אהבת הורים.
“ילדים הם הפרחים של החיים,” אמא אהבה לומר. ואבא, בצחוק, תמיד הוסיף:
“על קבר הוריהם,” רומז לשובבות ולרעש שלא נגמר בבית.
אלה נאנחת בעייפות, אך בחיוך מלא סיפוק, כשהיא מושיבה את הילדים במונית. ליעד בת ארבע, רועיקי בן שנה וחצי. הם חוו סוף שבוע נפלא אצל סבתא וסבא: עוגיות, חיבוקים, סיפורים וכמובן פינוקים שמותר קצת יותר מהרגיל רק אצלם.
גם אלה הייתה מאושרת לביקור. ההורים, האחיות, האחייניםהבית מרגיש הכי טבעי, הכי מחבק, הכי מובן מאליו. האוכל של אמא שאי אפשר לסרב לו. עץ אשוח מלא באורות וקישוטים ישנים שמעלים דמעות של נוסטלגיה. הטוסטים הארוכים והמרגשים של אבא, שמתחילים בהומור ומסתיימים ישר מהלב. מתנות מאמאחכמות, נדרשות, עטופות באהבה ובדאגה.
לרגע, אלה הרגישה שוב ילדה. רצתה פשוט להגיד:
“אמא, אבא, תודה שאתם כאן.”
השנה, היא ושלו קבעו להגשים משהו מיוחד עבור הוריה. לא מתוך חובה, אלא מהלבבהכרת תודה. על ילדות שמחה, על האהבה והדאגה שבהן גדשו ימי ילדותה וילדות אחיותיה. על האמון, שבו קיבלו את שלו ונתנו לו את יקר מכלאת בתם. על תמיכת המשפחה, על האמונה בדרך, על השתתפות בכל שלב חשוב.
“פעם חלמתי לקנות לאבא שלי רכב חדש,” הודה שלו בשקט באחד הערבים. “הוא לא הספיק… אבל לאבא שלך, בטוח נקנה.”
אלה רק חייכה אליומבט מלא אהבה, הכרת תודה, כבוד, ועתיד משותף.
כפי שקבעו, אלה הגיעה עם הילדים להורים, בידה קופסאות פלסטיק שקופות: סלטים ביתיים, בשר, עוגות טעימותהכול, פרי ידיה האוהבות.
רועיקי הגיש לסבתא זר ורדים מרשים וכמעט הכפיל את גודלו. אלה חיבקה את אבא, נשקה לו, נשמה את ריח הבית.
“איפה שלו? למה בלעדיו?” שאלה אמא בדאגה.
באותו רגע, הטלפון של אלה מצלצל.
“זה שלו,” היא מחייכת, “עוד מעט יבוא. אמר להתחיל בלעדיו.”
הילדים כבר טסים לסלון. מתחת לעץ הגבוה, קופסאות של מתנות עם שמותלמי הביא “סבא חנוכה” את המתנה.
ליעד קיבלה כמובן הכי הרבה. קופסה אחתכרכרת סינדרלה קסומה. בשנייהסוסות לבנות עם רעמת זהב. אפילו ‘נעלי זכוכית’ לנסיכה עצמה. שמלה קלה עם חצאית נפוחה וכפפות רקומות באבנים נוצצות. תכשיטים, מראה קסומה, איפור לילדים, ערכות יצירה, ספרים…
רועיקי קיבל קופסה ענקית עם חניון רב-קומות: מכוניות כסף קטנות עולות במעלית ואז מתגלגלות בספירלה למטה. עוד קופסאותדינוזואר ענק עם עיניים זוהרות, קשת עם חיצים, בריכת כדורים, אקדח לייזר מאיר, הר צבעונים וטושים קסומים.
לא שכחו את אלה!
בקופסא קטנה עם סרט זהבעגילי זהב מנצנצים.
ועל השולחן המרכזי: עוגת הדבורהבדיוק כמו בילדות, מלאה אגוזים, צימוקים, קליפות מסוכרות ושוקולד מגורר.
מתחת לעץ חיכו מתנות לשלו שנאסר בחומרה לפתוח בהיעדרו.
אלה והילדים חיבקו וחילקו מתנות: לאמאקופסה עם בושם פריזאי, לאבאצמיד כסף מהודר. ליעד הגישה לסבא וסבתא פורטרט מצוירקצת מצחיק, כמעט כמו תמונת מבוקש, אבל מלא רגש ואהבה שכולם מחייכים ונמסים.
המתנה הגדולה עוד לפניהם!
כשלושים דקות ועשרות הרמות כוסית, אלה עונדת את העגילים שקיבלהלוכדת באורן את עיניה המאושרות.
ליעד מביטה בה בתשומת לב ושואלת:
“אמא, שמת את העגילים כדי שאחמיא לך שאת יפה?”
“כן, בדיוק בגלל זה,” עונה אלה בכנות.
“את מאוד יפה!” מצהירה ליעד ברצינות. “וגם אני! וגם אבא! ואפילו רועיקי!”כולם צוחקים שוב.
“אבל איפה החתן האהוב שלנו? הגיע הזמן שיבוא!”
באותו רגע זה קורה. נורת האינטרקום מאירה, השערים נפתחים, ואוטו גדול ולבן נכנס לחצר, בוהק ומבהיק.
כולם יוצאיםשמח, צוחק, מתרגש מהאוויר הקריר.
ליד השערמכונית חדשה, העשויה כרום, עם בלונים קשורים למראות ולמכסה המנוע.
שלו יוצא בנחת, ניגש לאבא של אלה, מושיט מפתחות.
“זה בשבילכם מכל הלב.”
ואז מחבק אותובחיבוק גברי, יציב, אמיתי, בלי הצגות.
האבא נסוג צעד, מחייך במבוכה.
“למה… למה עשיתם את זה, ילדים זה לא הגיוני” הוא ממש מנסה לעבד את כל מה שקורה.
אבל כבר מושיבים אותו ליד ההגה, הוא עובר ביד על ההגה, עיניו מתבהרות על כל כפתור ולוח מחוונים שמאיר. פנים הרכב ניחוח עור יקר ועתיד מלא מסעות יחד.
האבא מוחה דמעהכזאת שלא רואים אצלו הרבה.
“אתם מדהימים.” רק זה מצליח לצאת לו מהפה.
ואז הוא קם ומחבק את כולם: אלה, שלו, הנכדים, אשתו.
החג עבר בהצלחה.
כולם שמחים. ימי החג האלו מילאו לבבות שמחה של ילדים ושל מבוגרים כאחד. אך לכל דבר יש סוףוהגיע הזמן לחזור הביתה.
בבוקר, שלו נוסע לעבודה, חותן מסיע אותו ברכב החדשבגאווה, ביטחון, עם חיוך שלא ירד גם שנים. אלה נפרדת, מתבוננת ונמסההמתנה באמת נגעה ללב.
לאחר הצהריים, אלה והילדים מזמינים מונית. המזוודות קלות יותר הפעם, אבל הלבבות מלאים יותר. ליעד נפרדת שוב מחיבוק מסבתא, רועיקי מנופף לסבא ולוחץ ביד קטנה את המכונית שקיבל “לדרך”.
אלה מתיישבת עם הילדים. הדרך שלוה. הילדים נרדמים חבוקים, עייפים ומרוצים.
בדרך, אלה עוצרת ליד מכולת קטנה.
“אני קופצת לשנייה. להביא חיתולים ובקבוק מים,” היא מסבירה לנהג.
חמש דקות, והיא חוזרת והלב שלה נופל.
הילדיםאינם!
הנהג מדבר בנינוחות עם בחורה זרה שיושבת לידו.
“לא הבנתי” אלה מתחלחלת.
הבחורה פונה:
“מי את?! מה את עושה פה?!”
הנהג מושך בכתפיים:
“לא יודע! מי את? מה קרה?”
“מה קורה פה?! איפה הילדים שלי?!” צועקת אלה.
“מה, גם ילדים יש לך?!”, מתפוצצת הבחורה על הנהג, מרביצה לו בתיק.
“מה זה, אתה מעלה סתם נשים לרכב?!” צועקת גם אלה. “איפה הילדים שלי?!”
דקות של סערה, צעקות, מחאות, ידיים מתנופפות ואי צדק עולמי.
פתאום נפתחת הדלת… בחור מתקופף ואומר בשקט:
“גברת… זו לא המונית שלך. שלך פה, מקדימה.”
העולם עומד. אלה סוגרת בבום את הדלת, רצה ופותחת את הדלת של המונית הצמודה, הזהה בצבעה.
על המושב האחורי, הילדים ישנים בשלווה. שני מלאכים, לא מרגישים כלום.
אלה נושמת עמוק, כאילו חזרה עכשיו מהתהום. מתיישבת, סוגרת דלת ולוחשת:
“סע…”
ואז צוחקת. צחוק אמיתי, משחרר, מלא עצבים. הנהג מצטרף, מנגב דמעות של חיוך, מבסוט שנגמר בטוב.
אלה מביטה על הילדים ופתאום מבינה:
הורים, ביומיוםרגועים, עייפים, לעיתים פזורים. אך כשסכנה מופיעההופכים לאריות.
בלי מחשבות, בלי פחד, בלי היסוסרק אינסטינקט להגן.
כך פועלת האהבה.
שקטה כשקל, חזקה כמו ברזל כשלילדים מאוים.
