אולגה הקדישה את כל היום להכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקיון, בישולים, סידור שולחן. זהו ערב השנה האזרחית הראשונה שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה אצל טולי בדירתו – הוא מבוגר ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות וגם אוהב לשתות מדי פעם… אבל כל זה מתגמד כשאוהבים באמת. אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק עשה אותו לכל כך מושך בעיניה: הוא ממש לא חתיך, בלשון המעטה, אופיו קשה מנשוא, קמצן בלתי נסבל, וכסף כמעט אף פעם אין לו – ואם יש, זה רק לעצמו. ודווקא בו התאהבה אוליה. כל שלושת החודשים האלו היא קיוותה שטולי יעריך עד כמה היא אשת חיל שמבינה דרך ארץ, וירצה לשאת אותה לאישה. הוא הרי בעצמו אמר: “צריך לחיות יחד, לראות איך את מסתדרת בבית. שלא תתגלי כמו הגרושה שלי.” מי הייתה הגרושה – נשאר תעלומה, כי הוא אף פעם לא סיפר. לכן אוליה התמסרה: לא כעסה כשהגיע שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים מהכסף שלה (שלא יחשוב שהיא מחפשת רק כסף). אפילו את שולחן החג מימנה בעצמה, וקנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאוליה עסקה בהכנות, גם טולי “התכונן” בדרכו – כלומר, השתכר עם חברים. הוא חזר שמח וצהלול וסיפר שבערב השנה החדשה יבואו אליהם אורחים – חבריו, שאוליה כלל לא מכירה. השולחן היה כבר ערוך, שעה עד חצות – מצב הרוח ירד, אבל אוליה שתקה, רק לא לשבור את הכלים – היא הרי לא כמו האקסית שלו. חצי שעה לפני חצות נכנסה לבית חבורה עליזה – גברים ונשים שיכורים. טולי מייד התעודד, הושיב את כולם לשולחן והחגיגה המשיכה. אפילו לא הציג את אוליה בפני האורחים, ואף אחד לא התייחס אליה – רק אכלו ושתו, דיברו וצחקו ביניהם. כשהעירה שבקרוב חצות ואולי כדאי למלא כוסות שמפניה, מבטים זרים הופנו לעברה כאילו הייתה פשוט אורחת לא קרואה. “ומי זאת בכלל?” שאלה מישהי בקול שיכור. “שכנה למיטה,” פרץ טולי בצחוק רם, וכל החברים בעקבותיו. הם צחקו עליה ואכלו את האוכל שהכינה. מתחת לצלילי השנה החדשה לעגו לתמימותה ושיבחו את טולי על כך שמצא לעצמו “טבחית ועוזרת חינם”. וטולי? לא הגן עליה, רק התגלגל מצחוק עם כולם. אוכל, ששתלה והכינה, והוא – מתעלם וכמעט רומס אותה. אוליה יצאה בשקט מהחדר, אספה את חפציה וחזרה להוריה. כזה ערב שנה חדשה נורא לא היה לה מעולם. אמא אמרה, כדרכה: “אמרתי לך”, אבא נשם לרווחה, ואוליה, אחרי שבכתה מכל הלב, הסירה סוף סוף את משקפי השושנה. שבוע לאחר מכן, כשנגמר לטולי הכסף, הופיע פתאום אצלה כאילו כלום לא קרה. “למה עזבת? נעלבת או מה? – ושהבין שהיא לא מוכנה לחזור, החליט לעבור להתקפה: – תגידי, ככה זה נראה לך תקין? את משתזפת אצל ההורים, ואני פה עם מקרר ריק! את מתחילה להיות כבר כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו, אוליה פשוט קפאה. כל מה שרצתה לומר לו בראש פתאום נעלם, והדבר היחיד שנותר הוא להכניס אותו ולטרוק לו את הדלת בפרצוף. כך, בראש השנה, התחילה לאוליה שנה חדשה וחיים חדשים.

האהבה האחרונה – “אירוש, אין לי כסף! את כל מה שנשאר אתמול כבר נתתי לנטע’לה! הרי את יודעת, יש לה שני ילדים!” אנא פייגה ניתקה את השיחה מדוכדכת. לא רצתה לזכור אפילו מה הבת שלה הרגע הטיחה בה. “למה זה ככה? שלושה ילדים עם בעלי גידלתי, רק בשבילם חייתי. כולם מצליחים, בעלי תפקידים, לימודים – והנה, בזקנתך, אין לא שקט ולא עזרה.” “למה עזבת אותי כל כך מוקדם, שאול? אתך היה קל יותר!” – חשבה בליבה אל בעלה המנוח. הלב כאב, והיא חיפשה, כמעט אוטומטית, את הקופסה של הכדורים: נשארה קפסולה אחת או שתיים. אם יהיה רע, לא יהיה מה שיציל. חייבת להגיע לבית מרקחת. אנא ניסתה לקום, אבל מיד חזרה לכיסא: סחרחורת איומה. “אולי אחרי הכדור יהיה בסדר.” אבל הזמן עבר, ושום הקלה לא באה. התקשרה לבת הקטנה: “נטע’לה…” הספיקה רק להגיד. “אמא, אני בישיבה, נדבר אחר כך!” התקשרה לבן: “עומרי, לא טוב לי. נגמרו לי הכדורים. אולי אחרי העבודה…” – הוא קטע אותה באמצע. “אמא, אני לא רופא! תקראי למד”א, אל תחכי!” אנא נאנחה – כולו צודק. אם תוך חצי שעה לא עובר, אני מתקשרת למד”א. נשענה בזהירות אחורה בכורסה, עצמה עיניים, ניסתה להרגיע – ספרה עד מאה. מרחוק שמעה צלצול, טלפון. “הלו!” – ענתה בקושי. “אנושקה, שלום! זה פיני! מה שלומך? דאגתי, רציתי לשמוע אותך!” “פיני, משהו לא בסדר אצלי.” “אני בא מיד! תוכלי לפתוח לי?” “פיני, הדלת תמיד פתוחה אצלי לאחרונה.” אנא הפילה את הטלפון, כוחותיה אזלו. “לא נורא”, חשבה. לעיניה עלו בזיכרון תקופות נעורים: היא צעירה לגמרי, שנה א’ באוניברסיטה לכלכלה. שני קצינים מהקורס – שניהם עם בלונים. מצחיק, גדולים שכאלה עם בלונים! אה, כן – זה היה תשעה במאי, יום העצמאות – חגיגות והמצעד. היא צועדת עם שני בלונים באמצע – ליד פיני ושאול. אז בחרה בשאול. הוא היה יותר נמרץ, פיני היה סגור וביישן. אחר כך דרכי החיים הפרידו אותם – היא עם שאול עברו למרכז, פיני נסע לגרמניה. נפגשו שוב בעיר, אחרי שהשתחררו. פיני נשאר כל חייו לבד – לא התחתן, לא הקים משפחה. תמיד שאלו, למה… היה מפטיר בצחוק – לא מצליח לו באהבה, כנראה צריך לנסות קלפים. אנא שמעה קולות, הצליחה בקושי לפקוח עיניים: “פיני!” לידו כנראה רופא מד”א. “יהיה טוב, היא תחזור לעצמה. אתה בן הזוג שלה?” “כן, כן.” הרופא נתן לו כמה הנחיות. פיני לא עזב את ידה עד שחשבה טוב יותר. “תודה, פיני! הרבה יותר טוב!” “מצוין, הנה, תשתה תה עם לימון.” פיני נשאר, מטפל, דואג. אפילו כשכבר התנוחה השתפרה, פחד להשאירה לבד. “את יודעת, ענת, כל חיי אהבתי רק אותך. בגלל זה לא נישאתי.” “אה, פיני… אני ושאול היינו מאושרים. כיבדתי אותו, הוא אהב אותי. אף פעם לא אמרת לי כלום. לא ידעתי באמת מה אתה מרגיש. אבל עכשיו, כבר עבר כל כך הרבה – מה הטעם?” “ענת, מה שנשאר – נעשה אותו מאושר! כל זמן שיש – נחיה ביחד, בשמחה!” הניחה את ראשה על כתפו: “יאללה!” ושניהם פרצו בצחוק. כעבור שבוע, סוף סוף התקשרה נטע: “אמא, מה רצית, לא עניתי, אחר כך שכחתי…” “אה, לא נורא. הכל בסדר. אם כבר התקשרת, שלא תופתעי – אני מתחתנת!” שתיקה מוחלטת, רק נשימות והמהום שפתיים. “אמא, השתגעת? כבר מזמן נותנים לך דוחות בבית העלמין, ואת מתחתנת? ומיהו המאושר?” ענת התכווצה, דמעות עלו לה – אבל בקול שקט ענתה: “זה ענייני!” וסגרה. התפנתה לפיני – “יאללה, עכשיו כולם יבואו בטיסה. נתכונן, נגן על עצמנו!” “יהיה בסדר! ממה לא יצאנו?” – חייך פיני. בערב, באמת הופיעו שלושתם: עומרי, אירה ונטע. “נו, אמא, תציגי לנו את הרומיאו שלך!” – עומרי לגלג. “אין מה להציג, אתם מכירים. אני אוהב את ענת מאז שהכרנו, ומאז שראיתי אותה במצב ההוא – ידעתי שלא אוכל בלעדיה. הצעתי לה נישואין, והיא ניאותה.” “תשמע, ליצן מזדקן, התחרפנתם? אהבה בגיל כזה?!” – התפרצה אירה. “מה זה גיל כזה? רק שבעים – עוד הרבה לחיות. ואמא שלכם עדיין יפהפייה!” “כנראה רק על הדירה של אמא שמתם עין, נכון?” – נטע בעקיצה של עורכת דין. “ילדים, חבל! מה לדירה שלי? לכל אחד מכם בית! – אבל בדירה ‘שלך’ יושב גם החלק שלנו…” “לא צריך כלום! מקום לגור תמיד אמצא. ודי כבר, תפסיקו לדבר לאמא ככה!” “מי אתה, פלייבוי על ארטיקים?! שותק לא תהיה! מי אתה בכלל?!” – התקרב עומרי. אבל פיני עמד מולו, לא נרתע: “אני הבעל של אמא שלכם, בין שתרצו ובין שלא.” “ואנחנו הילדים!” “כן! מחר בבית אבות או בבית משוגעים!” “לא יקרה! ענת, הולכים!” והם יצאו יחד, צועדים יד ביד, לא מסתכלים לאחור. לא אכפת להם מאף אחד. הם חופשיים ומאושרים. רק הפנס ברחוב ליווה אותם. והילדים עמדו, לא מבינים: איזו אהבה בגיל שבעים?

אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה “עדינה’לה, אין לי כסף, נשמה!

00

האהבה האחרונה של אנה פדורובנה – אישה שגידלה שלושה ילדים, נתנה את כל כולה למשפחה, נשארה לבדה לעת זקנה בלי שקט ובלי עזרה, עד שיום אחד דופק לה בדלת פטר, ידיד נעוריה, שחושף בפניה שאהב אותה כל חייו, ומציע לה לחיות את מה שנותר יחדיו – למרות התנגדותם הקולנית של ילדיה שדואגים יותר לדירתה מאשר לאושר שלה, אנה בוחרת באהבה, בחירות ובחיים חדשים בגיל שבעים

אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה מירָאבִּי, אֵין לִי כּסֶף!

01

אולגה השקיעה את כל היום בהכנות לחגיגת סילבסטר: ניקתה, בישלה והכינה שולחן – זה הסילבסטר הראשון שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה עם טליק בדירה שלו – הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות, אוהב לשתות לפעמים… אבל כשאוהבים, לא מתייחסים לזה. אף אחד לא הבין איך היא התאהבה בו: הוא רחוק מלהיות יפה תואר, אפילו אפשר לומר מכוער, עם אופי קשה וקמצן בצורה קיצונית – וכסף אף פעם אין לו, ואם יש, זה רק לעצמו. ובכל זאת אולגה התאהבה ב”נס איום” הזה. כל שלושת החודשים קיוותה שטליק יעריך כמה שהיא בחורה מתחשבת וביתית, וירצה לקחת אותה לאישה. הוא אמר: “צריך לגור ביחד, לראות איך את מנהלת בית. שלא תהיי כמו הגרושה שלי”. איך בדיוק הגרושה הייתה – לאולגה זה לא היה ברור, הוא אף פעם לא סיפר. לכן אולגה השתדלה במיוחד – לא כעסה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים על חשבונה (שלא יחשוב שהיא חומרנית), וגם שולחן החג קנתה בעצמה. אפילו קנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאולגה התכוננה לחג, טליק גם “התכונן” בדרכו – שתה עם חברים. חזר הביתה שתוי והודיע שבסילבסטר יבואו אליהם חברים (שלו, שהיא לא מכירה). אולגה ערכה שולחן, נשארה שעה עד חצות – מצב הרוח נהרס, אבל התאפקה לא לומר כלום – היא הרי לא כמו הגרושה. חצי שעה לפני חצות נכנסה חבורה שיכורה של גברים ונשים. טליק התעורר לחיים, הושיב את כולם לשולחן, והמסיבה המשיכה. טליק אפילו לא הציג את אולגה לאורחים – הם פשוט התעלמו ממנה, צחקו עם עצמם ושתו. כשאולגה הזכירה שבעוד שתי דקות חצות וצריך למזוג שמפניה, הסתכלו עליה כאילו היא אורחת לא קרואה. “ומי זו?” שאלה מישהי בקול שיכור. “שכנה למיטה,” טליק התגלגל מצחוק, וכל החברים צחקו יחד איתו. הם אכלו את האוכל שאולגה הכינה, ולעגו לה. בזמן הספירה לאחור צחקו על התמימות שלה ושיבחו את טליק על “המהלך החכם” – שמצא לו טבחית ועוזרת בחינם. וטליק? במקום להגן עליה, צחק יחד עם כולם. אולגה בשקט יצאה, אספה את החפצים וחזרה להורים. כזה סילבסטר נורא עוד לא היה לה. אמא אמרה כרגיל: “אמרתי לך,” ואבא נשם לרווחה. אולגה, אחרי שבכתה את כל העלבון, הורידה את המשקפיים הוורודות מהעיניים. כעבור שבוע, כשלטליק נגמר הכסף, הגיע אל אולגה כאילו כלום לא קרה: “מה, נעלבת? עזבת כי נעלבת? דווקא את מתפנקת אצל ההורים ואני פה נשאר בלי שקל!” וכשהבין שהיא לא חוזרת, המשיך: “את נהיית בדיוק כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו נגמרו לאולגה המילים. היא דמיינה הרבה פעמים איך תגיד לו הכול בפנים, אבל פשוט סגרה בפניו את הדלת. וככה, בסילבסטר הזה, התחילה לאולגה שנה חדשה באמת.

אלישבע כל היום התרוצצה בדירה, מנקה, מבשלת, עורכת את

00

אולגה בילתה את כל היום בהכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה וסידרה שולחן. זו הפעם הראשונה שלה שחוגגת את השנה החדשה לא עם ההורים, אלא עם בן הזוג האהוב. כבר שלושה חודשים היא גרה עם טל בדירתו – הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות ואוהב לשתות לפעמים… אבל כל זה לא משנה כשאוהבים באמת. אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק גרם לה להתאהב בו: הוא רחוק מלהיות יפה, אפילו אפשר לומר שהוא לא מושך, ויש לו אופי קשה וקמצנות בלתי נסבלת, וגם אף פעם אין לו כסף (ואם יש – זה רק לעצמו). ובכל זאת, באיש המורכב הזה התאהבה אולגה. שלושה חודשים היא קיוותה שיקלוט איזו אישה סבלנית, חרוצה ודאגנית היא – וירצה לשאת אותה לאשה. הוא תמיד אמר: “צריך לגור יחד, לראות איך את בתור בעלת בית. אולי את כמו הגרושה שלי.” מי הייתה הגרושה – זו הייתה בשביל אולגה תעלומה, כי הוא אף פעם לא הסביר באמת. לכן היא התאמצה להוכיח את עצמה: לא כעסה כשהגיע שיכור, דאגה לבית, קנתה מצרכים מכספה, סידרה על השולחן, ואפילו קנתה לו טלפון חדש כמתנה לחג. בינתיים טל התכונן גם הוא – כלומר, ישב לשתות עם חברים. הוא חזר הביתה שיכור והודיע שבליל הסילבסטר יבואו אליהם חבריו – אותם היא לא הכירה כלל. אולגה סידרה שולחן, שעה לפני חצות, ואווירתה התקלקלה – אך היא התאפקה לא לומר דבר, כי היא הרי לא כמו הגרושה. חצי שעה לפני חצות הגיעה חבורה עליזה הביתה עם גברים ונשים זרים. טל התיישב עם כולם, ההילולה נמשכה. אף אחד לא טרח להציג את אולגה והיא הפכה בלתי נראית – כולם דיברו, צחקו ושתו כאילו היא לא שם. רגע לפני חצות היא הזכירה לשפוך שמפניה, והביטו בה כאילו היא אורחת לא-מוזמנת. “ומי זו?” שאלה אחת הנשים בקול שיכור. “שכנה למיטה,” טל צחק וכל חבריו פרצו בצחוק אחריו. הם אכלו את האוכל שהיא הכינה, ובו בזמן ליגלגו עליה. בדיוק כשפעמוני החצות צילצלו, צחקו על התמימות שלה ושיבחו את טל על ה”תרגיל הגאוני” שמצא לעצמו עוזרת וטבחית חינם. טל, לא זו בלבד שלא הגן עליה – אלא צחק איתם. אכל את האוכל שהיא קנתה ובישלה ו”ניגב עליה רגליים”. אולגה יצאה בשקט מהחדר, ארזה מזוודה וחזרה להורים. כזה ערב שנה נוראי לא היה לה בחיים. אמא אמרה, “אמרתי לך”, אבא נאנח בהקלה ואולגה, אחרי ששפכה את כל הכאב, הורידה את המשקפיים הורודים. שבוע אחרי, כשלטל נגמר הכסף, הופיע אצלה כאילו לא קרה כלום ושאל: “נו, למה הסתלקת? נעלבת?” וכשהבין שהיא לא מתכוונת לסלוח, התחיל להאשים: “יפה, את מחובקת עם ההורים ואני רעב! את מתחילה להיות כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו אולגה איבדה את המילים. היא דמיינה לא פעם איך תגיד לו הכל – אבל עכשיו לא ידעה מה לומר. הדבר היחיד שנותר – לשלוח אותו קיבינימט ולטרוק את הדלת. כך, מהשנה החדשה התחילה לאולגה חיים חדשים.

עלמה התכוננה כל היום למסיבת הסילבסטר: ניקתה, בישלה

02

ויטלי, אל תיעלב, אבל אני רוצה שאבא שלי, הביולוגי, ילווה אותי לחופה. בכל זאת, הוא אבא שלי. אבא זה אבא. ואתה… נו, אתה הרי רק בעלה של אמא. גם בתמונות זה ייראה יותר טוב אם אלך עם אבא – הוא מאוד יצוגי בחליפה שלו. ויקטור קפא עם ספל תה בידו. הוא היה בן חמישים וחמש, ידיו גסות ומחוספסות של נהג משאית, גב חולה. מולו ישבה אלונה – הכלה, יפהפייה, בת עשרים ושתיים. ויקטור זכר אותה בת חמש, כשהגיע לראשונה לבית הזה. היא אז הסתתרה מאחורי הספה וצעקה: “לך מפה, אתה זר!” אבל הוא נשאר. הוא לימד אותה לרכוב על אופניים, ישב לידה לילות כשחלתה באבעבועות רוח, כשאמא שלה, ורד, התמוטטה מעייפות. הוא שילם על הגשר בשיניים שלה (מכר עבור זה את האופנוע שלו). הוא שילם על הלימודים שלה (עבד שתי משמרות ושבר בריאות). ואבא שלה, גיורא, הופיע פעם בשלושה חודשים. הביא דובי, לקח לגלידה, סיפר סיפורים על כיבושי העסקים שלו – ונעלם. מזונות? לא קיבלו ממנו שקל. “בטח, אלונה”, אמר ויקטור בשקט, הניח את הספל על השולחן. הספל צלצל קלות. “דם זה דם. אני מבין.” “אתה מלך!” היא נישקה אותו על הלחי הקוצנית. “אגב, צריך להוסיף עוד מקדמה למסעדה, אבא הבטיח להעביר אבל חשבון הבנק שלו חסום כבר שבועיים בגלל מס הכנסה… תוכל להעביר מאה אלף? אני אחזיר לך… מהמתנות.” ויקטור קם בשקט, ניגש לארון, שלף מעטפה מתחת לערימת סדינים. זה היה הכסף לשיפוץ הטויוטה הישנה שלו. המנוע רעש, צריך היה תיקון. “קחי. לא צריך להחזיר. זו המתנה שלי.” החתונה הייתה מפוארת. במועדון יוקרתי מחוץ לעיר, קשת מפרחים, מנחה יקר. ויקטור וורד ישבו ליד שולחן ההורים. ויקטור בחליפה היחידה שלו, שכבר לוחצת קצת בכתפיים. אלונה נצצה. לחופה ליווה אותה גיורא. גיורא היה מרשים. גבוה, שזוף (חזר הרגע מטורקיה), בטוקסידו מהמם. הלך בגאווה, חייך לצלמים, מחה דמעה שלא באמת הייתה. האורחים לחשו: “איזה פאר! איך הבת דומה לאבא!” אף אחד לא ידע שהטוקסידו שכור – ואת הכסף לשכירות נתנה… אלונה בעצמה, בסתר מאמא. באמצע השמחה גיורא לקח מיקרופון. “ילדה שלי!” הבריטון שלו דבש. “אני זוכר איך החזקתי אותך לראשונה. תמיד ידעתי שמגיע לך הטוב ביותר. שיבעלך יישא אותך על כפיים, כפי שאני נשאתי!” מחיאות כפיים. נשים בוכות. ויקטור ישב עם ראש מורכן. לא זכר שגיורא נשא אותה על כפיים. רק שגיורא לא בא לקחת אותה מבית היולדות. כשנהיה צפוף, ויקטור יצא לעשן. הלב כבר לא עמד בלחץ, המוזיקה רועשת, האולם מחניק. יצא לאוויר. ושמע קולות. זה היה גיורא, דיבר בטלפון עם חבר. “סרגיי, הכל טוב! חגיגה. חתונה פצצה. הפראיירים משלמים, אנחנו חוגגים. איזו בת… יצאה יפה. כבר דיברתי עם החתן, יש למשפחה שלו קשרים בעירייה. זרקתי לו רמז שעוזרים לעסקים לחמתי, נראה לי ירד לו האסימון. עוד שמפניה ואגייס עוד מאתיים אלף ‘בהלוואה’. אלונה? מאוהבת, טיפשה קטנה, מעריצה את אבא שלה. אמרתי לה שתי מחמאות – נמסה. ורד? יושבת שם עם הנהג הזה שלה – נראית זקנה. מזל שברחתי בזמן.” ידיו של ויקטור התכווצו. רצה להרביץ ליופה הזה. לשבור לו את הפנים המלוקקות. אבל לא עשה כלום. כי ראה מהפינה – אלונה עומדת שם, שומעת הכל. יד על הפה, איפור נמרח. מסתכלת על “אבא” שמגחך וקורא לה “פראיירית”. גיורא סיים, סידר פפיון, חזר לאולם עם חיוך. אלונה קרסה בפינת הקיר, שמלתה נגעה באריחים המלוכלכים. ויקטור ניגש אליה, שקט. לא העיר. לא שמח לאידה. רק הסיר את הז’קט ועטף אותה בכתפיים. “קומי, ילדה. שלא תתקררי. רצפה קרה.” היא הרימה מבט. עיניה הביעו בושה איומה. “דוד ויטלי… אבא… ויטלי… הוא…” “אני יודע,” ענה ויקטור בשקט. “לא צריך. קומי. זו החתונה שלך. מחכים לך.” “אני לא יכולה להיכנס! בגדתי בך! קראתי לו במקומך! אני טיפשה! טיפשה!” “את לא טיפשה. רק רצית אגדה”. הושיט לה יד. היד שלו הייתה חזקה, מחוספסת וחמה. “לפעמים, את האגדות כותבים אנשים לא נכונים. לכי – תתאפרי, תנשמי עמוק, תכנסי. אל תתני לו לראות ששבר אותך. זה היום שלך, לא שלו.” אלונה חזרה לאולם, לבנה אך זקופה. המנחה קרא: “ועכשיו: ריקוד הכלה עם אבא!” גיורא חייך, פסע למרכז. כולם שותקים. אלונה לקחה מיקרופון. ידה רעדה, אך קולה צלול. “אני רוצה לשנות מסורת,” אמרה. “אבא הביולוגי שלי נתן לי חיים – תודה לו על זה. אבל ריקוד אבא-בת רוקדים עם מי ששמר עליי, מי שריפא לי את הברכיים, לימד אותי לא להישבר ונתן לי את כל מה שיש, כדי שאעמוד כאן.” היא פנתה לשולחן המשפחה. “אבא ויטלי. בוא לרקוד איתי.” גיורא קפא. כולם לחששו. ויקטור קם באדום מהתרגשות, ניגש אליה בחליפתו הקטנה. אלונה חיבקה אותו לצוואר, טומנת את האף בכתפו. “סלח לי, אבא. בבקשה, סלח.” “הכל בסדר, ילדה קטנה. הכל בסדר”. ליטף אותה בידו הכבדה. גיורא עמד רגע, הבין שההצגה נגמרה, הסתנן לבר – ונעלם. *** שלוש שנים אחרי. ויקטור שוכב בבית חולים, אינפוזיה. הלב לא עמד בעומס. התקף לב. הדלת נפתחת. אלונה נכנסת, ביד אחת ילד קטן, בן שנתיים. “סבא!” הילד רץ אליו. אלונה יושבת לידו, מנשקת כל יבלת בידיו. “אבא, הבאנו לך תפוזים. ומרק. הרופא אמר שמצבך משופר. אני כבר קניתי חופשה בסנטוריום. רק תתחזק.” ויקטור מסתכל עליה, מחייך. אין לו מיליונים, יש לו טויוטה ישנה וגוו פגוע. אבל הוא האיש העשיר בעולם – כי הוא אבא. בלי התוספת “חורג”. החיים סידרו הכל. חבל שלפעמים בשביל תובנה צריך לשלם ביוקר – במחיר של השפלה וחרטה. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם: אבא הוא לא זה שחתום בתעודה, אלא זה שמחזיק אותך כשאתה נופל. מוסר השכל: אל תרדפו אחרי עטיפה יפה – לפעמים היא ריקה מבפנים. תעריכו את מי שאיתכם ביומיום, שמושיט כתף בלי לבקש דבר. כשנגמר החג והנגינה דועכת, רק מי שאוהב נשאר איתכם – לא זה שאוהב להצטלם לצדכם. האם היה לכם אב חורג שיקר לכם מאבא? או שאתם מאמינים שדם הוא הכל? 👇👨‍👧

דניאל, אל תיעלב, טוב? אבל אני רוצה שאבא שלי יוליך אותי לחופה.

01

וִיטְיָה, תָּבִין וּבְבַקָּשָׁה אַל תִּפְגַּע, אֲבָל אֲנִי רוֹצָה שֶׁאֲבִי יֵלֵךְ אִתִּי לַחוּפָּה. בְּסוֹף כָּל דָּבָר, הוּא הָאָב הָאֲמִתִּי שֶׁלִּי. אָבָא הוּא אָבָא. וְאַתָּה… אַתָּה מַבִּין, אַתָּה בְּעִקָּר בַּעַל שֶׁל אִמָּא. בְּתוּמוֹנוֹת יֵצֵא יָפֶה יוֹתֵר אִם אֵילֵךְ עִם אָבָא, הוּא נִרְאֶה מַרְשִׁים בַּחֲלוּפָה שלו.

עמית, רק אל תיעלב. אבל אני רוצה שאבא שלי יוביל אותי לחופה.

03

ויטי, אל תיעלב, אבל אני רוצה שאבא שלי ילווה אותי לחופה. הוא בכל זאת אבא שלי. אבא זה אבא. ואתה… טוב, אתה הרי רק בעלה של אמא. בתמונות זה ייראה יפה יותר אם אלך עם אבא. הוא נראה כל כך מרשים בחליפה. ויקטור ישב בשקט עם כוס תה ביד. הוא היה בן חמישים וחמש, עם ידיים גסות ומיוזעות של נהג משאית וכאבי גב שלא עוזבים. מולו ישבה אילנה – כלה צעירה ויפיפייה, בת עשרים ושתיים. את אילנה הוא זכר עוד בת חמש, כשנכנס לראשונה לבית הזה. אז היא הסתתרה מאחורי הספה וצרחה: “לך מפה, אתה זר!” הוא לא הלך. הוא נשאר. לימד אותה לרכוב על אופניים, נרדם לצידה בלילות חום כשחלתה באבעבועות רוח, שילם עבורה על גשר בשיניים כשמכר את האופנוע, שילם על הלימודים שלה תוך עבודה בשתי משמרות, ושבר את בריאותו. ואבא ה”אמיתי”, איתי, הגיע פעם בשלושה חודשים. הביא דובי פרווה, לקח לאכול גלידה, סיפר סיפורים על עסקים – ונעלם. מזונות לא ראתה ממנו אגורה. “ברור, אילנה”, אמר ויקטור בשקט והניח את כוס התה, שהשמיעה צליל קל. “דם זה דם. אני מבין.” “אתה אלוף!” היא נישקה אותו בלחי. “אגב, צריך להשלים עוד כסף למסעדה. אבא אמר שיזרים אבל חשבון הבנק שלו הוקפא זמנית בגלל ביקורת מס. תוכל להעביר מאה אלף? אני אחזיר אחר כך, מהמתנות.” ויקטור קם בשקט, הוציא מהמגירה במזנון מעטפה – אלו היו כספי התיקון של הטויוטה הישנה שכבר השמיעה רעשים – ואמר: “קחי. אל תחזירי. זה מתנה.” החתונה הייתה מושקעת, במתחם אירועים עם קשת פרחים ומנחה יוקרתי. ויקטור ווירה אמו של אילנה, ישבו בשולחן ההורים. ויקטור לבש את החליפה היחידה שלו, שכבר לחצה בכתפיים. אילנה קרנה. איתי ליווה אותה לחופה, נראה נהדר, גבוה, שזוף (רק חזר מתורכיה), בחליפת טוקסידו חדשה. ישראלים לחשו: “איזה גזע! הבת שלו הכל שעליו!” אף אחד לא ידע שהחליפה בהשאלה, ואת הכסף לשכירות שילמה אילנה בעצמה, בסתר. במהלך הערב לקח איתי מיקרופון: “בתי! זוכר איך נשאתי אותך לראשונה בידיים? תמיד ידעתי שמגיע לך הכי טוב. שבן זוגך יישא אותך כמו שאני נשאתי…” הנשים בכו, כולם מחאו כפיים. ויקטור ישב עם ראש מורכן – הוא לא זכר שאיתי אי-פעם נשא את אילנה. הוא כן זכר שאיתי לא בא לקחת אותה מבית החולים. בשלב מסוים ויקטור יצא למרפסת, מחוץ להמולה, עם סיגריה ביד והלב דופק מהר מהמוזיקה. בצל שמע את איתי משוחח בטלפון: “כן, סבבה, אחי. חתונה סופר! פראיירים משלמים ואנחנו שותים. איזו בת… אחלה, גידלו יפה. כבר סגרתי עם החתן, יש לאבא שלו קשרים בעירייה. רמזתי לו: חבל שלא דואג לעזור לחותן ביזנס, הוא קלט. עכשיו עוד שאמפניה – ואתקתק ממנו עוד איזה הלוואה רצינית. איילה? תמים, מעריצה אותי. כמה מחמאות – נמסה. ואמא שלה? תשושה, יושבת שם עם הנהג המבוגר שלה… מזל שעפתי בזמן.” ויקטור קפא. רצה לצאת, להתעמת, לפרק את המסכה היפה. אבל עצר כשראה שבקצה המתלה של הגפן – אילנה עומדת, שומעת הכל. היא עמדה בהלם, האיפור זלג, בוהה באביה הביולוגי, שחייך ויילל עליה שהיא “משאב” ו”טיפשה”. איתי חזר לאולם, אילנה קרסה לשבת. שמלת הכלה הלבנה שלה נגעה ברצפה. ויקטור ניגש. הוא לא אמר “אמרתי לך”, לא שמח לאידה. הוא רק הוריד מעיל והניח על כתפיה. “קומי, ילדה. תתקררי פה.” היא הביטה בו במבט מלא בושה. “דוד ויקטור… אבא… ויקטור… הוא…” “אני יודע,” אמר בשקט. “לא צריך. יש לך חתונה. האורחים מחכים.” “אני לא מסוגלת! בגדתי בך! אותו הזמנתי איתי, אותך שמתי בצד! איזה טיפשה אני!” “את לא טיפשה. רק חלמת על אגדה,” אמר והושיט לה את היד. “לפעמים, מי שכותב אגדות הוא נוכל. בואי. תשטפי פנים, תקשיטי את האף ותשובי לרקוד. אל תתני לו לנצח. זה היום שלך, לא שלו.” אילנה חזרה לאולם, חיוורת אך גאה. המנחה הכריז: “עכשיו – ריקוד הכלה עם אביה!” איתי התקדם עם חיוך, אבל אילנה לקחה את המיקרופון. ידה רעדה, אבל הקול היה צלול. “אני רוצה לשנות מסורת,” אמרה. “אבא ביולוגי נתן לי חיים – תודה לו על זה. אבל ריקוד האב והבת שייך לא לשם בתעודת הלידה – אלא למי ששמר עליי, טיפל בי, ונתן לי הכל. אבא ויקטור – בוא נרקוד.” איתי קפא באמצע הרחבה. העם לחש. ויקטור קם באדום, נבוך, בראש מורכן, ניגש ברגליים כבדות. אילנה חיבקה אותו, לחשה: “סלח לי, אבא. בבקשה.” “זה בסדר, קטנה, זה בסדר,” אמר וחיבק. איתי הלך לבר, ולא שב. שלוש שנים אחר כך. ויקטור מאושפז, אחרי התקף לב. אילנה נכנסה לחדר, מחזיקה ביד ילד קטן. “סבאאא!” רץ הקטן למיטה. אילנה התיישבה, נישקה כל יבלת בידו. “אבא, הבאנו לך תפוזים ויופי של מרק. הרופא אופטימי. קניתי כרטיס לספא, רק תבריא. אנחנו איתך.” ויקטור הביט בה וחש הכי עשיר בעולם – כי הוא אבא. בלי תוספת. החיים סידרו הכול במקומם. חבל שלפעמים משלמים ביוקר – בעלבון ובהתפכחות. אבל עדיף מאוחר – להבין שאב גודל בלב, לא בתעודות. מוסר השכל: אל תרדפו אחרי מראה נוצץ – הרבה פעמים אין בו כלום. תעריכו את זה שנשאר לצדכם ביום-יום, שתומך בלי לבקש תמורה. בסוף, כשנגמר החג וכל מי שאוהב תשומת לב נעלם – נשאר רק זה שאוהב אתכם באמת. ומה איתכם – היה לכם אב חורג שנהיה אבא אמיתי? או שאתם מאמינים שדם הוא הכל? 👇👨‍👧

יונתן, רק אל תיעלב. אבל אני רוצה שאבא שלי יוביל אותי לחופה.

03

שתי פסים על הבדיקה היו הדרכון שלה לחיים חדשים – וכרטיס הגיהנום עבור החברה הכי טובה. היא חגגה חתונה למחיאות כפיים של הבוגדים, אך את סיום הסיפור כתב דווקא מי שכולם חשבו שהוא רק כלי טיפש.

יומן אישי, תשע”ט שני פסים על המבחן היו הכרטיס

02