יקרה שלי. סיפור
רננה גילתה שהיא גדלה במשפחה אומנת.
גם היום, כך היא זוכרת, היה לה קשה להאמין בזה. כבר לא היה לה עם מי לדבר על זה, להבין מה באמת קרה. הוריה האומנים של רננה הלכו לעולמם בזה אחר זה. קודם אבא נחלש, נשכב במיטה, ומעולם לא קם ממנה. ואחריו, גם אמא.
רננה זוכרת את עצמה יושבת ליד מיטת האם, אוחזת בידה החלשה והרדומה. אמא כבר לא הייתה איתה כמעט. ופתאום, רננה שמה לב שאמא פוקחת עיניים חלושות:
רננהלה, בתי, אף פעם לא הצלחנו אבא ואני להגיד לך… לא היו לנו המילים… מצאנו אותך. כן, מצאנו אותך, ביער ליד מושב בית לחם הגלילית. בכית, הלכת לאיבוד. חיכינו שמישהו יחפש אחריך, הודענו למשטרה. אבל אף אחד לא חיפש. אולי קרה משהו, אין לדעת. והרשו לנו לאמץ אותך.
בבית, במגירה ליד שידתי, שם המסמכים שלי. יש שם ניירות… חליפת מכתבים, אולי כדאי שתקראי. תסלחי לנו, ילדה שלי. אמא עייפה… ועצמה את עיניה.
אמא, לחשה רננה, לא ידעה מה לומר, מחזיקה את יד אמה ללחיה, אמא שלי, אני אוהבת אותך ורוצה כל כך שתחלימי.
אבל נס לא קרה. כעבור ימים ספורים, גם אמא איננה.
ולפעמים, רננה חושבת שהיה עדיף אילו אמה לא סיפרה לה כלום.
בעלה וילדיה לא ידעו דבר על דברי הפרידה של האם. רננה עצמה כאילו מחקה את הזיכרון ההוא, הדחיקה את ההתוועדות של אמא לתוך פינות זיכרונה.
הילדים אהבו את סבתא ואת סבא מכל הלב. לרננה לא היה רצון להטריד איש באמת הכואבת הזו, שבכל מקרה, לא תשנה דבר.
ולמרות זאת, פעם אחת, מתוך דחף מסתורי, פתחה את התיקיות ההן שהאם דיברה עליהן.
קטע עיתון, פניות, מכתבים. רננה התחילה לקרוא ולא הצליחה להפסיק. אלה היו ההורים שאהבה.
הם מצאו אותה, רננה, בת שנה וחצי, ביער בגליל. הם עצמם כבר מעבר לארבעים, ללא ילדים. ופתאום, ילדה קטנה מושיטה אליהם ידיים.
שוטר המושב הרים ידיים אף אחד לא דיווח על ילדה נעדרת.
הם אימצו את רננה. אבל האם המשיכה לנסות למצוא את הקרובים שלה.
כנראה, לא כדי שייקחו אותה, אלא כדי לוודא שאיש לא ידרוש את ביתם האהובה.
רננה סגרה את התיקיה והחביאה עמוק על המדף. למי נחוצה האמת הזו?
אחרי שבוע היא הוזמנה בפתאומיות למחלקת משאבי אנוש:
הנה, רננה פרישמן, התקבל מכם בירור ממקום העבודה הקודם.
ליד מנהלת המשאבים ישבה אישה בגילה של רננה:
שלום, שמי תקוה. ממש חשוב לי לדבר אתך, היא העיפה מבט אל מנהלת המשאבים, אני באה בשם הבירורים של רבקה לוי. את הבת שלה, נכון?
אמרו לי שזה עניין של מקום עבודה לשעבר, התרגזה המנהלת, עניינים אישיים פותרים אחרי שעות!
תקוה, בואי נדבר בחוץ, הציעה רננה, ויצאו.
תסלחי לי, הסיפור מוזר… אבל הבטחתי לעזור, התחילה תקוה במבוכה:
לפני שלוש שנים פגשתי את המורה הראשונה שלי, בעין דור, למדתי אצלה בכיתה א’. אחר כך עברה לעיר הגדולה. היא כבר היתה מבוגרת מאד. הזמינה אותי לכוס תה וביקשה עזרה. כאילו, ביתה הקטנה נעלמה שנים, והיא התכתבה עם אמא שלך.
תסלחי, תקוה, אמא שלי נפטרה, ואני לא עוסקת בזה, אמרה רננה בקור, והסיטה מבטה.
אני מבינה, רננה… פשוט, תדעי שהיא, רבקה, המורה, חולה מאד. סרטן. נשאר לה מעט זמן. והיא רוצה מאד להספיק למצוא את ביתה. זו המטרה שלה כל החיים. היא אפילו נתנה לי קווצת שיער כדי לעשות בדיקה גנטית. את יכולה לתאר?
רננה כבר רצתה לסיים את השיחה, אבל משהו עצר אותה:
אמרת שהיא חולה כל כך קשה?
תקוה הנהנה.
רננה לקחה את שקית השיער ולקחה זמן להחליט.
שבוע אחר כך, נסעו יחד לבית החולים לבקר את רבקה לוי.
נכנסו לחדרה, ורבקה ניסתה להביט בפניהן, מבולבלת משהו:
הו, תקוה, הגעת! תודה, יקירתי, והפנתה מבט מתבייש לעבר רננה.
רבקה, מצאתי אותה. זו רננה, היא רצתה לבוא, תקוה מושיטה לה מעטפה.
מה זה? גם עם משקפיים לא אצליח לקרוא, עיניה הביטו בהן בתחינה.
זו תוצאת הבדיקה, שלפה תקוה את הדף מהמעטפה, כתוב כאן שנמצאה קרבה משפחתית. רננה, זו בתך.
פניה של רבקה אורו, היא לא הצליחה לעצור דמעות של אושר:
ילדה שלי, יקירה, תודה, והיא שלחה ידיים אל רננה:
בת נדירה שלי, איזו שמחה! מצאתי אותך. שלמה, יפה כל כך, דומה לי כשהייתי צעירה. יקרה שלי, ילדה. כל החיים הייתי מתעוררת בלילה, היה נדמה לי שאת בוכה, קוראת לי.
אין לי מחילה.
חיה, חיה. עכשיו אני שלווה.
אחרי זמן מה, יצאו תקוה ורננה מהחדר. רבקה כבר נרדמה, תשושה כולה.
תודה, רננה, תודה לך, את רואה כמה היא חלשה. שימחת אותה.
כעבור ימים מספר, רבקה נפרדה מהעולם.
רננה קרעה את כל המסמכים שבתיקיית אמה. לא רצתה שאף אחד ידע את האמת הזאת.
ובאמת אין מה לדעת. הרי אף אם אחרת לא הייתה לה.
ורבקה לוי? רק שקר קדוש. האם עשתה נכון? לדעתה, זה היה הדבר הנכון לעשות.
כך או כך, כל אדם נותן דין וחשבון לבורא על כל הרגעים שעברו בדרכו.







