים עד הסוף”, לחש לה.
ורק כשהביט לעיניים העמוקות-עצובות של האישה שהרגע הפכה לרעייתו, הוא הבין מה עשה.
“אני אהפוך אותך למאושרת, באמת, מבטיח”, אמר, והפעם באמת התכוון לזה.
החיים שלהם נכנסו לשגרה. איילת ותקווה נהיו חברות, ממש צוות איילת למדה לשלוט בעצבים וההתפרצויות, ותקווה לקחה על עצמה לנהל את משק הבית והחיים.
בתור כלכלנית מעולה ובעלת חוש לאדמיניסטרציה, תקווה מהר סידרה סדר בבלגן של החשבונות. תוך חצי שנה הם פתחו עוד חנות, ולאחר זמן הקימו צוות לעיצוב ושיפוץ דירות כבר לא סתם מוכרים חומרי בניין, עכשיו גם משפצים. הכסף זרם, התחילו להרוויח יפה.
תקווה התגלתה כסופר-אישה: אינטליגנטית, מובילה, יודעת להעביר מסרים כאילו אלה רעיונות של דביר עצמו. הכול התנהל חלק, שגרתי. אבל דביר הרגיש שחסר לו. לא הייתה את הריגוש שהייתה לו פעם עם מיכל. הכול גדול, מסודר, צפוי. “זה יותר מדי שקט, שגרה נחנקת,” היה מהרהר. “אני לא באמת אוהב אותה, זה העניין”.
בעזרתה של תקווה, הם נכנסו לפרויקט חדש: בנייה של בתים פרטיים והראשון היה בשבילם. ככל שהעסקים שגשגו, כך דביר חשב יותר על מיכל. “אם רק היא הייתה רואה את הרכב שלי עכשיו, את הווילה שבניתי…”, חשב לעצמו בגאווה.
תקווה הרגישה שמשהו לא בסדר. היא נלחמה להיות אהבת חייו, אבל ידעה שלא הכל בידיים, הלב אחרי הכל עושה מה שהוא רוצה. “לא כל סיפור אגדה נגמר באושר”, הייתה אומרת לעצמה, אבל לא הפסיקה לקוות בכל זאת, תקווה.
גם איילת שמה לב שמשהו לא תקין. פעם אחת תפסה את דביר גולל בדף של מיכל בפייסבוק. “אחי, תיזהר אתה עלול להפסיד הרבה יותר ממה שתמצא”, אמרה. הוא התעצבן: “אל תתערבי!”
אבל היא לא ויתרה: “אתה אידיוט, תקווה אוהבת אותך באמת, ואתה רק משחק איתה!” דביר התמרמר: “עוד חסר לי שילדה תסביר לי על החיים”. הוא לא יכל להתאפק וכתב למיכל.
מיכל סיפרה שהחיים שלה על הפנים: הבעל זרק אותה, לא סיימה תואר, אין לה עבודה מסודרת, חוזרת הביתה להורים.
דביר התלבט איזה כמה ימים: לנסוע? לא לנסוע? בסוף הבדידות הכריעה, כי תקווה נסעה לשבוע למושב של סבתא שלה בצפון.
הוא החליט נסע למרכז, לראש העין, כמו עיוור שאיבד את הדרך.
אבל כשהגיע המציאות הכתה בו. מיכל קפצה עליו, מלאת צביעות. הבגדים שלה היו לא נקיים, הריח הדף אותו, הכול בזול, גרסה דהויה לזיכרון שהיה לו. היא ישבה איתו בבית קפה זול, התנהגה בצורה גסה, סוף כל סוף התחנפה כדי שייתן לה כסף.
“אתה תן לי מזומן, ואני אמצא איך להחזיר לך טובה…” היא לחשה בחצי צחוק.
הוא רק רצה לברוח משם. “סליחה, יש לי פגישה”, סיים וניגש לחשבון. “אני הולכת להישאר לשתות עוד”, קיטרה. הוא ענה למלצר: “שתן לה להישאר, הנה שתי מאות בשביל החשבון שלה.”
הוא חזר הביתה בטירוף, כל הדרך קילל את עצמו: “איילת צדקה. מה בכלל חיפשתי שם? או שאולי הייתי חייב להגיע לסוף הזה?”
פתאום הוא הבין אף פעם הוא לא קרא לאשתו ‘תקוותי’, אבל בעצם אין אף אחת בעולם שקרובה אליו כמוה.
הוא ישב באוטו, הבין שהרבה מידי זמן הוא היה עיוור למה שבאמת חשוב.
הוא נסע את עשרים הקילומטרים למושב של סבתא שלה, נכנס לחצר וצעק: “שבוע זה הרבה מידי, לא הצלחתי להחזיק אפילו יומיים בלעדייך!”
היא רצה החוצה, מחייכת עם דמעות, והוא חיבק אותה חזק, לוחש לה באוזן: “תקוותי, אהובה שלי!”
והלב של שניהם פשוט עף משמחה.
