כל היום הייתי עסוק בהכנות לחגיגות של ערב ראש השנה ניקיתי, בישלתי, סידרתי שולחן כמו שצריך. השנה זה היה ערב ראש השנה הראשון שלי לא עם ההורים, אלא עם מי שאני אוהב.
אני ושלומית גרים יחד כבר שלושה חודשים בדירה שלה בתל אביב. היא צעירה ממני בחמש עשרה שנה, הייתה נשואה בעבר, משלמת מזונות לילדים, ויש לה נטייה לשתות מדי פעם… אבל כשאוהבים כל אלה נראים קטנים. אף אחד בסביבה לא הבין מה מצאתי בשלומית הרי היא לא בדיוק יפיפייה, אפילו אפשר להגיד שלא נראית משהו, וגם האופי שלה לא פשוט בכלל קפדנית, קמצנית ברמות, ותמיד מתלוננת שאין לה שקל. אבל כשיש לה כסף, היא בטח לא תוציא על אחרים רק על עצמה. ובכל זאת, בשלומית הזאת מצאתי את כל העולם שלי.
כל התקופה הזאת קיוויתי שהיא תבחין כמה אני גבר נעים הליכות ומסודר, איש של בית. איך שהיא תעריך את זה ותרצה אולי שנהפוך למשפחה של ממש. היא בעצמה דיברה על זה לא פעם: צריך לראות קודם איך זה לגור יחד, לראות איזה בעל בית אתה שלא תצא גרוע כמו בעלי לשעבר… מה היה כל כך נורא בגרוש שלה עד היום לא הבנתי, היא בקושי מספרת. בגלל זה השקיעתי את כל הלב; לא התעצבנתי גם כשהייתה חוזרת שתויה, תמיד בישלתי, ניקיתי, קניתי מצרכים בכסף שלי (מהפחד שתחשוב שאני מחפש רק את הארנק שלה). אפילו את השולחן של החג סידרתי על חשבון הכיס שלי, וגם קניתי לה אייפון חדש במתנה לחג.
בזמן ששיפשפתי את הרצפה, שלומית לא בזבזה זמן, והתכוננה לחג בדרך שלה: ישבה עם חברות בבר ושוב חזרה שתויה וצוהלת הביתה, והודיעה שהן מגיעות לחגוג אצלנו. אלה רק החברות שלה, כמובן את רובן בכלל לא הכרתי. הספקתי לסיים לערוך את השולחן שעה לפני כניסת החג. מצב הרוח שלי קצת התקלקל אבל התאפקתי, לא רציתי להעיר לה כלום הרי אני לא רוצה להידמות לגרוש שלה.
חצי שעה לפני ראש השנה נחתה בדירה חבורה רועשת ושתויה. פתאום שלומית התעוררה ישבה בראש השולחן, הדליקה מוזיקה, והשמחה בעיצומה. היא אפילו לא טרחה להציג אותי בפני האורחות, ולאף אחת מהן לא היה אכפת ממני כולן ישבו, צחקו, התבדחו, ולא שמו אותי בכלל. כשאמרתי שבעוד שתי דקות ראש השנה ואולי כדאי למזוג יין לשולחן, הסתכלו עליי כאילו אני איזה דייר מזדמן.
מי זה? שאלה אחת החברות בגיחוך.
זה השותף לחיים שלי, שלומית אמרה בבדיחות, וכולן פרצו בצחוק. המשיכו לאכול את האוכל שהכנתי, וכל הזמן התבדחו על חשבוני: כמה אני תמים, ואיזה מזל יש לשלומית שמצאה עוזר בית בחינם, ואפילו טבח על הדרך. היא לא התערבה, רק השתתפה בצחוקים. בשעה שתיים בלילה כבר נמאס לי, קמתי בשקט, ארזתי את הדברים שלי והלכתי להורים שלי ברמת גן. כזה ערב ראש השנה גרוע לא היה לי בחיים. אמא ישר אמרה: אמרתי לך מראש. ואבא רק נראה משוחרר ומרוצה. בכיתי את כל העלבון, ושם, באותו לילה, השתחררתי מהאשליות.
שבוע עבר, ולפתע שלומית הופיעה אצלי, כאילו כלום לא קרה.
מה זה, ברחת? נעלבת דווקא? שאלה כאילו בצחוק, וכשראתה שאני לא מגיב, ניסתה להפוך את הקערה: לא יפה, עזבת אותי עם מקרר ריק, כמו גרושתי! ככה נוהגים? חוזר להורים כמו ילד קטן!
מהחוצפה שלה אפילו לא מצאתי מילים לענות לה. כל כך הרבה פעמים בחלומות דמיינתי איך אגיד לה כל מה שאני מרגיש, אבל בפועל פשוט סגרתי לה את הדלת בפרצוף, מבלי לומר הרבה.
וככה, בראש השנה, נולדה לי שנה חדשה, הרבה יותר טובה. למדתי יש גבול למה שאפשר להקריב מתוך אהבה, ואיך אדם צריך להעריך את עצמו, ולא להסתפק בפירורים של תשומת לב.
