הזיכרון נזכר לי, כמו צל של ערב בחוף אשדוד, כשבני חזר הביתה. רִבְקָה חייכה באושר פתאומי ואמרה: «הנה הוא, בנימין!». יוסף, שמחזיק את הכובע בפתח, נענה: «היי, אמא. אני» הוא עצר לרגע, ואז הוסיף: «לא לבד». הוא דחף קדימה נער דק חובל משקפי קרדיט וכאיש גב עם תיק גב.
«אוי, מה קורה, האם זה חביבי או אליאס? בלי משקפיים אני לא מבחין», קרא יוסף. הוא ישב על הכיסא והמשיך: «תכניס אותו, זה וותיק, ילדי מחוץ לנישואין. מזכירה שהייתי נפרד מזיוור בעד שנה? אז פגשתי את נעמה, וזו הייתה הוּלֶּדֶת שלנו. רישמתי אותו בטעות על שם עצמי», נשם יוסף.
ריבקה קיבלה אותו בטיפה קלה: «למה אתה מדבר על הילד כשעדיין הוא קטן? הוא לא צריך לדעת על חייך המורכבים. וותיק, לך תסתכל בטלוויזיה בחדר, בזמן שאני ואתה נדון עם אביך». הילד הלך בשקט לחדר.
ריבקה לחשה: «וזו של זיו? היא לא אהבה את בן הזוג של בניה, היא תמיד מתווכחת וחמורה». יוסף רעד וענה: «אם הייתה יודעת, כבר הייתה יוצאת מבית ערום. חבל על הילד, בנה אותו מהיסוד במו ידי».
ריבקה נאנחה: «כמה אתה חסר תבונה, לא בן אדם אלא שקרן. תחת קו הרגל של זיו כל החיים. איך הצלחת להביא ילד מחוץ לנישואין? זה נורא. למה הבאתי לך אותו? זיו תדע ולא יהיה לי טוב».
יוסף, מבולבל, ניסה להסביר: «נעמה, כמו נחש, התחתנה והלכה למרגלות דרום עם בחור חדש. רק חודש אחד, אתה מבין? ואז התקשרה אליי וביקשה שאחזור את הילד לכל מקום. אמרתי לה שהאישה תוציא אותנו, ואם היא תבחר בטוב, תעשה בטוב. הבאתי לך תעודת לידה, אתה תדאג. זה סוף דבריי, היא כמעט סלחתי לנעמה, חצי שנה לא דיברה איתי. חשבתי שייתן לו חודש אצלך, אחר כך אחזירו». הוא לא הרים את עיניו אל אימו.
ריבקה הנהן: «כך היית בילדות, וכך נותרת. בכל מעשה, אמא תעזור. טוב, מה עושים? השארת את הילד. רק דבר הוא אינו משׁפחתנו», היא עצרה, «האם הוא באמת שלך?».
יוסף חייך: «שלי, בטח. נעמה אף אינה מתוקה, אבל האמא אמינה». הם נחשו בדממתם. ריבקה קמה בפתאומיות: «למה אני עומדת? בוא נזמין לו אוכל מהדרך».
יוסף קם: «סליחה אמא, אבל אני צריך ללכת, זיו מחכה בבית. ואומרתי שהלכתי לחלקי מכונות לעיר. האכל את וותיק, ואני אמשיך».
ריבקה חיבקה את בנה והחלה לחוש: «אלוהים, ילד יקר שלי». וותיק אכל מהר, מבטו קפץ מהצלחת.
«עוד משהו?», שאלה ריבקה בחמלה. הוא קם מהשולחן: «לא, תודה».
«לך לחוץ, טייל, אני אבשל ארוחת ערב. מה יש בתיק שלך?», שאלה היא.
«דברים», הגיב בקול נמוך.
ריבקה שאלה אם הוא יכבה את הכביסה בעצמו: «אתה צריך לעשות זאת או אני?». הוא הביט בה בפחד: «אני לא יודע. אמי תמיד כבשה».
היא הרימה את תיקו הקטן: «קח, אני אנקה ואשטוף». הוא יצא והיא חיברה בגדים פשוטים שני חולצות, טרינק וכמה תחתונים.
«לא הרבה», היא חייכה, «ולא אפילו חולצה חמה עדיין אמא מדברת». היא טבלה את הבגדים באמבטיה והחלה להכין עוגת דובדבנים.
קול דוהר מהרחוב הרגיש כזעקה. ריבקה רצה ללא להרחיב ידיים מהקמח.
«מה קרה?».
וותיק קרא בכאב, «הברווז נגח לי ברגל». דמעות זרחו בעיניו.
«למה ניגשת אליהם? הם רועים שם, ואתה ביער?», שאלתה והיא ראתה את הפצע האדום.
«רק רציתי לראות», בכי וותיק.
«מעולם לא ראית ברווזים?», היא הפתעה.
«ראיתי, אבל לא נגשתי קרוב», לחש.
היא לקחה אותו למטבח, מרחה משחה והניחה אותו על הספה. היא לא יכלה להירדם בלילה, המחשבות רצו בחייה איזו משוועת הייתה אם הייתה שולחת את קולה לבת של זקנה. האם היה הוא חמור, האם היה הוא יקר? היא שמעה בכי של נער, תחושה של ילד בוכה. היא נעים נגעה בו: «מה קרה, בן? לא אהבת אותי? תחכה חודש, אמא תחזיר אותך».
הוא קם והלחש: «לא יחזירו. שמעתי שהיא מדברת עם דוד ויטלי על שליחת אותי למוסד, רק לחופשות. אני לא רוצה, בבית עם אמא היה טוב. עד שהדוד ויטלי יגיע. דוד קולה לא צריך אותי, הוא אפילו לא קורא לי בשמי. את, סבתא, טובה, אבל גם לי אין מקום».
ריבקה חשה חוד של כאב בליבה, חיבקה את גופו הדק.
«אל תבכה, וותיקי. לא אפגע בך. אדבר עם אמך, תגור כאן. יש לנו בית ספר טוב ומורים. נלך לאסוף פטריות ופירות, נגור חלב פרה. אתה קטן, אבל חלב משולב ייתן לך כוח. לא תאמין? מחר אפגוש אותך עם פבלו, ילד טוב, חמוד כמו קובייה. תרצה?».
הוא חיבק אותה מאחורי הצוואר: «רוצה. האם תרמה?».
ריבקה נשקה לו בראש: «כמובן שלא».
שנים חלפו. ולנטינה לעיתים הגיעה עם מתנות, אך תמיד נמשכה למרוץ על ידי ויטלי. יוסף הופיע לעיתים רחוקות. זיו גילתה את וותיק וחישבה את יוסף כאשמה על האמא, ראתה שהנכדים אינם רצויים, והיא חיפפה נזכרים. ריבקה לא השתנתה הילד הקטן הפך לחזק אמיתי. היום, בבוקר, היא מכינה את מנות האהובות עליו, מביטה בחלון לעיתים, מחכה. פתאום נכנס לבית חייל צעיר וקרא ברוך: «סבתא, אני כאן, איפה את?».
היא קפצה מהחדר והצמידה אותו לצווארה וותיקי, נכד יקר שלי!
«למתי תיסעי?», היא שאלה. הוא נשא מזלג, מופתע, אמר: «לא אליה? אל האישה שהשאירה אותי והביאה לי מתנות בחג? לא, אלייך, זה איננו נושא לדיון. את אמא שלי, וזה קבוע», והמשיך לאכול בשלווה.
ריבקה בִּטְחָה דמעה בחשאי, שמחה שיש לה נכד כזה, משענת ויד לעת זקנה. דם המשפחה שלה, אמת חיה.
