בְּיוֹם הַלְווָיָה שֶׁל אִשְׁתּוֹ, יְהוּדָה לֹא הוֹרִיד דִּמְעָה אַחַת.
“הִתְסַכֵּלִי עָלָיו, אָמַרְתִּי לָךְ, הוּא מֵעוֹלָם לֹא אָהַב חַיָּה,” לְחֻשָּׁה לְשְׁכֵנָהּ עֲדִינָה.
“שְׁתִיקִי, מָה זֶה עוֹזֵר עַכְשָׁיו,” הֵשִׁיבָה זוֹ. “הַיְלָדִים נִשְׁאֲרוּ יְתוֹמִים עִם אָב כָּזֶה.”
“אוֹתִי תִּרְאִי, תָּכֵף יִשָּׂא אֶת רִנַּת,” הִבְטִיחָה עֲדִינָה.
“לָמָּה רִנַּת דַּוְּקָא? מַה יֵּשׁ בֵּינֵיהֶם? וְהַלְּוִיָּה הָאֲמִתִּית שֶׁלוֹ זוֹ עִידִית אִם זָכַרְתְּ אֵיךְ הָיוּ הוֹלְכִים בְּחָצֵר וְבָרֵפוּז?”
“רִנַּת לֹא תִּתְחַבֵּר אִתוֹ. יֵשׁ לָהּ מִשְׁפָּחָה, שָׁכְחָה אוֹתוֹ. וְאַתְּ מֵאַיִן יָדַעַת?”
“אֲנִי בֶּטוּחָה. רִנַּת אִשָּׁה חַשְׁבָּנִית. וְהִנֵּה עִידִית, מִתְיַסֶּרֶת עִם יוֹאָב שֶׁלָּהּ. אוֹתָם תִּרְאִי שׁוּב מִתְקָרְבִים.”
את חַיָּה קָבְרוּ. הַיְלָדִים הִחֲזִיקוּ יָדַיִם חָזָק.
נָתָן וְרָנָּה הָיוּ בְּן שְׁמֹנֶה שָׁנָה. חַיָּה נִשְּׂאָה לִיהוּדָה מֵאַהֲבָה גְּדוֹלָה, אֲבָל לֹא הָיָה בָּרוּר לוָה אִם גַּם יְהוּדָה אָהַב אוֹתָהּ.
אָמְרוּ שֶׁהִי נִשְָּׂאָה לִיהוּדָה כִּי הִי הָיְתָה בְּהֵרָיוֹן, וּבִגְלָל זֹאת נֶאֱנַס לְהִתְחַתֵּן עִמָּהּ. שָׁרָה קְטַנָּה נוֹלְדָה שִׁבְעַת חֳדָשִׁים, לֹא הִסְפִּיקָה לִחְיוֹת, וְאַחֲרֵי כֵּן יָשָׁב הַשֶּׁקֶט בָּבַּיִת שָׁנִים בְּלִי יְלָדִים.
יְהוּדָה הָיָה תָּמִיד אָפֵל, בְּקוֹשִׁי הוֹצִיא מִלָּה. בֵּין הַשְּׁכוּנָה כֻּלָּם קָרְאוּ לוֹ בֵּיתָר הַכִּנּוּי הַזֶּה נִתָּן לוֹ מֵעוֹלַם דָּל בְּלַשׁוֹן, וְבְּכָל לֵב צָנוּן. רַק חַיָּה רָאָה זֹאת.
וְעוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְמַר עָלֶיהָ. כַּמָּה הִתְפַּלְּלָה הָאִשָּׁה הַזּוֹ אָךְ לוֹ עַצְמָהּ יָדַע.
וְהִנֵּה זָרַק לָהּ שְׁנֵי יְלָדִים בְּבַת אַחַת רָנָּה וְנָתָן, תְּאוֹמִים.
נָתָן כֻּלוֹ דָּבֵק בְּאִמוֹ רַךְ, מָלֵא תִּקְוָה וְאַהֲבָה. רָנָּה דומה לאב. יְקָר לָהּ לְהוֹצִיא דָּבָר, נִסְגֶּרֶת וְשׁוֹתֶקֶת, רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים מַה בְּלוִבָּהּ.
לְאָבִיהָ נִדְמֵית, וְלָכֵן הָיְתָה קְרוּבָה אֵלָיו.
הָיָה יְהוּדָה מַסְתֵּת, מְנַסֵּר בַּמְּרוּץ אוֹ שָׁם, וְרָנָּה סָבִיב. מְסַפֵּר לָהּ פָּרָשָׁה וּמוֹרֶה עַל הַחַיִּים.
נָתָן צַד אִמּוֹ טָאטֵא, מְמַלֵּא שֵׁיָּפִים בַּדֶּלֶק לֹא מַרְבֶּה, אֲבָל מוֹעִיל. חַיָּה אָהֲבָה מְאֹד אֶת יְלָדֶיהָ, אֲבָל אֶת רָנָּה לֹא הִבִּינָה כְּמוֹ אֶת נָתָן, שֶׁלִּבָּהּ נִקְשַׁר אֵלָיו.
וּכְשֶׁגָּוְעָה חַיָּה, אָמְרָה לְנָתָן:
“בְּנִי, כָּב soonאַל אֲנִיֵּלֵךְ. אַתָּה הָרוֹאשׁ. תִּשְׁמֹר עַל אַחוֹתְךָ, אַתָּה גֶּבֶר, עֲלֶיךָ לְהָגֵן עָלֶיהָ.
וְאַבָּא?
מָה?
הוּא יִשְׁמֹר עָלֵינוּ?
אֵינִי יוֹדַעַת, חַיָּי, הַחַיִּים יַרְאוּ.
אִם כֵּן, אַל תֵּלְכִי, אֵיךְ נִשְּׁאַר בְּלָעֲדַיִךְ?” דָּמְעוֹ נָתָן.
“לַוּאִילֵי הָיָה בִּידִּי,” נִאנְחָה. בַּבֹּקֶר לֹא נִשְּׁאַחָה.
יְהוּדָה יָשַׁב לְצִדָּהּ, אִחֵז בְּיָדָהּ. לֹא דִּבֵּר, לֹא בָּכָה, רַק הִתְקַפֵּף, נֶחְשַׁךְ עָלָיו.
וכך זה היה.
הַחַיִּים חָזְרוּ לְהִתְמַשֵּׁךְ. רָנָּה לָקְחָה עָלֶיהָ אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת. חִפְשָׁה לְבַשֵּׁל, לְנַקּוֹת, אַךְ עוֹד קְטַנָּה הָיְתָה. באה דודה אֲבִיגַיִל, אחותו שֶׁל יְהוּדָה, עָזְרָה לְרָנָּה, לִמְדָה אוֹתָהּ מְלֶאכֶת בַּיִת.
“דודה אביגיל, אַבָּא יִסְתַּיֵּג שוּב ?”
“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת, יַלְדָּה. הֲרֵי הוּא לִי לֹא מְסָפֵּר.”
לְאֲבִיגַיִל הָיוּ יְלָדִים וּבַּעַל, יוֹסֵף. בַּיִת מָלֵא וְאַחְדּוּת.
“אִם יִהְיֶה עָנִי, תַּקְחִי אוֹתָנוּ?”
“אַל תַּחְשְׁבִּי זֶה. אַבָּא שֶׁלָּכֶם אוֹהֵב וְלֹא יַזִּיק לָכֶם,” אֲמְרָה.
בַּכְּפָר, לָחוּשׁוֹת שֶׁהָאַהֲבָה הַיְּשָׁנָה בֵּין יְהוּדָה וְעִידִית נעורה.
“עִידִית הִשתַּגְּעָה! שָּׁכְחָה אֶת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ לְמַעַן יְהוּדָה!” לִחֻשָּׁה עֲדִינָה.
“אֵיזֶה קְלִיחָה עִידִית,” צִקְצְקוּ הַנָּשִׁים בַּמַּכּוֹלֶת.
“שִׁימוּ קֵץ לַמַּעֲשֶׂה,” גָּעַר יוֹאָב יוֹסֵף, רֹאשֵׁ הַמּוֹשָׁב.
“תַּחְרִישוּ! אֵין לָכֶם דַּעַת כְּלוּם עַל שְׁכוּנֵיכֶם!”
פַּעַם, בֵּין עִידִית לִיהוּדָה הָיְתָה אַהֲבָה עָצוּמָה, רַק שֶׁגָּלָה לְאַחוֹזֶת אַחַת לְעֶזְרָה בְּשָׁבוּעֵי זְרִיעָה. שָׁם עָבַר חוֹדְשַׁיִם, וְעִידִית הִתְקָרְבָה לְיוֹאָב, נִפְגַּע יְהוּדָה, הִכָּה אֶת יוֹאָב, וְנִתְקָה הַקֶּשֶׁר אִתָּה.
עִידִית נִשְּׂאָה לְיוֹאָב. הַלֵּץ, שָׁתוּי וְרָע לַנָּשִׁים. עִידִית בָּכְתָה שֶׁשָּׁיָה אֶת יְהוּדָה מִמֶּנָּה.
כְּשֶׁיְהוּדָה נִפְנָה לְשַמֵּש כְּבַעַל לַחַיָּה, כּוּלָּם הִתְפַּלְּאוּ כַּמָּה הִיא פוֹרַחַת, וְאָמְרוּ, “זוֹ כוֹחָהּ שֶׁל אַהֲבָה.”
חַיָּה אָהֲבָה אֶת יְהוּדָה, אֲבָל הִי עָדִין, בַּצֵּל הַשְאֵלוֹת עָלָיו.
אָז הֵם נִפְגְּשׁוּ, טִיֵּלוּ, אֲחַר מִן נִשָּׂאוּ פָּשׁוּט בְּרָשׁוּת הַמּוֹשָׁב.
הַחֲתוּנָה הָיְתָה צְנוּעָה. לִיהוּדָה הָיְתָה רַק אֲחוֹתוֹ, לְחַיָּה אֵם זְקֵנָה, וּתְחוּשָׁה שֶׁל שְׁסַע בַּמָּקוֹם.
לְאֵם חַיָּה הָיְתָה אַהֲבָה אִסּוּרָה עִם רֹאש הַמּוֹשָׁב הַקָּדוּם, וּבְמָקוֹם דִּבְּרוּ בַּשֵּׁקֶט. אָב הִיהָ לָהּ רַק בְּשֵׁם.
הַתּוֹשָבִים רִחֲמוּ עַל חַיָּה, בִּפְרָט בְּנוּגַע לַאִש הşֹּאַה לְאִיש לֹא זוֹ כָּראָוֹה.
וּבְכָל זֹאת, יְהוּדָה נֶאֱמָן לְאִשְׁתּוֹ הָיָה.
הֵם חַיְּוּ יַחַד חֲמֵש עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּשָׁלוֹם, עַד שֶׁחַיָּה חָלְתָּה מַחֲלָה שֶׁלֹּא נִתְפָּרֶת עֲדֵי עַד.
וּבְאוֹתוֹ יוֹם, יְהוּדָה חָזַר עָיֵף מִן הַשָּׂדֶה.
“יהודה, אוּלַי אֶבּוֹא לְךָ בְּעֵת קְצָת, הֵכַנְתִּי לַיְלָדִים עוּגִיּוֹת,” פָּגְשָׁה אוֹתוֹ עִידִית.
“תּוֹדָה, עִידִית, נָטָה אָפְתָה כְּבָר אֶתמול.”
“אָבָא, אַבָּא, נִפְגָּש בְּטַחֲנָה כְּשֶׁיֵּרֵד הַחֹשֶׁךְ?”
“לָמָּה?”
“שָׁכַחְתָּ אֶת כָּל מַה שֶׁהָיָה בֵּינֵינוּ?”
“אֶת שֶׁהָיָה, עָבַר. אֲנִי אוֹהֵב אֶת יְלָדַי. אֶת חַיָּה.”
“אֵין לְהַחְזִיר אוֹתָה.”
“אֲבָל אַהֲבָה לֹא מֵתָה.”
“אֶלָּא שֶׁאַתָּה לֹא אָהַבְתָּ אוֹתָהּ. לִנְקֹם בִּי נִשָּׂאתָ לָהּ.”
“עִידִית, לְכִי לַבַּיִת,” לָחַשְׁ יְהוּדָה.
הִגְבִּיר קֶצֶב וְלֹא הִסְתַּכֵּל לְאָחוֹר.
עִידִית נִשְׁאָרָה עוֹמֶדֶת לְבַד בָּרְחוֹב הַיָּשָׁן.
שָׁנִים חָלְפוּ. הַיְלָדִים גָּדְלוּ. דּוֹדָה אֲבִיגַיִל בָּאָה מִסְתַּמֵּךְ לְנֶכְדֵי אֲבִיהָ.
“רָנָּה, שָׁמַעְתִּי עַל אֶלְעָזָר שֶׁאַתְּ מִתְרַגֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ,” אָמְרָה דּוֹדָה.
“וּמַה?” שָׁאֲלָה רָנָּה הַמְּבֻגֶּרֶת. “אֵיךְ יָפָה הִיא!” חָשְׁבָה דּוֹדָה בְּלִבָּהּ.
“רַק הִזָּהֵרִי עִמוֹ.”
“לָמָּה?”
“אַתְּ יוֹדַעַת. אַתְּ כְּבָר לֹא יַלְדָּה.”
“דוֹדָה אֲבִיגַיִל, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַד קְצֵה.”
“אֲבָל אַתְּ רַק חוֹשֶׁבֶת שֶׁלְּעוֹלָם.”
“לֹא, אֲנִי יוֹדַעַת בְּוַדָּאוּת.”
“אֲתָּה בָּטוּחָה, וְאֵלְעָזָר?”
“אִם יִפְגֹּד בִּי, לְעוֹלָם לֹא אוֹהַב אַחֵר.”
“אוֹתְךָ אֲנִי מַאֲמִינָה,” אָמְרָה דּוֹדָה.
בְּעֶרֶב חִכּוּ נָתָן וְרָנָּה לְאָבִיהֶם.
“מַה יִּהְיֶה, אֲבָא מִתְאַמֵּן?”
“זֶה יוֹם שִׁישִּׁי.”
“וְמַה בָּזֶה?”
“תָּמִיד בְּרְבִיעִי, שִׁישִּׁי וְשַׁבָּת הוֹלֵךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת לְאִמָּא.”
“מֵאַיִן יָדַעַת?”
“טִיפֵּשׁ, אִם לְבִּבֵךָ לֹא מַרְגִּישׁ אֶת אָבִיךָ.”
לְאַט הִתְחַלְּקוּ לְבֵית הַקְּבָרוֹת. רָנָּה הוֹלִיכָה אוֹתוֹ בְּשְׁבִיל הַסּוֹדִי.
“תִּרְאֶה, זֶה הוּא,” הַרְאֲתָה עַל דְּמוּת אָבִיהָ.
נָתָן הִקְשִׁיב. שָׁמַע אֶת אָבִיו מְדַבֵּר.
“חַיָּה, אֵלֶּה דְּבָרִים. רָנָּה עוֹמֶדֶת לְהִתְחַתֵּן. הֶעֱרַכְתִּי לָהּ מַה שֶׁנָּטָה עָזְרָה. וְסוֹבְלִים בְּרוֹגַע.
סְלַחִי לִי, חַיָּה, שֶּׁפָּחַתִּי בִּדְבָרִים. אֲבָל לִבִּי אֲמַר לָךְ הַכֹּל. לֹא בְּפֶּה אֲנִי יוֹדֵעַ רַק בְּלֵב,” אָמַר יְהוּדָה, צָעַד לַכְּנִיסָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת.
רָנָּה נָטְתָה מְבַּט אֶל נָתָן. בְּעֵינָיו עָמְדוּ דִּמְעוֹת.
