האהבה שמחזיקה יד גם ברגע האחרון
בשנים האחרונות של חיי סבתי, כשהשקט ירד על הבית והזמן הפך לשביר, הצלחתי לראות דבר שלפני כן לא תפסתי. זה לא היה דרמטי. לא היה רועש. לא נפרש בתנועות גדולות. הוא התגלה ברגעים קטנים, יציבים, שמלבשים שני אנשים שחיו יחד כמעט שישים שנה, ובוחרים אחד בשני בכל יום ושעה.
תמיד חשבתי שסבא רביב כהן וסבתא רונית לוי הם זוג מושלם שני חיייום שהקצב שלהם נשז במרקם אחד. אבל מעולם לא הבנתי עד למידה של הקשר שלהם עד שהתפקידים שהחזיקו במשך עשרות שנים החליפו מקום פתאום.
רוב חיי נישואיהם ניהלה רונית את הבית כמו שעון. היא דאגה לאוכל, לכביסה, לחגיגות, לחשבונות, לכל פרט שהפך את חיי המשפחה לרציפים. סבא רביב עמד לצידה בשלווה, מרוצה מהשגרה שהיא יצרה. אנחנו צחקנו שאף שבוע לא יעבור עליו ללא רונית.
אך החיים מציגים לנו הפתעות כשלא מצפים להן. כאשר רונית חלתה לראשונה, האדם שלדעתנו היה צריך את התמיכה הרב ביותר הפך למקור החוסן של כולם. אפילו הרופאים שמו לב כמה הוא יציב.
הסימנים הראשונים של המחלה נגעו בשקט. אז הגיע האבחנה שלא ידענו עליה דבר סרטן. הכימותרפיה נגעה בבריאותה. האישה שהייתה רצה מהירה ברחבי הבית נאלצה לנוח באמצע הדרך בחדר. פתאום הסועד הפך למי שצריך טיפול.
ואז סבא רביב, כאילו היה מוכן לרגע הזה כל חייו, פסע למרכז הבמה בלי לדעת זאת. הוא החל ללמוד לבשל אחרי חמישים שנה של הימנעות ממטבח, קרא ספרי מתכונים בטלפון והתייעץ איתי בכל שאלה. הוא למד להפעיל מכונת כביסה, חזר על הצעדים בקולו כדי שלא ישכח. הוא הוביל אותה לכל ביקור במרפאה, אחז בידה בחדרי ההמתנה ולחצץ בעדינות את קצות האצבעות כשהקפיאה. האחיות לחשו ביניהן שהייתי רוצה שכל חולה היה מקבל מישהו כמוהו. אפילו זרים הרגישו רוך כשראו אותם יחד.
הוא לא עזב אותה. כשהכניסו אותה לבית החולים, הוא נשאר שם משחר עד ערב. כשהועברה למוסד טיפולי, הוא עבר איתה הביא לה כרית אהובה, חיבק אותה, נענע ברכות על משענת המיטה בכל פעם שהיא השתנתה. האחיות ניסו לשכנע אותו לנוח, אך מחשבה שהיא תתעורר ללא ידו נראתה בלתי נסבלת.
בלילה אחד הוא חייג אליי, קולו רועד מציפייה עדינה, רגיש כמו נוצה. ביקש ממני להכין שלטים עם כתוב “ברוכים השבים הביתה”, כי הוא האמין בלב שלם שהיא תתאושש. הוא אסף סרטים, טושים, תמונות ישנות כל מה שיכול להצחיק אותה. בזמן שעבדנו סביב השולחן, ראיתי את ידיו רועדות, לא משיבה על גיל אלא על אהבה.
במוסד הוא ישב לצד מיטתה, חיבב את פניה וקו קווי זכרון שלם. לחש אותה, גם כשהיא כבר לא יכלה להגיב. שמר על נשימתה, חשש שלא ירגיש נוחות. כשקמטפה, דמעות מילאו את עיניו. לא יכל לשאת מחשבת הסבל שלה אפילו לרגע.
“היא יפה מתמיד,” אמר לי באחת הצהריים בשקט. ובמבטיו היא הייתה אותה בחורה הצעירה שפגש בקלב האופניים בתל אביב, כשהיו במעלות העשרים. אהבתם נבנתה על תנועות: רכיבה על אופניים, חקירת השכונות, דחיפה זה לזה במעלה הגבעות. החיים זרקו עליהם אתגרים שלא ציפו להם, ויחד חצו אותם. גם עכשיו, בראש הסיבוב האחרון, הוא לא ויתר להפסיק לשוטט.
הצוות במוסד עצר בפתח רק כדי להביט בהם. המבקרים לחשו על הגבר שלא עוזב את אשתו. גם כשהיא הקימה ובקשה, הוא נותר לצידה, מספר לה סיפורים, מזכיר את ההרפתקאות, ממלא את הריק במזכרות.
בחודש הבא היה אמור לבוא יוני ה-60 לחגיגות נישואיהם. שישים שנה של צחוק, ארוחות, מריבות, פיוס, משימות משותפות ושמחות שקטות. אבל סבא רביב אמר שכבר זה לא מספיק. הוא היה מוכן לקחת עוד שמונים.
בלילה האחרון, כשהתפייסותה של רונית הפכה למתוח, הוא נישף קרוב יותר ולחש את המילים האחרונות שהיא שמעה:
“אהובה שלי, את יקרה לי עד אינסוף. לילה טוב, מתוקה שלי.”
היא הלכה לביתה של השמים. הוא המשיך להחזיק את ידה עוד זמן רב אחרי שהפסיק הדופק, ודמעות זרחו ללא קול. צילמתי את הרגעים האלה לא מרצון חקירותי, אלא כי האהבה בחדר ההוא נראתה קדושה. האור חימם את האוויר.
כמה ימים אחרי פטירתה הבנתי שהסיפורים הגדולים של אהבה אינם רועשים ולא דרמטיים. הם נבנים בשקט יום אחר יום במטבח, בבתי החולים, במסדרונות ובדמימות המשותפת. הם מתפתחים במעשים קטנים, במחילה, בשגרה. הם עומדים מול מחלות, זקנה וההצלה האיטית של הגוף.
אהבתם לא נבנתה על שלמות, אלא על עדינות ונאמנות. על בחירה חוזרת של זה ולזה, לאורך שש עשורים של הרים ועמקים.
