אה! קראה בחוזקה החמות. אז זה… בתך נזמזמת אותי נגד אמא? טוב, הבנתי הכל.
רוני, צריך לשבת ולדבר ברצינות, אמרתי, מתיישב על קצה השולחן במטבח, צופה באישה שלי שמבשלת ערב.
על מה? המשיכה רוני לבחוש רוטב פסטה, מנסה שלא יישרף, על להבה נמוכה.
על אמא ועל הכסף, אמרתי בקול חנוק. היא ביקשה שנעזור לה עוד פעם החודש.
רוני נשפה כבדות. בחצי השנה שעברה השיחות האלו הפכו לשגרה. קודם ביקשה חנה כהן, “קצת לפני הפנסיה”, על תרופות ומזון. אחר כך עוד ועוד כל פעם הבטיחה להחזיר, אבל החובות רק גדלו.
וכמה הפעם הזאת? רוני כיבתה את הכיריים.
שלושים אלף, הפניתי מבט למטה. היא אומרת שהפריזר נפל.
מה? פנתה רוני אלי בבעוט. אנחנו חוסכים כבר חודש על תיקון הבית! האמבטיה מתפרקת, ואתה רוצה
רוני, זה רק אמא, ניסיתי להסביר.
כן, האמא שלך שחובה לנו כבר יותר ממאה אלף! הזעיקה רוני בכף על השולחן. ולא החזירה אפילו שקל!
בצד הדלת צלצול. נעמדה בחזית חנה כהן, אישה מרשימה עם תסרוקת מתפזרת ועגילים מפנינים.
רוני, איזה טוב שאת בבית! קראה החמות, מתקרבת למטבח. אה, מה הריח הזה?
פסטה ברוטב פטריות, ענתה ברצינות רוני.
איזה חמוד שאת מבשלת לבני, הוא מאז שהיה קטן אוהב אוכל פשוט.
אמא! קראתי, מתערבב. אני אוהב את מה שרוני מבשלת.
כמובן, חנה נישבה. באמת, בא לי לדעת אם את מתכוונת לעזור לנו?
המקרר חורב היא המשיכה. המוצרים מתפוגגים, והפנסיה מגיעה אחרי שבועיים
לא, חיזקה רוני.
מה זה “לא”? התפעלה החמות.
אין לנו כסף. לא נוכל לעזור יותר.
חמתה הכינה ידיים:
איך שלא? אתם עובדים! השכר טוב קשה לכם לעזור אם יש כסף?
חלקו שלנו הולך למשכנתא, חשמל, תיקונים, קטעה רוני. וגם להחזר הלוואה שלקחנו כדי לעזור לכם בפעם הקודמת.
את מבקרת בי? התחילו דמעות בקול החמות. כל חיי הקדשתי לדני! נתתי לו כל מה שיש לי!
ואני ממשיכה לתת רק שכספינו נעלמים.
רוני! ניסה לדכא אני.
לא, יקירי, תן לבתך לדבר, ניברה חנה. רוצה לשמוע איך היא מאשימה אותי על בקשת עזרה מבני.
עזרה? חייכה רוני. אתם קוראים לזה עזרה? אתם לוקחים מאיתנו כסף, מבטיחים להחזיר ולפני שלא מחזירים! ובכל זאת אני רואה אצלכם תיק חדש או טיול למרפאה.
איך את מתביישת! נזעקה החמות. אני מבוגרת, צריך לשמור על הבריאות!
לנו צריך לחיות, לבנות משפחה, לתקן את הדירה. אבל אנחנו לא יכולים, כי אנחנו תמיד תורמים לכם!
דני! פנתה חנה אליי. אתה שומע איך היא מדברת איתי? אתה מתכוון לאפשר את זה?
אמא, רוני צודקת, אמרתי בתאום. אנחנו באמת לא יכולים להמשיך לתת כסף.
אה כן! קראה החמות בקול גבוה. אז בתך חיברה אותך נגדי? אל תבוא אלי כשכל כספך נופל על בגדים ומסעדות!
אין לי זמן למסעדות, השיבה רוני בעייפות. אני עובדת שעות נוספות כדי לשלם “הלוואות לפנסיה” שלכם.
איך את בלתי-תודה! צעקה חנה. אני
מה לי? חיתכה רוני. אתם יודעים מה? אני לא פרה שתהיה זמינה לכל דרישה שלכם!
החמות נשארה שקטה, מביטה בי באהבה מוארת. היא לא ציפתה לתגובה כזה.
כבר חזרתם לי יותר ממאה אלף, המשיכה רוני. ואני רשמתי את כל הסכומים והתאריכים. אז או שתתחילו להחזיר, או תוותרו על בקשות חדשות.
דני! אתה באמת תתיר לה לדבר איתך ככה? בקעו דמעות בקול חנה.
אמא, תפסיקי, אמרתי בחוזק. אנחנו באמת לא יכולים יותר להוציא לך כסף. לנו יש חובות.
חנה נחתה על כיסא והכסה את פניה עם ידיה:
חשבתי שאת כמו בת שלי, רוני. חשבתי שאנחנו משפחה אחת אבל את סופרת כל שקל, כמו רואה חשבון.
כי אתם לא מחזירים, השיבה רוני בשקט. ובכל פעם מבקשים יותר.
איך את יכולה! בכי החמות. כל חיי נתתי לבני! חיויתי בלי אוכל, אבל קניתי לו את הטוב ביותר. ועכשיו, אני חולה וזקנה, ולא נצרכת.
דני הסתכל על רונית בעצב. היא הבינה שהחמות שוב נכנסת לטקטיקה הישנה: ניצול הרגש.
חנה כהן, הפנסיה שלכם גבוהה מהממוצע, ויש לכם דירה שמגיעה מסבתא, אמרתי. לאן הולך כל הכסף?
איך אתה מתכוון לשאול אותי? זעלה החמות. אתה יודע כמה יקרות התרופות שלי? החשמל? המוצרים?
יודע, קראה רוני. וגם ראיתי את הקבלן קנה לך מעיל פרווה חדש בחודש שעבר.
דני, את שומעת? היא משגיחה עליי! קראה חנה אלי. הבת שלך מרגלת אחרי אמא!
ראיתי קבלה בתיק שלך כשבקשת מאיתנו כסף לדחוף לתרופות, חידתה רוני.
אמא, די, התערבתי. בואו נדבר בשלווה.
על מה נדבר? על כך שברכה מתנגדת לי? חנה קמה. בלי אותי לא היית מתחתן! הייתי נותנת לך כסף לחתונה ולתשלום המשכנתא הראשון.
שלש פעמים החזירנו! נחשפה רוני. ואת תמיד אמרת “תשאירי לעצמך”, ואז שוב הזכרת את החוב!
אז מה? חמה החמות ולחצה את האגרופים. אתה מתייחס אליי כסנאי? לוקחים כסף ונותנים בלי נשמה, בלי תודה?
לא, חנה כהן. אנחנו בשבילך כסנאי אינסופי וחינמי.
החמות הפכה לחומה לבנה וישבה בחזרה.
אינסופיים לחשבה. יכולתי להעניק את הדירה לבן אחר או לנכדים, אך עדיין אני כאן, דני
אמא, תפסיקי! דני פגע בכף היד על השולחן. אם תמשיך כך, אפסיק אפילו לדבר איתך.
חנה לחצה יד על הלב:
בני, אתה לא רצית את זה? אני אם שלך
שתמיד מניפה ומנצלת, סיכם דני. רוני צודקת, זה כבר לא יכול להימשך.
לאחר שהחמות הלכה, נשבתי עם רוני במטבח שעות ארוכות.
אתה יודע, אמרתי לבסוף, רק עכשיו הבנתי איך היא מנפה אותנו כל הזמן.
רציתי לומר לך את זה מזמן, חייך רוני, מחבקת ספל תה שהתקרר. רק פחדתי שלא תבין. סליחה, הייתי צריכה לעצור את זה לפני.
כמה ימים אחרי, חנה חייגה אלינו:
דני, חשבתי אולי תבואו עם רוני לשתות תה? אפיתי עוגיות.
אמא, התנצלת לפני רוני?
על מה? על בקשת העזרה? קולות האישה הפכו להיסטריים מוכרים.
על המניפולציות והלחץ.
אתה הפכת לחמור, בן. את בתך הפכה אותך נגד אמא
מובן. עד שלא תתנצלי, לא נבוא.
בבקשה! השמיעה חנה לפני שיסגרה השיחה.
שבועיים ללא שום שיחה עם החמות. רוני לשמה שהבעלה בודק את הטלפון מדי פעם, מודאג מהאם.
אולי תתקשרי? הציעתי.
לא. תן לה לחשוב על ההתנהגות שלה.
ואז חנה נכנסה לדלת, שקטה ומבוּשׁת.
חשבתי התחילה. אולי באמת טעיתי. רוני, סלחי לי.
רוני הנהנה:
תכנסי, חנה כהן. תה?
תודה, ישבה על קצה הכסא. חשבתי אולי אמצא עבודה צדדית? הפנסיה באמת לא מספיקה תמיד.
רוני ודני הסתכלו זה על זה. כנראה הצעד הראשון לשינוי נעשה. אחרי השיחה הקשה, הקשר עם החמות השתנה לאט, אבל בבירור. לא עוד ביקורים פתאומיים עם בקשות להלוואה, לא מניפולציות, ולא רמזים מרומזים.
באותו ערב קבענו כללים ברורים לתקציב המשפחתי.
כל נושא של כסף, במיוחד עזרה לקרובים, נדון רק בינינו, אמרה רוני, משקה תה. לא רוצה יותר להיות בין שני אש.
מסכים, אחזתי בידה. עכשיו אני מבין כמה אפשרתי לאמא לדרוש ממני. כל הזיכרונות שהיא עושה לי
אתה לא אשמה, רוני גרפה בעדינות. הגיע הזמן לסדר דברים.
בשבוע הבא חנה באה עם העוגיות, נראתה מבולבלת.
אפיתי רוצה כוס תה?
בזמן השתייה היא נמנעה משיחות על כסף, והחלה לספר על נעוריה, איך הכירה את אבא שלי, איך הם התחילו לבנות בית.
ובכל זאת, פתאום אמרה, מערבבת סוכר, נרשמתי לקורס מחשב במרכז לקשישים שלנו, חינם.
למה? תהיתי.
רוצה לעבוד באינטרנט, אולי במתן שירותים מסמכים, תרגום רבים עושים את זה היום.
ביום הולדת של דני התכנס כל המשפחה. היה זה החג הגדול הראשון אחרי הריב. חנה נראתה מכובדת: לא מתלוננת, לא מרמזת על בעיות.
אני עושה טבלאות באקסל! סיפרה בגאווה לאורחים. והנוסחאות כבר יודעות.
האמא מצאה עבודה צדדית, הסברתי. היא מסייעת לחברה קטנה עם מסמכים.
לאחר החג רוני התוודעה אלי:
עדיין לא מאמינה כמה השתנתה האמא שלך.
היא הבינה שהיא יכולה לפתור את הבעיות שלה בעצמה, עניתי. אף על פי שזה היה קשה להודות.
חצי שנה חלפה. פתאום חנה הביאה מעטפה:
זו החלק הראשון של החוב, אמרה לרוני. מעט, אבל אנסה להחזיר בהמשך.
אולי לא כדאי? תהתה האישה.
כדאי, הכריזה החמות בחוזק. היה צודק כשאמרת אז. לא הייתי צריכה להתנהג כך.
לאחרונה חנה קיבלה משרה קבועה בחברה, וכתוצאה מכך קיבלה גם משכורת.
עכשיו יש לי פנסיה וגם משכורת! שמחה בטלפון. והצטרפתי לשיעור אנגלית. בגילי זה חשוב לא לעצור.
רוני ודני פגשו אותה בסופר, היא נראתה צעירה יותר, בחליפה עסקית נאה, עם תספורת מסודרת.
אחרי העבודה יצאתי לקנות מצרכים, חייכה. כמה נחמד לבזבז כסף!
הסתכלתי על השינוי והבנתי שלפעמים צריך פשוט לומר “לא”. אז גם הקשרים הקשים יכולים להשתנות לטובה. היום השיח עם החמות רגוע וכנה, בלי מניפולציות, בלי תחושת אשמה, בלי בקשות מתמידות לעזרה. וחנה הראתה שבכל גיל אפשר להתחיל חיים חדשים צריך רק רצון.
