אוהב אותך תמיד.
נעמי בקושי הגיעה לביתה, נשענת על קירות חדר המדרגות. ראשה הסתחרר עד שהחדר היטשטש בכתמים כהים. היא חיפשה ברעד את המפתחות בתיק, תוך שהיא כועסת על עצמה על ההיסטריה שתקפה אותה במרפאת הרופא. אבל איך אפשר היה לא להיבהל?
ד”ר לביא הניחה בעדינות את תוצאות ה-MRI על השולחן. קולה רגוע, כמעט מנותק מרגש:
“נעמי רוזנפלד, המצב רציני. יש לך מפרצת. דופן העורק דק כקורי עכביש. תדמייני בלון שעומד להתפוצץ. כל לחץ, כל מתח… חייבים ניתוח בדחיפות. להמתין לאישורי קופת חולים זה כמו לשחק ברולטה. אף אחד לא יודע אם תספיקי”.
“ואם… אשלם בעצמי?”, גמגמה נעמי, אוחזת את רצועת התיק בידיים מיוזעות.
הרופאה נקבה בסכום. המספר נשמע לה כמו פסק דין. נעמי לא יכלה לחלום על סכום כזה. מאז פטירת אמה חיה בעוני. חובות, משכורת זעומה כספרנית בספריית מתנ״ס בשכונת התקווה… אפילו למכור כליה לא יספיק.
“תחכי לטלפון מהקופה”, אמרה ד״ר לביא ברוך. “ותנסי להימנע מלחצים. מנוחה מוחלטת”.
“איזו מנוחה?!” רצתה נעמי לצעוק. אבל רק הנהנה ויצאה, ברכיה כושלות.
כעת, נשענת על דלת דירתו הישנה של דודה אריה, ניסתה להסדיר נשימה. זו הדירה שקיבלה בירושה. דודה אריה, רווק משונה, אחי אביה, הוריש לה את דירת שלושה חדרים ברחוב העלייה, עמוסה בגרוטאות. לאחרים אוצר נוסטלגיה; בעיניה רק עוד בעיה.
“חייבת לעשות סדר”, חשבה בסיבוב בין החדרים. “למכור משהו… אולי את הויטרינה, המזנון. לאסוף לפחות משהו לרשת בריאות”.
המחשבה על ישיבה בחוסר מעש והמתנה ש”בלון” יפוצץ בראשה גרמה לה להשתגע. היא הייתה חייבת לפעול, לזוז, להסיח דעתה.
התחילה מן השולחן הכבד שבסלון. מגירות עץ מלא, מפוצצות ניירות. שלפה שקית אשפה והחלה למיין. קבלות משנות התשעים? לפח. חשבונות ישנים? לפח. מסמכים של מכשירים שמזמן הפכו לאבק? לפח.
עבדה באוטומטיות, בלי מחשבה, רק לעבור עוד פריט ועוד אחד. הכאב בראש קצת נחלש. בתחתית המגירה התחתונה, מתחת לעיתונים מצהיבים של “מעריב”, מששו אצבעותיה משהו קשה. היא שלפה קלסר קרטון ישן, מרופט, שקשור בחוט דהוי.
הסקרנות גברה על הדכדוך. זרה את הקשר. בפנים ערימת פתקים בכתב גברי, מסודר, מוכר כתב ידו של דודה אריה.
היא שלפה את הדף העליון.
“יקרה שלי, תמר,
שלושה חודשים עברו מאז נסעת. עדיין אינני מסוגל להתרגל. הלכתי היום לאוניברסיטה, הכל מזכיר אותך. ריקנות. הייתי גאוותן, נער טיפש. הייתי צריך לרדוף אחרייך אחרי אותו ויכוח. אינני יודע היכן את כעת. שכנתך סיפרה לי רק שעזבת, ולא הוסיפה דבר. אני כותב אליך לחלל, אבל חייב לכתוב, זה מה שמחזיק אותי.
שלך, אריה”.
נעמי לא זזה. תמיד חשה את דודה אריה כאדם יבש, כאילו נטול רגשות. ופתאום כאב כה עמוק, רוך, כמיהה. היא עיינה בעוד מכתב, ועוד אחד. כולם מתוארכים לשנה אחת 1972. שוב ושוב חוזר הסיפור: מפגש, התאהבות, מריבה שטותית (סירב ללכת אל הוריה ולבקש ידה פחד מאחריות), עזיבתה של תמר עם משפחתה ליעד לא ידוע. הוא לא ידע לאן ומיועדים היו המכתבים לשום מקום. בהם נשבע לאהבה נצחית.
“תמר, אחפש אחרייך. ואם לא אמצא אוהב אותך ורק אותך, עד יומי האחרון”.
כנראה קיים את דבריו. רווק זקן, לבד במיתתו.
הדמעות זלגו מעצמן. פתאום ריחמה נעמי עליו עד כלות. ומהרחמים נבטה מחשבה עיקשת, כמעט מטורפת אולי… אולי היא עוד חיה? למצוא אותה. לספר לה שאהבו אותה, שזכרו אותה.
זוהי פעולה, מטרה שמעלימה פחדים. תיקון ישן.
המוח עבד במהירות קדחתנית. אין כתובת, אין שם משפחה. שוב קראה את כל המכתבים. רמז הופיע באחד מהם: “זוכרת איך הסתובבנו בגן העצמאות ליד ביתך ברחוב המלך ג’ורג”? היית תמיד צוחקת על האריות האבן בכניסה”.
רחוב המלך ג’ורג’, גן העצמאות. נעמי שלפה את הסמארטפון העתיק. מצאה תצלומים ישנים. בתים מהתקופה המנדטורית, פסלי אריות בלובי. לא מספיק. דרוש שם.
המשיכה בחיפושים בדירה. במגירת שידת הלילה בחדר השינה אלבום תמונות עבה, עטוף עור. דודה אריה צעיר, תלתלים חומים, חיוך רחב. ועל רבות מהתמונות אותה. נערה עם שתי צמות כהות ועיניים בורקות. על גב אחת התמונות, בקבוצת צעירים, כתוב בדיו: “קבוצת דלת-2, טכניון 1971. תמר ש’, אריה, אורי.”
“תמר ש׳”. רק אות משפחה אבל זה התחלה.
היה זה מסע בלשי דיגיטלי. בחיפושי מאגרי בוגרי הטכניון, פורומים, רשומות פייסבוק. חיפשה “תמר”, “ש'” (הניחה ששם המשפחה החל באות זו), שנת לידה משוערת 1950-1952, תל אביב. ונאחזה בתקווה למצוא רמזים לשם נעוריה.
והנה! בפורום בוגרי הטכניון: “אמי, תמר שניאור (לשעבר שפרן), סיימה ערב ב-1973…”
תמר שפרן. טכניון. הכל התאים. שם נישואין שניאור.
גיגלה “תמר שניאור”. ומצאה! כתבה קטנה במקומון ברמת השרון לכבוד יום האשה עם תצלום. כיבדו את גיבורות דור ותיקות. אישה אפורה, חמורת סבר אך עינה חכמה וטובת לב. נעמי חיפשה בתמונות אלבום אכן, זו היא. השנים עשו את שלהן, אך מבטה נותר צלול וברור כשמש.
בכתבה צויין: תמר שניאור מתגוררת בשכונת הדרים, פועלת במועצת הגמלאים.
ליבה של נעמי הלם. מוכרחים את הכתובת. התקשרה לעירייה, הציגה עצמה כעובדת רווחה שרוצה להביא לה אות הערכה, בקלות קיבלה את כתובת הרחוב ומספר הבית.
נעמי לא זכרה כלל כיצד התארגנה. לקחה בתיקה את הקלסר, בקבוק מים, ונסעה לתחנה המרכזית בתל אביב. הדרך נראתה אינסופית. בראש התרוצצו תסריטים: מה אם תמר תסרב לקבל אותה? תחשוד בה? תסגור דלתה?
שכונת הדרים קידמה אותה בשקט ובריח פרחי הדר. הבית הנכון צנוע, גדר ירוקה, שושנים פורחות. נעמי נשמה עמוק, רגליה רעדו, לחצה פעמון.
הדלת נפתחה. תמר שניאור עמדה שם. בחייה, פניה נראו מבוגרות ושבריריות יותר מהצילום.
כן? קולה רגוע, אך דרוך.
שלום, את תמר שניאור? קולה של נעמי רעד.
אני. מי את?
שמי נעמי. אני… אחיינית של אריה רוזנפלד.
התגובה הייתה מיידית. ידה של תמר לפתה את ידית הדלת, אצבעותיה הלבינו. פניה השתנו בכאב ובהפתעה.
של אריה? לחשה כל כך חלש, שנעמי בקושי שמעה. איזה אריה?
אריה בן יעקב. הוא… הוא נפטר. לפני חודש.
גברת שניאור נסוגה כנאלח, הצביעה להיכנס. נעמי נכנסה בשקט. המארחת צנחה לכורסה, ידה רעדה קלות.
נפטר… עיניה שקעו. כל השנים תהיתי. עיינתי לפעמים בעיתונים, חיפשתי מודעות, ניסיתי להבין האם הוא עוד בין החיים…
“האריה שלי”. מהמילים האלה ליבה של נעמי נשבר פעם שנייה.
תמר, הוא… לעולם לא שכח אותך.
תמר ירתה בה מבט מהיר, שבו התערבבו תקווה, כאב וזעם.
מניין את יודעת?
מצאתי את זה שלפה קלסר, הושיטה לה. הוא כתב לך. עשרות מכתבים. הם המתינו שם כל השנים.
תווי פניה של תמר התרככו. ידה רעדה כשפרמה את החוט וקראה. קראה דוממת, מבלי להרים העיניים. אחר כך נפלה דמעה, ועוד אחת. היא לא ניגבה אותן.
טיפש, טיפש ילד, לחשה. למה? למה לענות כך את עצמו?
הוא אהב אותך, חזרה נעמי בשקט. לא התחתן מעולם.
ידעתי, אמרה תמר בעיני דמעות. שמעתי עליו לפני כעשור מחברה מהטכניון. אמרה שהוא לבד. פחדתי לגשת, התביישתי.
התביישת?
עזבתי אז. חשבתי לא אוהב, לא רוצה להקים משפחה. ואני… שתקה קמעה, מועכת בעדינות את המכתב באצבעותיה. הייתי בהיריון, נעמי.
הזמן עמד מלכת.
מה?
כן. חודש שני. ולא ידעתי איך לספר לו. ואחרי הריב ההוא… חשבתי שיברח. אז אני ברחתי. עם ההורים. ילדתי בן.
השתררה שתיקה חמורה. דמה של נעמי קפא.
לאריה… יש בן? גימגמה.
תמר הנהנה בהביטה בגינה.
שמו אלכס. גדל לאדם נהדר. נישאתי. מנחם, בעלי ידע הכול. קיבל אותי ואת בני כמו שלו. היה איש טוב. לילד העניק את שמו, גידל אהבה. אבל אריה… קולה נשנק, אריה תמיד בלבי. לא אשכח לעולם. ואלכס תמיד ידע מי אביו הביולוגי.
נעמי ניסתה להכיל הכול. יש לה אח. בן משפחה ביולוגי.
ו… אלכס, איפה הוא היום?
רופא. גאווה הצטללה בקולה של תמר. כירורג מעולה. יש לו קליניקה פרטית ברמת גן, ‘מדיקליה’, בטח שמעת. מומחה לכירורגיית כלי דם…
פתאום נבהטה אל נעמי במבט אמהי.
יקירתי, את נראית נורא. את חולה?
המילים הפשוטות, האמהיות, הזכירו לנעמי אהבה נשכחת. רק אז הסיפור פרץ ממנה: הסחרחורות, הבשורה הנוראה “מפרצת”, הסכום הבלתי אפשרי, הייאוש.
תמר הקשיבה בדריכות. פניה נעשו החלטיות. כשסיימה, ניגשה לטלפון בן הזקנים וחייגה.
אלכס? דיברה מייד, בוא מיד אלי. אני בסדר, כן, אל תדאג. אבל קרה כאן נס. בוא, אתה חייב לפגוש את אחותך.
…
המפגש התרחש כעבור שעה וחצי. נכנס לחדר גבר בן ארבעים וחמש, גבוה, לבוש בחליפה צנועה. עיניו אפורות חודרות כשל אריה הצעיר ושערו החום מאפיר.
אמא, מה קרה? קולו שקט, דואג. ואל נעמי:
אלכס, זאת נעמי. נעמי בת דודתו של אביך. אחותך.
אלכס קפא במקומו. מבטו עבר על פניה החיוורים של נעמי, הקלסר על השולחן, פני אמו.
אבא… זה… אריה רוזנפלד? מלמל.
כן, נעמי הנהנה. יש לי תמונות.
הראתה לו בסמארטפון תצלומים מהאלבום. עיין בהם זמן רב, שותק, לסתו נמתחת.
מעולם לא נישא?
לא.
אמא ציינה שאת חולה.
נעמי הנהנה, דמעות בגרונה. תמר תמצתה את התיק הרפואי.
יש לך צילומים? מסמכים? עבר לקול מקצועי.
נעמי שלפה בלב רועד את המסמכים. עיין בכל דף בקפידה. לבסוף אמר:
חייבים לנתח דחוף. דחייה סכנת נפשות.
יודעת. אבל אני לא… לא יכולה לשלם…
אלכס הביט בה, עיניו התרככו.
תקשיבי, נעמי. יש לי הכול מרפאה, כסף. ואת משפחה. בשביל משפחה אין אצלנו “שלם”. הבנת?
נעמי לא הצליחה להוציא קול, רק הנהנה בעיניים מוצפות דמעות. לא סתם מזל. זהו נס, שנולד מאהבה שהחלה לפני יובל.
תמר קמה, חיבקה אותה בידה הקטנה-האמהית.
הכול יהיה בסדר, ילדתי. ובמבט אוהב הוסיפה לאלכס: היא תשהה אצלנו עד שתבריא. אני אטפל בה.
ברור, אמא, חייך אלכס. בחיוכו נכרכו הקלה וחמימות שלא ידעה כמותן.
וכשהביטה בהם אחיה החדש, ותמר שמבטה שקט סוף סוף הרגישה נעמי שהפחד מפנה מקום. נשארה בוודאות שלא חוותה: היא כבר לא לבד. ועכשיו חייה לפניה.
