אוי, אני בחיים לא הייתי מסוגלת. איך אפשר ככה, להפוך את הבן אדם לירק? משתגעים עם חולים סיעודיים! צריך למסור למוסדות מיוחדים! ואל תסתכלי עליי ככה! למה לרחם? הרי חיות מרדימים וזה בסדר, ואנחנו – כל כך הומניים. יש אפילו מדינות שזאבקנים את הזקנים על הר ומשאירים אותם שם. ואפילו… – רצתה להמשיך אנטונינה, אבל לובה קטע אותה: – טוני, אין לך אפילו בושה להגיד דברים כאלה! זו אמא שלנו! איזו הר?! את השתגעת? – קודם כל, זו לא ממש אמא שלנו, אלא שלכם. זו אמא של בעלי, תסכימי, זה הבדל מהותי. וגם אם זו הייתה אמא שלי, הייתי עושה אותו דבר. לובה, טוב, נטפל בתינוקות, הם כאלה מתוקים! אבל כשמבוגר נהיה חסר אונים? מסריח, בלי שום תקווה! דרך אגב, מה לגבי הדירה של אמא עכשיו? הרי לקחת אותה אלייך, הדירה עומדת ריקה. צריך למכור לפני שהמחירים ירדו! לנו יותר צריך דירה – ואסיק צריך ללמוד, פטיה רוצה להתחתן. אנחנו צריכים את זה יותר. את ילדת מאוחר, מתי הבת שלך בכלל תגדל? אם היית מוותרת בשביל אחיך, כמו בן־אדם… – אנטונינה לא הספיקה לגמור. – לובה! לובה’לה, איפה את, מתוקה שלי? – נשמע מהחדר. – תיכנסי, טוניה. אמא התעוררה – לובה דחפה בעדינות לדלת. הראש שלה היה כבד, אמא לא הרגישה טוב והיא עצמה לא ישנה שלושה ימים. ועברה לה מחשבה: ומה אם שמעה את השיחה? לא נעים בכלל! נכנסה לחדר. חייבים לפתוח חלון. ריח כבד, חונק. אבל לאמא כל הזמן קר, היא קפואה. כורכת אותה בשאל. בקול פסיעות הסתובבה אמא, התרוממה קצת. סידרה שערות. לובה הסתכלה על הידיים שלה – מחוספסות, גדולות, והאצבעות עדינות, הוורידים מציירים תחרה. מניעה משהו בידיים. העיניים מביטות לנקודה, חסרות אונים. לא רואה אמא. מספרים שאולי יחזור איזה אחוז ראייה, אבל לובה כבר לא מאמינה. ניגשה, החליפה מצעים, האכילה. אמא התכרבלה ונרדמה. ולובה – רצה לרופא, לשאול, להתייעץ. הראש כמו צמר גפן, רוצה לברוח מהבעיות. הרבה התלוננה. שאין שיפור, שקשה. הרופא, מרשים, עם זקן, מילא מהר טפסים, תור מחוץ לחדר. הרים אל לובה עיניים עייפות. – כנראה אצלכם בעבודה… הרבה עבודה… – היא השתתקה. – לא חסר. חסרים רופאים. הלוואי שיכולתי לבקבוק תרופה אחת לכולם, היה תור קטן וחולים פחות – חייך בעדינות. – איזו תרופה? אפשר להשיג? – שאלה לובה בתקווה. – נעורים. למה התעצבת? ככה זה. את עייפה, ברורה. אבל אמא שלך התלוננה פעם? את היית חולה בילדות? היא קמה אלייך בלילה? – הוריד את המשקפיים, אמר. לובה נאנחה. זיכרונות עלו. הנה היא, בת שמונה, עם שפעת. אמא לוקחת על הידיים, קשה לה – אבל סוחבת. מביאה תה עם לימון, משיגה פירות יער. כמעט חצות, התחשק לה מיץ פירות. אמא הלכה וחזרה, באמצע לילה, איפה השיגה? לא ידוע. לפנות בוקר ירדה לה חום. לובה נרדמה, אמא יצאה לעבודה. ותמיד, אמא עבדה 2–3 עבודות, שתחיה טוב. פעם, דצמבר, עמדו ליד החנות. שמלה כסופה בחלון. ואמא הסתכלה… מוקסמת. ואז ליטפה את לובה בלחי והמשיכו לקנות לה מעיל, מגפיים. לעצמה כלום לא קנתה. היה גם עוגה—יפה, לבן-ורוד, קטן. בתקופת מחסור, זו הייתה כמו אגדה. ולובה כמעט הכל אכלה לבד. אמא קיבלה קצת קרם. לובה הביטה בה באשמה, אמא חיבקה: לא נורא, ילדה, עוד נקנה. – ילדים גדלים ושוכחים כמה בריאות נתנו להם הורים. גם את היית קטנה וחסרת אונים, ועכשיו אמא שלך כזאת. ומה—תעשי לה? מבינה, את עייפה. תחשבי רגע, יקירה. רגע, לא תהיה אמא שלך—יהיה לך זמן, לא תקומי בלילה, לא תטפלי. תשמחי אז? – אמר הרופא בקושי. – לא… לא, אעשה כמו שאמרת. מצטערת, פשוט… אני אחזור – ברחה לובה מהחדר. הלחיים בערו. מה היא עושה? איך אפשר בלי אמא? לא תשרוד. בבית—ילדה גדולה, בת גדלה. רק אמא. זה הכל! כמה בכתה, נקברה בברכיים שלה. כל פצע, כל משבר, בסוף רצה הביתה—אל אמא. רק אמא תדע מה לומר. טלפון. יאשקה, אחיה. – מה אתה רוצה? אנטוניה כבר באה. דירה? קחו כבר, נמאסתם. אמא רק דואגת לך! תמיד שואלת עליך. ומי טיפל בך כששכבת שלושה חודשים? אמא! היא סחבה אותנו לבד – טרקה לובה. צעדה בשלוליות, לא הרגישה כלום. בכתה. נכנסה לחנות. בחלון שמלה—כמו מאז. רצה לקנות. – יש רק במידה הזו, לך גדולה – אמרה מוכרת. – זה בשביל אמא! לי קטן, לא צריך! – ניגבה אף, לקחה. עוגה קנתה גם, כמו פעם, ורוד–לבן. בדרך רצה במדרגות. בבית: הבת שרה לסבתא, מלטפת ראשה. – לובה באה. תני, מאמי, תנוחי קצת. עייפה שלי… כל כך התעללתי בך – אמרה אמא. גרון חנוק, אי אפשר לנשום. לכולם ניסיונות. לא כולם עומדים בהם. ולובה כמעט נכנעה. – אמא! – קברה פניה בידיה. תחושה אחת – כל עוד יש הורים – אנחנו ילדים. אין – יתומים. לא משנה הגיל: 10, 20, 40, 60 – תמיד צריך אמא. – אמא, קניתי לך שמלה. כמו אז, מהחלון ההוא. כסופה. ועוגה. נתלבש, נשתה תה – את תהיי לי הכי יפה! – סידרה ללובה את השיער של אמא. אמא ליטפה את השמלה, חייכה. הילבישו אותה. לובה סידרה שיער, הבת הביאה בושם, שפתון. שתו תה, נזכרו—ואיזה יפה אמא! פניה שלווה, טובה. כמעט לא נשארות כאלה. זה נעלם עם הדור. לא התלוננה אף פעם. דפיקה בדלת. יאשקה, האח, בכניסה עם פרחים ואננס. – למה אננס? יאשקה! – צחקה לובה. – רצתה פעם, לא היה כסף. עכשיו אביא כל יום אם צריך! תסלחי לי, לובה. ואל תתייחסי לטוני. אמא תחיה עוד שנים. לא צריך דירות. תבריא – תעבור אליי. נבוא לבקר! – יאשקה אמר. נכנס, התפעל מהשמלה. אמא צחקה—כאילו בריאה. הימים השתנו. לובה דימיינה, בבכי, מה יקרה אם לא תהיה אמא. עכשיו נלחמה על כל יום שלה—בכל הכוח. – פחדתי כל יום שאגיע—ואמא איננה. נהייתה כמו ילדה: רחצתי אותה, סידרתי שיער, לחשתי: “רק תחיי! איך שאת! רק תהיי לידי!” – אמרה למשפחה. גירשה דיכאון מהבית. השתדלה לחייך, לספר סיפורים מצחיקים. אמרה לאמא: תכף תבריאי! עשתה כל יום חג קטן—בלונים עם הבת, קריוקי. אמא כל־כך אוהבת לשיר! ואיזה קול יש לה! התחילה לשיר איתן. – לובה’לה, את לובשת משהו צהוב? – שאלה פעם אמא. לובה השמיטה סמרטוט—עליה שמלה צהובה עם פרחים. – את קצת רואה? אלוהים, איזה אושר! – קפצה עליה. לאט–לאט, בהתחלה על הקיר, אמא התחילה ללכת. לא היה אושר גדול יותר. לא החזירה אותה לדירה—שתישאר יחד ורק קרוב. – נחיה שלוש בנות: אני, את, טניה. יש לנו עוד מלא לעשות! רצית ללמד אותי לאפות—עדיין לא מצליחה עוגות. יאשקה הבטיח לבוא – נשקה לאמא. הגיע. שני מטר, חזק. אמא קראה לו “הדובון שלי”. קח אותה על הידיים—החוצה, לספסל. לובה הביטה—איזו אמא יפיפיה. במעיל חדש, כובע. כמו בובה. הגיע שקט לראשונה. צעד ועוד צעד—הכל אפשרי. רק תחיי, אמא. רק לשמוע אותך כל יום. כי בך הכוח. כמו שפרח לא חי בלי מים ושמש—אני בלעדייך לא יכולה. ומה לאחל בכלל? שהלב של אמא יפעם תמיד. שתקבלי עוד ועוד אהבה והפתעות מהילדים—זר פרחים ביום גשום, שמלה שלא ברור לאן ללבוש—אבל כל אשה תשמח. בגיל כלשהו. בושם קטן. והמילים הכי חשובות, שצריך לומר כשעוד אפשר: – אני אוהבת אותך, אמא. רק תהיי תמיד, אמא! את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים!

– אוי, אני לא הייתי מסוגל לעבור את זה. בן אדם נהיה פשוט צמח. אפשר להשתגע עם חולים סיעודיים, באמת! צריך לשלוח אותם למוסדות. ואל תסתכלי עליי ככה! מה יש לרחם כל כך? תראי, חיות מרדימים, ואף אחד לא עושה מזה סיפור. ואנחנו כולנו “הומניים” כאלה. אפילו שמעתי שבמדינה אחרת זקנים לוקחים אותם להר גדול ומשאירים שם לבד. וחוץ מזה… המשיכה אסנת, אך יעל עצרה אותה מיד:
– אסנת, את מתביישת לדבר ככה? זאת האמא שלנו! מה הר גבוה? השתגעת?
– קודם כל, היא לא שלנו, אלא שלכם. היא אמנם אמא של בעלי, זה הבדל לא קטן. וגם אם הייתה שלי, הייתי עושה את אותו דבר אם היא הייתה מגיעה למצב כזה. יעל, להחזיק תינוק זה עוד מילא. הם מתוקים. אבל מבוגר חסר אונים? לא נעים לי, גם מסריח לא מעט, וגם אין תקווה. דרך אגב, רציתי לשאול, מה קורה עכשיו עם הדירה של אמא? הרי לקחת אותה אליך, אז היא עומדת ריקה. כדאי למכור לפני שהמחירים יירדו. לנו הרבה יותר דחוף רונן צריך ללמוד, עידו מתחתן. בואי נודה באמת לנו זה היה שימושי יותר. את ילדת בגיל מאוחר, מי יודע מתי היא תגדל? אם היית בן אדם, היית מוותרת בשביל אחיך ו… אסנת לא הספיקה לסיים.
– יעלי! יעלוש, את איפה? נשמע הקריאה מהחדר.
– לכי, אסנת. אמא התעוררה, יעל דחפה את גיסתה לכיוון הדלת.
הראש שלי היה כבד, אמא נראתה לא טוב, ושלושה לילות כבר לא עצמתי עין. כמובן שחשבתי: “אולי שמעה את השיחה הזאת? איזה בושות!”.
נכנסתי לחדר. צריך לפתוח קצת חלון. ריח חונק, כבד, אבל לאמא כל הזמן קר. אני עוטף אותה בשאל. היא הסתובבה כששמעה אותי, ניסתה להזדקף, סידרה את השיער הדק. הסתכלתי על הידיים שלה עייפות, גדולות, סדוקות, אבל אצבעות עדינות. שורגים הכחולים על גב היד. היא ממששת כל הזמן משהו. העיניים מביטות לשום מקום. לא רואה, אמא שלי, וגם אם אמרו שיש אולי סיכוי קטן לראות בעין אחת כבר לא האמנתי.
ניגשתי, חילפתי מצעים, האכלתי אותה. אמא התכרבלה לידי ונרדמה. ואני ישר לרופא. לשאול, להתייעץ, לברוח קצת מהצרות.
התלוננתי בלי סוף אין שיפור, זה ממש כבד עליי. והרופא גבוה, זקן, עם זקן מכסיף, ממלא טפסים, תור בחוץ. הוא הרים אליי עיניים עייפות.
– יש לך עומס לא קטן, אה? הפסקתי לקטר, מבויש.
– לא חסר. רופאים זה כן מה שחסר. אם הייתי מוצא תרופה שלוקחים את כולם ומיד כל התורים היו נעלמים כולם היו בריאים, חייך קצת.
– איזו תרופה? אפשר להשיג? התעורר בי פתאום ניצוץ תקווה.
– נו, “נעורים”. למה התעצבת ככה? ככה זה. את עייפה, אני רואה. הכל מובן. תגידי, האם אמא שלך פעם התלוננה? היית פעם חולה כילדה? היא קמה אליך בלילות? הוריד את המשקפיים והביט בי.
נשמתי עמוק. הזיכרונות קפצו לראש. אני בת שמונה, חולה. אמא לוקחת אותי בידיים, קוטפת אותי מהמיטה הכבדה, מכינה לי תה עם לימון, מתישהו מוצאת גם חמוציות. באחת בלילה מתחשק לי קומפוט. אמא לובשת מעיל ויוצאת לא יודעת איפה השיגה, אבל חזרה עם פירות. עד הבוקר ירדה לי החום. אני ישנתי, והיא רצה לעבודה. וכך תמיד עובדת בשניים שלושה מקומות, שאני אהיה מסודרת.
פעם, בדצמבר, עמדנו מחוץ לחנות. היה שם שמלה כסופה, מנצנצת. אמא הסתכלה עליה מהופנטת, ואז הסתובבה, ליטפה לי את הלחי והמשכנו הלאה בשבילי היא קנתה מעיל ונעליים. לעצמה, לא קנתה דבר.
היה גם עוגה. יפהפייה, לבנה-ורדרדה. זעירה, כן, אבל בימים של מחסור, עוגה כזאת היתה כמו אגדה. אכלתי כמעט הכל, לאמא נשאר רק הקרם. הסתכלתי עליה באשמה, היא חיבקה אותי אליה ואמרה: “לא נורא, ילדה שלי, נסתדר, נמצא עוד עוגה”.
– ילדים גדלים ושוכחים כמה נתנו להם ההורים. היית קטנה וחסרת אונים? עכשיו אמא שלך כזאת. אז מה את רוצה? אני מבין, את עייפה. אבל תחשבי רגע אם פתאום לא תהיה אמא שלך, יהיה לך פתאום זמן, לא תצטרכי לקום בלילות. תהיי מאושרת? הוא שאל אותי עם טון של ברזל.
– זה… זה לא ככה. נו, אעשה מה שתגיד. סליחה שאני ככה, אחזור אחר כך… יצאתי מהחדר בבהלה, הלחיים בוערות. מה אני עושה? איך אפשר?
אני לא יכולה בלעדיה. גם שאני אמא בעצמי, עדיין רק היא. כל החיים כשנפלתי ידעתי שתהיה שם, שתרחם, תחבק, תאמר לי איך להתגבר.
הטלפון צלצל. זה היה יוחאי, אח שלי.
– מה אתה רוצה? אסנת כבר היתה כאן. דירה, דירה קחו לכם, נמאסתם כבר עם החישובים האלה. אמא שלך תמיד שואלת מה איתך, דואגת לך. מי טיפל בך כשהיית גמור שלושה חודשים? זוכר? היא לבד סחבה אותנו, זעמתי וניתקתי.
הלכתי ברחוב, לא רואה כלום. דמעות שוטפות לי את הפנים. פתאום אני ליד חנות בגדים שמלה על הבובה, כמו פעם. אני רצה פנימה.
– יש לנו רק במידה הזאת, זה יהיה קטן עלייך, אמרה המוכרת.
– אני יודעת! תארזי, לא בשבילי. בשביל אמא שלי. היא פצצה! נגבתי את האף.
המוכרת לא הבינה כלום.
קניתי עוגה, בדיוק כמו בילדות. לבנה-ורודה. אמא לא תראה אותה, לא חשוב. אספר לה כמה היא יפה.
עוד רגע, ואני בבית. שומעת שירה בקול של ילדה מיקה, הבת שלי, יושבת ליד סבתא, מלטפת לה את הראש, שרה. אמא מחייכת.
– יעלי, הגעת. לכי לנוח, מתוקה, כל כך התעייפת ממני, מסכנה, אמא שלי לוחשת, מנסה להבין איפה אני.
הרגשתי מחנק בגרון. לכולם ניתנים ניסיונות; לא כולם עומדים בהם בכבוד. גם אני כמעט נשברתי.
– אמא! נצמדתי לידיים שלה.
הנה זה. התחושה. כל עוד ההורים בחיים אתה ילד. כשהם כבר לא אתה יתום. לא משנה אם אתה בן 10, 30, 50 או 70. כולנו זקוקים לאמא.
– אמא, קניתי לך שמלה כמו אז, מהחלון. כסופה. וגם עוגה. נקשט אותך, נשב לתה את תהיי היפה בעולם! התחלתי לשחרר לה את השיער.
והיא ממש נשקה אל השמלה, חייכה בשקט.
הלבשנו אותה. עיצבתי לה את השיער. מיקה הלכה להביא בושם, שמה לה גם אודם. והכינה את התה.
שתינו, הזכרנו ימים יפים. חשבתי לעצמי איזו יפה אמא שלי! איזה פנים טובים, שלווים, כמעט ואין כבר פרצופים כאלה נעלמים עם הדור שלה. אף פעם לא מתלוננת, לא נאנחת.
הדלת נפתחה, יוחאי בא עם פרחים ואננס.
– מה לך ולאננס? צחקתי.
– אמא פעם רצתה, לא היה אז כסף. רוצה להביא לך אננס כל יום! אל תשמעי לאסנת, תני לאמא לחיות בשקט עוד שנים! לא צריך דירה, נעבור אליי כשיהיה לה טוב. נבוא אלייך לעוגות!
הוא הסמיק והחמיא לאמא על השמלה. והיא צחקה, נבוכה, כאילו לא היתה חולה.
מאותו רגע משהו השתנה בי. כאילו הבנתי: מה יישאר אם לא תהיה אמא? עכשיו אני נלחמת על כל יום של אמא מכל הלב, בלי לוותר.
– פחדתי כל הזמן מה אם אבוא והיא איננה? עכשיו היא ילדה בעצמה רוחצת אותה, קולעת לה צמות, לוחשת: “רק תחיי, אמא, בכל מצב רק תהיי איתי!”
גירשתי את הייאוש מהבית, ניסיתי לצחוק יותר, לספר לה בדיחות, לשקר לה שתכף תקום כבר. כל יום עשיתי חג מיקה ואני תולות בלונים, שרות קריוקי יחד. אמא אוהבת שירה, ויש לה קול פעמון!
– יעלי, את לובשת משהו צהוב, נכון? שאלה פעם.
כמעט נפל לי הדלי מהידיים באמת, שמלה צהובה עם פרחים קטנים עליי.
– את רואה אותי פתאום? אמא’לה, איזה אושר! רצתי אליה.
ופתאום, אט אט, אמא התחילה ללכת קודם צמוד לקיר, אחר כך קצת לבד. אושר כזה לא ידעתי. ברור שלא החזרתי אותה לדירה לבד נשארה איתנו. שלוש בנות בבית אני, היא ומיקה.
– צריך להספיק הרבה דברים, תלמדי אותי עוד לאפות, התבניות לחלה עוד אצלי. תמיד שורף לי העוגות. יוחאי הבטיח לבוא, נשקתי לאמא.
הוא בא גבר ענק, גבוה, חזק. אמא צחקה וקראה לו הדובון שלה. הוא הרים אותה החוצה לדשא, שם אותה על הספסל, התיישב לידה.
לא הייתי מאושרת כך הרבה זמן. צעד אחר צעד, הכל אפשרי.
רק תישארי, אמא. רק לשמוע אותך כל בוקר. בלעדייך כמו פרח בלי מים ושמש.
מה אבקש? שליבן של אמהות יפעם עוד שנים. שיקבלו אהבה והפתעות מהילדים פרח קטן ביום סגריר, שמלה חדשה, אפילו אם אין לאן ללבוש. כל אישה שמחה בזה, בכל גיל. קצת בושם, קצת עוגה.
והכי חשוב להגיד להן בחיים:
– אני אוהב אותך, אמא. רק תישארי איתי תמיד, אמא! את האור הכי גדול בחיים שלי.