אולגה בילתה את כל היום בהכנות לחגיגות השנה החדשה: ניקתה, בישלה והכינה שולחן חגיגי. זו הפעם הראשונה שהיא חוגגת את הסילבסטר לא עם ההורים, אלא עם בן הזוג שלה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה עם טולה בדירתו — הוא מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה, היה נשוי, משלם מזונות ואוהב לשתות מדי פעם… אבל כל זה לא משנה כשאוהבים מישהו. ואף אחד לא הצליח להבין מה משך אותה אליו: הוא ממש לא חתיך, אפילו אפשר להגיד די מכוער, עם אופי קשה, קמצן ברמות, וכסף אף פעם אין לו — ואם כבר יש, הוא רק לעצמו. ובכל זאת, אולגה התאהבה בחולמניק הזה. כל שלושת החודשים היא קיוותה שטולה יעריך שהיא כל-כך סבלנית ומסורה לבית, וירצה לשאת אותה לאישה. הוא תמיד אמר: “צריך קודם לגור יחד, לראות מה את שווה. שלא תתבררי כמו הגרושה שלי.” מה באמת הייתה גרושתו – זה נשאר תעלומה, כי אף פעם לא הסביר. אז אולגה השקיעה הכל — לא התעצבנה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה וקנתה מצרכים על חשבונה (שלא יחשוב שהיא רודפת כסף). גם את שולחן החג מימנה לבד, ואפילו קנתה לו פלאפון חדש במתנה. בזמן שאולגה השקיעה בהכנות, טולה “התכונן” בדרכו: הוא השתכר עם חברים. באמצע הלילה חזר שמח ובישר שאצלם תתארח חבורה של חברים שלו – זרים גמורים לאולגה. היא סידרה שולחן, נותרה שעה לסילבסטר, מצב הרוח נהרס, אבל התאפקה — היא הרי לא כמוהו וכמו הגרושה שלו. חצי שעה לפני חצות, נכנסה לדירה חבורה שיכורה – גברים ונשים. טולה מיד התעודד, מושיב את כולם סביב השולחן, והחגיגה נמשכת. אף אחד לא התייחס אל אולגה, טולה אפילו לא הציג אותה. הם פשוט ישבו, שתו ודיברו ביניהם. כשאמרה שעוד שתי דקות חצות, כדאי למלא כוסות שמפניה – הסתכלו עליה כאילו היא גורמת אי-נעימות. “ומי זאת?” — שאלה אחת בנימה שיכורה. “השותפה למיטה,” ענה טולה בצחוק, וכולם התגלגלו מצחוק על חשבונה. תוך כדי שהם נהנים מהאוכל שהיא בישלה, הם לעגו לה ולתמימות שלה, ושיבחו את טולה – איזה גבר, מצא לעצמו עוזרת בית חינמית. טולה לא הגן עליה, ישב וצחק עם כולם. בלע את האוכל שהיא קנתה והכינה, ורמס את הכבוד שלה. אולגה יצאה בשקט, ארזה תיק וחזרה להורים. כזה סילבסטר נורא לא היה לה בחיים. אמא אמרה את ה”ידעתי” הרגילה, אבא נשם לרווחה, ואולגה, אחרי שבכתה את העלבון, הורידה סופית את משקפי הוורוד. שבוע אחרי, כשהכסף של טולה נגמר, הוא הופיע אצלה כאילו כלום לא קרה: “מה, נעלבת? – ועבר מיד להתקפה – יפה מצדך – את אצל אמא ואבא, ולי אין מה לאכול! את מתחילה להתנהג בדיוק כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה הזו אולגה נשארה בלי מילים. כל כך הרבה פעמים דימיינה איך תגיד לו סוף סוף מה היא חושבת עליו – ועכשיו רק הצליחה לשלוח אותו לכל הרוחות ולטרוק את הדלת. וככה, מהשנה החדשה, התחילה לאולגה שנה חדשה, עם חיים חדשים.

כל היום ההוא עסקתי בהכנות לחגיגות ראש השנה: ניקיתי את הבית, בישלתי, ערכתי את השולחן. הייתה זו הפעם הראשונה שלי שאני חוגגת את החג לא עם ההורים, אלא עם האיש שאני אוהבת.

כבר שלושה חודשים התגוררתי עם שאול בדירתו. הוא היה מבוגר ממני בחמש-עשרה שנה, גרוש, משלם מזונות ואוהב לשתות פה ושם… אך כל אלו לא נראו לי חשובים, כשהלב אוהב באמת. ולא היה ברור לאיש כיצד דווקא אליו נדבק לבי: רחוק מלהיות יפה תואר, לצערי אף אפשר לומר שיש בו מכוער מסוים, אופיו מחוספס, קמצן בצורה בלתי נסבלת, ותמיד מתלונן על מחסור בכסף. וגם כשיש כסף הוא שמור רק לעצמו. ולמרות כל אלה, מצאתי את עצמי מאוהבת בשאול המוזר שלי.

כל שלושת החודשים קיוויתי ששאול יבחין כמה אני אישה טובה, רגועה וביתית. שאולי הוא ירצה לשאת אותי לאישה. תמיד היה אומר: “צריך קצת זמן לראות איזו עקרת בית את, אולי יצא לי שוב כמו עם גרושתי.” על גרושתו לא סיפר אף פעם דבר ברור תמיד נשארה לי תעלומה. לכן השתדלתי כל כך מעולם לא הרמתי קול כשהיה חוזר שיכור, בישלתי, ניקיתי, כיבסתי, קניתי מצרכים מכספי, פן יחשוב שאני רודפת אחר מנעמי העולם. גם את שולחן החג ערכתי לגמרי מהכסף שלי, וקניתי לו מתנה מכשיר טלפון חדש.

בזמן שהתכוננתי לחג, גם שאול התכונן, בדרכו. שתה עם חבריו. חזר הביתה עליז, והכריז שעוד מעט יבואו אורחיו לחג כולם חברים שלו שאני כלל לא מכירה. ערכתי את השולחן, נשארה רק שעה עד החג מצב הרוח התערער, אבל התאפקתי. הרי אני לא אהיה כמו “הגרושה ההיא”.

חצי שעה לפני חצות, פרצה פנימה חבורת אנשים רועשת, שיכורים גברים ונשים. שאול התלהב, הושיב את כולם, והחגיגה נמשכה. שאול אפילו לא הציג אותי הייתי אוויר בחדר; ישבו, שתו ודיברו בשלהם. כאשר הערתי בעדינות שעוד רגע חצות, וראוי למלא כוסות ביין, הביטה בי אחת הנשים, בקול שיכור, ושאלה: “ומי זאת?”

“שותפה למיטה,” צחק שאול, והחברים מיהרו לצחוק אחריו.

הם אכלו את מה שאני בישלתי, לעגו לי בפני כולם. כשצלצלו הפעמונים של ראש השנה, לעגו לתמימותי ושיבחו את שאול על “התחכום שלו”, שמצא “עוזרת בית חינם”. שאול לא הגן עלי; ישב וצחק עם כולם, וטרף בהנאה את אוכל ידי.

פרשתי מהחדר בשקט, אספתי את חפצי וחזרתי לבית הוריי. כזה ראש השנה עוד לא היה לי מימי. אמא חייכה באותה המילה שתמיד אומרת: “אמרתי לך,” ואבא נשף בהקלה, ואני בכיתי את כל הצער ולבסוף נפל מסך התמימות מעיניי.

לא חלפה אפילו שבוע ושאול הופיע, כאילו לא קרה דבר, ובקול של מישהו שחסר לו משהו, אמר: “למה עזבת? נעלבת?” וכשראה שאיני מתרככת, התפרץ: “יפה, את יושבת אצל אבא ואמא, ואני בדירה עם מקרר ריק! התחלת להתנהג כמו הגרושה שלי!”

חוצפה כזו הותירה אותי ללא מענה. בראשי עברו נאומים שלמים, אך באותו רגע לא עלה בדעתי מה לומר. רק דבר אחד הצלחתי לשלוח אותו לדרכו במילים שאינן לאוזני אבותינו, ולטרוק לו את הדלת.

וכך, מראש השנה ההוא התחילה לי שנה חדשה באמת.