יומני,
היום הייתי עייף במיוחד. רק הנחתי את הראש על הכרית אחרי יום ארוך, וכבר שמעתי נביחה עוצמתית שבקעה מהחצר הנביחה של כלבי האהוב, ברק. ברק בדרך כלל כלב שקט ולא מרבה לנבוח, אבל הבוקר הזה הוא לא הפסיק, ולפעמים זה ממש הרגיש שהוא נופל מהמסלול נובח כאילו רדף אחרי אויב.
כבר יצאתי פעמיים לחצר כדי לבדוק אם יש משהו ששווה דאגה, אבל שום דבר חשוד לא נראה לעין, שום אורח לא קפץ לביקור. חשבתי אולי הכלבים של השכנים הסתובבו ליד, וברק פשוט הרגיש צורך להגן על הטריטוריה שלו הוא טיפוס כזה, לא סובל זרים. וכשאני מתקרב, כולם כבר נעלמים. הנביחה שלו יכולה להבריח גם את האמיצים; נראה לי שכלבי השכנים בורחים במהרה.
כולם חושבים שברק הוא “דוב קטן”, אני קורא לו כך לפעמים, הוא פשוט כלב גדול וחום ותמיד נמצא בכלוב באמצע היום ליתר בטחון. בלילות אני משחרר אותו, ואם מישהו ייכנס לחצר אחרי חושך זה כבר בעיה שלו.
פעם, שלושה פושעים ניסו להיכנס לחצר, ויצאו עם שלל: אחד איבד מכנסיים שנתפסו בשער; השני נעל נעל מתחת הגדר; השלישי טיפס על עץ גבוה. לשוטר אפילו היה צריך לקרוא לעזרה כדי להוריד מהעץ. ברק נתן להם ‘שיעור לחיים’, הם לא ישכחו זאת.
אבל ברק אף פעם לא נובח סתם, וכך גם היום משהו לא רגיל הפריע לו.
קראתי דרך החלון: “ברק, מספיק כבר!” והוא לרגע שתק, אבל שניות ספורות אחרי, חזר להשתולל עם נביחות.
לא הייתה לי ברירה יצאתי לחצר לגלות מה כל כך מטריד את הכלב הענק שלי.
כשיצאתי, לא היה שום דבר יוצא דופן. ברק שתק כשראה אותי מתקרב לכלוב, הביט בי באשמה והתחיל לזנב. ידע שזה מפריע לי לנוח, אבל הוא לא סתם נובח.
פתאום ברק שלח מבט קצר לעבר שער הכניסה, חזר לנבוח בכוח.
סובבתי את הראש וראיתי משהו זנב קטן אפור חתול ברח במהירות מדהימה.
רצתי לשער, יצאתי לרחוב, והנה, חתול אפור, עם עיניים חוצפניות ומלאות ביטחון.
“מה אתה עושה פה?” צחקתי אליו, “אני אומר לך בתור בן אדם תיזהר, ברק לא אוהב חתולים. אם יתפוס אותך…”
החתול עיוות את פניו, ואולי אפילו צחק לי ברוחו כאילו הוא אומר: ‘ברק שלך לא יגיע, אני כבר מעבר לגדר לפני שיפתח את הכלוב. הוא צריך קצת דיאטה.’
רציתי להסביר לברק שהוא לא לא יוציא לך כבוד מול החתול הזה, אבל החתול המשיך לבקר בחצר כל יום.
עבר והתחיל להסתובב בחצר בקביעות, יושב ליד הכלוב בלי פחד, ומראה שזו החצר שלו וברק רק נובח.
בימים הראשונים ניסיתי לגרש אותו, אבל הוא חזר ברגע שנכנסתי לבית.
לא ידעתי מה לעשות.
החתול הרגיש שהוא ניצח, והפך ‘מלך החצר’.
אפילו גנב חתיכת בשר מהקערה של ברק. רק החתול המעז יכול לעשות כזה דבר, במיוחד כשהברק שוכב בצד, מותש מכל הנביחות ביציאה.
החתול עמד ללעוס את הבשר לעיניו של ברק, ואני ראיתי זאת והרגשתי מתוסכל.
“אה, ככה אתה עושה?” רטנתי. “נראה מי יגיד את המילה האחרונה. עוד תתחרט.”
החלטתי להשאיר את הדלת פתוחה לכלוב. שברק יוכל לצאת אם צריך ולשים סוף לבלגן.
אבל אז, החתול לא הגיע.
כאילו ידע, או משהו קרה לו נעלם לגמרי. אפילו קצת התאכזבתי. תכננתי תוכנית מתוחכמת נגדו, והוא פשוט נעלם. יום ועוד יום, והוא לא הופיע.
ברק הסתכל עלי במבט לא מבין, ואני רק משכתי כתפיים.
“מניח שזה טוב, אין חתול שקט.”
העמדתי פנים, אבל האמת… התגעגעתי אליו.
ומה שיותר מפתיע, ברק התגעגע גם הוא, התרגל לשגרת ההתנגדות והנביחות.
אחרי כמה ימים, ברק התחיל לבקש במבט לבדוק אם החתול מסתובב.
“ככה, מה קרה לו?” שאלתי. “עם אופי כזה הוא בטח הסתבך.”
יצאנו לרחוב, עמדנו ליד הרכב והסתכלנו מסביב.
ברק הריח את האוויר, ניסיתי לעזור לו אבל ריח הכבשה מהמשק השכן צף וחנק את הכל.
הלכתי את כל הרחוב, וחזרתי לשער.
כבר חשבתי להחזיר את ברק לחצר, ואז שמעתי צרחות ברקע קול חתול ופתאום נביחות עזות.
ואז, חתול אפור רץ לכיווננו, מעט מדדה, כשרודף אחריו… כלב גדול דוברמן מהעיר.
ידעתי של מי הוא משפחה מתל אביב מגיעה עם הדוברמן שלהם בקיץ וגם בחורף לפעמים. החתול כנראה ניסה להרגיז את הדוברמן כמו שעשה עם ברק, אבל משהו השתבש.
הדוברמן, כנראה, גם נשך אותו על פרוות החתול האפור היו כתמים חומים.
אני כלל לא שמתי לב שבינתיים ברק רץ לעברם, בלי לשאול אותי הפעם.
“תעצור, ברק!” צעקתי, מדמיין את הסצנה החתול כבר ננשך, עכשיו עוד ברק…
אבל ברק העיף את עצמו במהירות, והחתול נחפז בבהלה.
החתול, מביט בברק, הבין שהחיים שלו עכשיו על חוט השערה.
וברק, להפתעת כולם, לא תקף את החתול. במקום זה, פנה לנבוח בעוז על הדוברמן, והרחיק אותו עד סוף הרחוב.
הדוברמן חזר על עקבותיו, והחתול האפור ניצל את הרגע להיעלם.
בערב, כשיצאתי להאכיל את ברק, כמעט הפילה לי הקערה מהיד החתול היה בחצר, חי, מתוקן, עם עיניים מלאות הודיה. הוא הניח את ראשו על רגלו של ברק, ורק גרגר מולו.
ברק הסתכל עלי, “סליחה, אבל אני חייב לדאוג לו עכשיו.”
זו לא הייתה בדיחה ברק הפך למגן של החתול.
אפילו נתן לו לאכול מהקערה שלו נדיבות שספק אם ראיתי ממנו אי פעם. פתאום הם חברים לא עוד אויבים.
הסיפור לא נגמר כאן.
הייתי צריך לקחת את החתול לווטרינר בעיר, כי הפצע ברגל לא היה פשוט.
הרופא תפר אותו, והחתול נשאר אצלי.
אני וברק שמרנו עליו, אפילו שלא מזמן הוא סיבך אותנו ורצינו לגרש אותו מהחצר.
ולפתע, הופיעה אישה צעירה יפה ליד השער.
ברק רצה לנבוח עליה, אבל חשב שוב, ופשוט אמר כמה גיוונים שקטים.
יצאתי החוצה;
“ש-שלום,” אמרתי, “אפשר לעזור?”
האישה שאלה אם ראיתי חתול אפור בשכונה, אולי אפילו בחצר שלי.
“אם אני לא טועה, החתול שלך נמצא פה תיכנסי, אל תפחדי מברק.”
היא רעדה, אבל מבטיי הרגיעו אותה, וכשהתקרבה לכלב וראתה את החתול האפור, קראה:
“טימור! איך הגעת לפה, ומה קרה לך?” שאלה בדאגה, ושמה לב שלחתול יש רגל חבולה.
“לא, לא ברק עשה לו כלום! אנחנו בעצם הצילונו אותו,” הסברתי נבוך.
“מי תקף אותו?”
“אם יש לך זמן, אשמח לספר.”
סיפרתי לאורית (הכרנו תוך כדי שיחה) את כל ההרפתקאות, והיא צחקה כל הדרך.
“טימור שלי חוצפן, אתם הצלתם אותו,” היא אמרה.
“אנחנו טובי לב, כנראה,” חייכתי, “והחתול שלך מתאושש ולגמרי הפך לחמוד.”
“הוא תמיד היה כזה, אבל עכשיו עם כל הלחץ ועבודת ההשגחה על אמא שלי, הוא קיבל חופש חדש בכפר כנראה קצת נעלב שהוא לא מקבל תשומת הלב.”
“הזמיני לבקר עם טימור,” גימגמתי.
“אני אשקול,” היא קרצה.
חצי שנה אחר כך, כל המושב חגג החתונה של אורית ושלי.
ואפילו טימור, וברק, והדוברמן העירוני היו.
הדוברמן זיהה את טימור, ומבטו היה דרוך, אבל פגש את עיני ברק, ועשה עצמו שלא זיהה.
במושב עדיין מספרים את הסיפור.
