אולגה בילתה את כל היום בהכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה וסידרה שולחן. זו הפעם הראשונה שלה שחוגגת את השנה החדשה לא עם ההורים, אלא עם בן הזוג האהוב. כבר שלושה חודשים היא גרה עם טל בדירתו – הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות ואוהב לשתות לפעמים… אבל כל זה לא משנה כשאוהבים באמת. אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק גרם לה להתאהב בו: הוא רחוק מלהיות יפה, אפילו אפשר לומר שהוא לא מושך, ויש לו אופי קשה וקמצנות בלתי נסבלת, וגם אף פעם אין לו כסף (ואם יש – זה רק לעצמו). ובכל זאת, באיש המורכב הזה התאהבה אולגה. שלושה חודשים היא קיוותה שיקלוט איזו אישה סבלנית, חרוצה ודאגנית היא – וירצה לשאת אותה לאשה. הוא תמיד אמר: “צריך לגור יחד, לראות איך את בתור בעלת בית. אולי את כמו הגרושה שלי.” מי הייתה הגרושה – זו הייתה בשביל אולגה תעלומה, כי הוא אף פעם לא הסביר באמת. לכן היא התאמצה להוכיח את עצמה: לא כעסה כשהגיע שיכור, דאגה לבית, קנתה מצרכים מכספה, סידרה על השולחן, ואפילו קנתה לו טלפון חדש כמתנה לחג. בינתיים טל התכונן גם הוא – כלומר, ישב לשתות עם חברים. הוא חזר הביתה שיכור והודיע שבליל הסילבסטר יבואו אליהם חבריו – אותם היא לא הכירה כלל. אולגה סידרה שולחן, שעה לפני חצות, ואווירתה התקלקלה – אך היא התאפקה לא לומר דבר, כי היא הרי לא כמו הגרושה. חצי שעה לפני חצות הגיעה חבורה עליזה הביתה עם גברים ונשים זרים. טל התיישב עם כולם, ההילולה נמשכה. אף אחד לא טרח להציג את אולגה והיא הפכה בלתי נראית – כולם דיברו, צחקו ושתו כאילו היא לא שם. רגע לפני חצות היא הזכירה לשפוך שמפניה, והביטו בה כאילו היא אורחת לא-מוזמנת. “ומי זו?” שאלה אחת הנשים בקול שיכור. “שכנה למיטה,” טל צחק וכל חבריו פרצו בצחוק אחריו. הם אכלו את האוכל שהיא הכינה, ובו בזמן ליגלגו עליה. בדיוק כשפעמוני החצות צילצלו, צחקו על התמימות שלה ושיבחו את טל על ה”תרגיל הגאוני” שמצא לעצמו עוזרת וטבחית חינם. טל, לא זו בלבד שלא הגן עליה – אלא צחק איתם. אכל את האוכל שהיא קנתה ובישלה ו”ניגב עליה רגליים”. אולגה יצאה בשקט מהחדר, ארזה מזוודה וחזרה להורים. כזה ערב שנה נוראי לא היה לה בחיים. אמא אמרה, “אמרתי לך”, אבא נאנח בהקלה ואולגה, אחרי ששפכה את כל הכאב, הורידה את המשקפיים הורודים. שבוע אחרי, כשלטל נגמר הכסף, הופיע אצלה כאילו לא קרה כלום ושאל: “נו, למה הסתלקת? נעלבת?” וכשהבין שהיא לא מתכוונת לסלוח, התחיל להאשים: “יפה, את מחובקת עם ההורים ואני רעב! את מתחילה להיות כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו אולגה איבדה את המילים. היא דמיינה לא פעם איך תגיד לו הכל – אבל עכשיו לא ידעה מה לומר. הדבר היחיד שנותר – לשלוח אותו קיבינימט ולטרוק את הדלת. כך, מהשנה החדשה התחילה לאולגה חיים חדשים.

עלמה התכוננה כל היום למסיבת הסילבסטר: ניקתה, בישלה, ערכה שולחן. זאת הפעם הראשונה שהיא לא חוגגת עם ההורים אלא עם בן הזוג שלה.
כבר שלושה חודשים שגרה עם צביקה בדירתו. הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות ולא מתנזר מאלכוהול מדי פעם… אבל למי זה משנה כשהלב משחק תפקיד? ואף אחד לא הצליח להבין איך היא בכלל התאהבה בו לא בדיוק מככב בלוחות שנה, אפילו אפשר להגיד שהוא די… אותנטי; אופי כמו סכין יפנית, קמצן עד לשד עצמותיו, ואף פעם אין לו שקל. ואם באורח פלא מתגלגל אליו כסף, זה תמיד נשאר בכיס שלו. ובחמוד הזה מצאה לעצמה עלמה אהבה.

עלמה שלושה חודשים קיוותה בסתר שצביקה ישים לב כמה היא נעימה, מסודרת ואחראית אולי ירצה להפוך אותה לרעיה שלו? הוא הרי תמיד אמר: “צריך לראות אם את לא כמו הגרושה שלי. בואי נגור קצת יחד, אציץ-אראה מי את באמת.” מה בדיוק הייתה גרושתו? זאת כבר חידה לבלשים, כי כל פעם שאלמה ניסתה לברר, הוא ענה בגווני ערפל. לכן, עלמה עשתה שמיניות באוויר: לא העיר הערות כשהוא חזר שיכור, קיפל גרביים, בשלה, ניקתה, קנתה אוכל מכיסה (שלא יחשוב שהיא רודפת בצע), ובטח שבנתה שולחן חג מושקע הכול על חשבונה. אפילו קנתה לו סמארטפון חדש כמתנה.

בעודה שורפת קלוריות על ההכנות, גם צביקה התכונן בדרכו המיוחדת: ישב עם החבר’ה בבר השכונתי וחגג. ערב לפני חצות הוא חזר שמח וטוב לב (על גבול הטוב מדי) והכריז בנון-שלאנטיות: “אגב, הלילה באים אלינו חברים שלי לסילבסטר!” חברים, אגב, שהיא בחיים לא פגשה. עלמה גמרה לערוך, נשארה שעה לחצות והיא בלחץ ושולחת לעצמה חיוכים מאולצים במראה, רק שלא תתפרץ עליו (היא הרי ממש לא רוצה להיראות כמו הגרושה השנואה).

חצי שעה לפני חצות דלת הדירה נפתחת, נכנסת חבורת שיכורים: צחוקים, שירים מהאייטיז ואוכל מתעופף. צביקה פורח ומושיב את כולם, והחינגה חוזרת ובגדול. אלמה? הוא אפילו לא טורח להציג אותה וכל החבורה עסוקה בעצמה, כאילו היא עוד רהיט בסלון. בשנייה שהיא מזכירה שעוד מעט חצות, צריך להרים לחיים מסתכלים עליה כאילו היא שליח פיצה שהביא לא-מה-שהזמינו.
“מי זאת בדיוק?” גוערת אחת בקול צרוד.
“שותפה שלי למיטה,” פורץ צביקה בצחוק קרקרני. וכולם אחריו, צוחקים עליה כאילו היא בדיחה מהוואטסאפ.

הם לועסים את המעדנים שלה ויחד עם זה גם את הלב; בצפצוף השעון הם מהללים את צביקה על החכמה שלו: “מצאת שירות חינם, שף ועוזרת בית בקבוק אחד!”. וצביקה? יושב, לועס ומגחך. אוכל בשקט מאכלים שעלמה קנתה ובישלה וניגב בה תרתי משמע את הידיים.

עלמה עשתה מה שכל עלמה חכמה צריכה: יצאה בשקט, אספה מעט חפצים והלכה להורים. כזה ערב סילבסטר עוד לא היה לה.
אמא זרקה קלישאה (“מה אמרתי לך תמיד?”) ואבא נשם לרווחה; עלמה, בעודה בוכה לתוך החיבוק של אמא, העיפה סוף סוף את המשקפיים הורודים.

שבוע אחרי, כשצביקה נשאר בלי חמגשית ובלי שקל, הופיע בפתח הדירה של עלמה בתמימות מעושה:
“למה הלכת? נעלבת? נו באמת…” וכשהבין שהיא לא קופצת חזרה לזרועותיו, שינה אסטרטגיה:
“אחלה, את אצל ההורים שלך חיה טוב אצלי המקרר נראה כמו גן חיות: עכבר מת שם, מרוב שאין אוכל! אה, את מתחילה להתנהג כמו הגרושה שלי!”

מהחוצפה שלו לעלמה פשוט נגמרו המילים. כמה פעמים תכננה בראש איך תגיד לו את כל האמת בפנים ובסוף, עכשיו, הכול התפוגג. בסוף אמרה רק מה שבא לה בחריפות יתרה וסגרה אחריו את הדלת.

וככה, עם הסילבסטר, התחילה לעלמה שנה חדשה וממש חדשה.