אבירם רק נפל על הספה לדקה של מנוחה, וכבר נשמעה מבעד לחלון הפתוח נביחה רצינית ונרגשת של כלבו. כשמדובר בעליק, בדרך כלל הוא רגוע כמו אבן, אבל הבוקר הוא איבד את זה נובח מאז שבע בבוקר, ובקצב של מועדון כלבים. לא סתם נובח כאילו מתחרה באודישן של “נביחות ללא גבולות”.
אבירם כבר יצא החוצה לפחות פעמיים לבדוק מה הולך, אבל חוץ מהשקט של כפר בגולן, לא ראה שום דבר חשוד. חשב לעצמו אולי כלבי השכנים עברו על פני הגדר, ואליק הרי גיבור שכונה לא מרשה כלבים זרים על הטריטוריה שלו. זה לא מפתיע שכשהוא יצא, כל הכלבים כבר התפיידו מהמקום. נביחת אליק מסוגלת להפוך כל שועלים לשפן ברגע.
והם אפילו לא יודעים שאליק, “הדובון” כמו שאבירם קורה לו יושב בינתיים ב”כלוב” בחצר. כל יום אליק בפנים, ולילה בחוץ. “אחראי” על הסביבה, מה שנקרא. אם מישהו ייכנס לטריטוריה שלו אחרי זה יצטער. פעם שלושה “גיבורים” מהכפר השכן ניסו לעבור, אחד איבד מכנסיים, שני נעל, השלישי טיפס על עץ גבוה ונשאר תלוי שם עד שהמַצִּילִים הגיעו. אליק כבר עשה להם “אולפן כלבנות” לכל החיים.
ועם כל הרעש, אליק מעולם לא נבח בלי סיבה. אבל היום, מה שנקרא “יצא מדעתו”.
“אליק, נו, תפסיק כבר לנבוח!” קרא אבירם מהמיטה, ניגש לחלון. הכלב עצר לשניה, ואז חזר לנביחות מלאות רגש כאילו יש שריפה באזרחות.
היה צריך אבירם לקום ולצאת לחצר לחפש מה מרגיז את הרועה שלו בגודל משפחת סוסי פוני. אבל, כמו תמיד, לא היה שם אף אחד. אליק שתק, זיהה את הבוס שלו, ונראה כאילו מצחו מתכווץ “סליחה, רציתי להגן…” אבל אתה יודע, הוא לא סתם פה עובד. שוב נבח, הפעם לעבר השער.
אבירם הסתכל במהירות, ראה איך משהו אפור וקטן מתעופף מאחורי המנעול. זרק את עיניו לכביש ונתקל בעיניו של… חתול. כן, חתול פשוט, אבל עם ביטחון עצמי של פוליטיקאי לפני הבחירות זקוף, שחצן ועושה פוזה כאילו מצולם לווידאו של פסטיבל עכו.
“מה אתה עושה פה, חבר?” גיחך אבירם. “אני אומר לך בקטע של בן אדם לחתול עדיף שלא תנסה פה דברים, כי אליק הוא לא בקטע של חתולים. אם יתפוס אותך…”
החתול עשה פרצוף של “באמת?”, וגם נרמז שהוא מסתלבט עליו. “תפוס אותי? נו, באמת… עד שגור הדוב שלך יוצא כלוב, אני כבר מזמן ברחוב.”
אבירם קצת נעלב, הבין שהחתול הזה עושה ראפ לכלב שלו בלי מילה. “עוף מפה!” הצביע עליו, וסגר את השער.
ומה אתם חושבים? החתול השמע לו? ברור שלא. להפך זה נהיה פק”ל יומי: מגיע, מתיישב ליד הכלוב, משדר לכולם שהוא עכשיו סולטן החצר. אליק בקושי יכול לנבוח עליו, אבירם פעם ניסה לגרש אותו, יצא חזרה לבית, ושוב החתול חוזר כמו גשם בראשון לציון.
ואבירם רק חולם על פנסיה הוא לא מצליח להיפטר מהחתול. והחתול, שהרגיש כמו אלוף, אפילו גנב לאליק חתיכת בשר מתוך הכלוב. אליק יושב בפינה, ייאוש בעיניים, והחתול אוכל את הבשר לאט לאט מולו, כאילו בסרט של “טעם החיים”.
אבירם ראה את זה רתח, נשבע בגרביים שלו שיעשה מהפכה בחצר. זמנית, יחליט להשאיר את הכלוב פתוח שיידע החתול שיש פה סדר. יאליק יוכל להוציא את הדלת בכפותיו אם צריך, לרדוף אחרי האויב.
אבל דווקא באותו יום, החתול לא הגיע. אפשר שחש בחוש שיש פה טריק, אולי התעסק עם משהו אחר, אי אפשר לדעת. אפילו לא הופיע יום אחרי. וגם יום לאחר מכן כלום.
אליק הסתכל על אבירם, כאילו אומר: “מה קורה לו?”. אבירם רק משך בכתפיים. אולי טוב שאין חתול שקט עכשיו, רגוע. אבל בינינו אבירם קצת התגעגע. כן, זה נשמע מגוחך אבל באמת. גם אליק התרגל להתרגש מהחתול הפוחז.
עכשיו שעמום.
אחרי כמה ימים אליק התחיל, ממש בשפת הפנים, לבקש מאבירם לבדוק מה עם החתול. נעמד מולם, מסתכל, ואבירם קולט הכול.
“אתה חושב שקרה משהו ל’פושע האפור’?” שאל בנימה של חוקר טלוויזיה. “אבל עם כזה אופי, לא מפתיע. אז בוא, נעשה סיבוב ברחוב.”
פתחו שער, יצאו אבירם ואליק. אליק מסובב ראש ענק, מחפש. מרחרח את האוויר בחיפוש אחר ריח החתול שנאה משולבת בתקווה.
אבל שיערות מרחפות בדשא, ריח דשן מהחצר של השכנים מעורבב עם הכול לא פשוט.
אבירם צעד מצד אחד של הרחוב, ואז חזר, וכבר רצה לגרור את אליק לחצר. “לא נהיה פה כל היום בתפקיד חתול משטרה,” חשב.
אבל אז, ממש כשעמד לסגור את השער, קלט משהו מוזר לידו. שמעה קריאות חתול, נביחה נרגשת, ואז החתול האפור דהר במעלה הרחוב, מדדה על רגל אחת. מאחוריו, רודף כלב לא סתם, כלב גזעי מצפון תל אביב. דוברמן, יענו, מה’עיר’.
אבירם יודע של מי הוא משפחה שבאה בקיץ מהעיר עם הדוברמן שלהם. ברור שהחתול ניסה להציק לדוברמן כמו שעשה לאליק, אבל כאן כנראה לא היה לו מזל הדוברמן אפילו נגס בו, כי היה על פרוותו כתמי דם כהה.
בעוד אבירם מתבונן, שכח מאליק. ואליק בלי לשאול רשות, פייסבוק אין לו טס באוויר לכיוון החתול.
“אליק! מה אתה עושה?!” זעק אבירם, נדמה לו שקופצים עכשיו על החתול פעמיים. “אליק, עצור!”
אבל אליק לא שם לב. שעט כלפי החתול, והחתול, מבוהל עד שורשי השפם, נעמד באמצע הרחוב.
הוא הבין שגורלו תלוי על חוט ממש חוט של חתול. ומה קרה אחר כך? בטח אתם כבר מנחשים.
אליק, במקום לקרוע את החתול, הריח אותו, ואז בלי שיעשה סיפור עם שאגת אריה, זינק על הדוברמן ורדף אחריו עד סוף הרחוב. הדוברמן, עם תגובות של אלוף אולימפי, הסתובב במהירות של ניידת משטרה ונעלם.
החתול ניצל ברח. אבירם, שצפה באליק, לא שם לב איך החתול התפייד בחזרה לחצר. בערב, כשבא להאכיל את אליק, כמעט נפל לו המזלג מהיד החתול שם, חי, בריא, מביט באבירם בעיני תודה, מניח ראש על הירך של אליק ומגרגר.
ואליק, עם המבט “סליחה חבוב עכשיו אני אחראי עליו לכל החיים”.
וזה לא בדיחה אליק הפך למשגיח של החתול.
אפילו הרשה לו לאכול מהקערה שלו מחווה שלא נראית במגזר כלבים בגולן. איכשהו, החתול המניאק ריכך את הלב של אליק. מעכשיו, הם ברית חברים “צוות כף-שפם”. ואם אתם בטוחים שכאן הסיפור נגמר חכו, לא.
אבירם עם החתול נסעו לתל אביב לווטרינר. החתול קיבל עשר תפרים, החתול נשאר אצל אבירם להחלמה. במהלך הזמן הזה גם אליק דאג לחתול בלילות וכשהכל נאמר, מי היה מאמין: לפני חודשיים הם עוד ניסו להרוג אותו.
ופתאום, יום אחד, מופיעה ליד השער אישה צעירה ויפה. אליק שקל להגיב, אבל במקום נביחות הוציא גיחה רכה, כאמור “פאק, אם אני אבהיל אותה, אבירם לא יסלח לי”.
אבירם עף מהבית, “שלום, את פה בגללי?”
והאישה שואלת אם אבירם ראה חתול אפור מסתובב בסביבה.
“כן, אני חושב שאני יודע איפה החתול שלך,” חייך אבירם. “תיכנסי, אל תחששי מאליק הוא לא יפגע בך.” היא מהססת, אבל מבטו של אבירם חם ואמיתי, אז נכנסת.
כל זה, עד שהריחה את החתול האפור, שוכב חצי על אליק, עם רגל מגובס. “טימלי! מה עשית לעצמך?! איך הגעת לכאן?” היא דואגת, ואבירם מסביר “לא, ממש לא. אליק ואני למעשה הצילנו אותו.”
“מהצלתם אותו?”
“אפשר לספר לך הכל, אם יש לך זמן.” וכך הסיפור נחשף והאישה, שקוראים לה דלית (שם עברי שלא נשמע בשום מקום מחוץ לישראל), צחקה כל הדרך.
“וואה, טימלי שלי הטריף אתכם, ובסוף… אתם הצלתם אותו!”
“זה אנחנו יסודי ושקט.” חייך אבירם. “החתול שלך עכשיו במצב טוב, ותאמיני לי, הפך למתוק אמיתי, לא מטריד את אליק או אותי.”
“אני יודעת, תמיד היה כזה אבל כנראה האוויר פה שינה אותו. ואולי גם עכשיו אני פחות פנויה אמא שלי אחרי אירוע מוחי, אני איתה כל היום, מלמדת אותה ללכת מחדש, ואין לי זמן. החתול קצת נפגע.”
אבירם מגמגם, “טוב, את מוזמנת לכאן, עם טימלי. תמיד יש מקום.”
“אני אשקול,” חייכה דלית בתחכום קל.
חצי שנה אחרי כל המושב רקד חתונה. אבירם ודלית התחתנו, ואליק וטימלי היו אורחי כבוד. אפילו הדוברמן העירוני הגיע, מזהה את החתול האפור, אבל כשפגש את עיניו של אליק, עשה כאילו לא ראה אותו.
וזהו, כזה סיפור ישראלי קצת חתול, קצת כלב, הרבה אירוניה וחסד בלב.
