אהבה שלא לראווה ענית יצאה מהבית עם דלי מלא אוכל לחזירים, כועסת חלפה על פני בעלה גדי, שכבר שלושה ימים מתעסק בבאר. התחשק לו לעשות אותה עם גילופים, שיהיה יפה, כאילו אין לו מה לעשות! האישה שוקדת על הבית, מאכילה את החיות, והוא עומד לו עם מפסלת בידיים, כולו נסורת, מביט בה ומחייך. איזה בעל אלוהים שלח לי? לא אומר מילה טובה, לא דופק על השולחן, שותק ועובד, לפעמים רק ניגש, מביט בעיניי ומעביר יד על הצמה העבה והבהירה שלי – זו כל החיבה. והלב כל כך כמהה ל״חמדתי״ ו״כנפתי הלבנה״… הרהרה בגורלה הנשי, וכמעט מעדה בגלל כלב הזקן בולי. מייד ניגש גדי ותפס אותה, ובמבט חמור אל הכלב אמר: – למה אתה נדחף לרגליים? תזהר לא לפגוע בבעלת הבית. בולי השפיל עיניו בזוג, וגרר את עצמו לביתן. ענתה הייתה שוב נפעמת איך החיות מבינות את בעלה. שאלה פעם את גדי, והוא השיב בפשטות: – אני אוהב בעלי חיים, והם גומלים לי באותו מטבע. גם ענתה חלמה על אהבה – שיושיב אותה על הידיים, שיילחוש לה מילים חמות, שישים לה פרח כל בוקר על הכרית… אבל גדי קמצן בחיבה, והיא כבר החלה לתהות – האם הוא בכלל אוהב אותה? – ברכה, שכנות יקרות, – הציץ דרך הגדר וייסמן, – גדי, שוב אתה מתעסק בשטויות? ולמי בכלל צריך את הפיסולים שלך? – רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות אנשים טובים, שיתבוננו ביופי. – קודם כדאי להביא ילדים, – צחק השכן, מקרוץ לענתה. גדי הסתכל עליה בעצב, וענתה, נבוכה, מיהרה להיכנס הביתה. לא מיהרה להביא ילדים לעולם – צעירה ויפה, רצתה עוד ליהנות מהחיים, ובעלה – לא בשר ולא חלב. והשכן, איזה אדם! גבוה, רחב כתפיים, גדי באמת בסדר, אבל השכן ממש חתיך! וכשהוא פוגש אותה בחצר, מדבר אליה ברכות, כמו גשם קיץ: “טיפת טל, שמש זכה…” הלב נעצר, הברכיים רועדות, אבל ענתי בורחת, לא נכנעת לחיזוריו. כשהתחתנה, הבטיחה להיות נאמנה, וההורים שלה חינכו אותה לשמור על המשפחה. אבל למה כל כך מתחשק לה להביט החוצה מהחלון ולפגוש את עיניו של השכן? למחרת בבוקר כשהוציאה את הפרה למרעה, פגשה בוויסמן ליד השער: – ענתי, יונת לבנה, למה את מתחמקת ממני? את לא מפחדת? לא יכול להפסיק להסתכל על היופי שלך, הראש מסתובב כשאני רואה אותך. בואי אליי בבוקר מוקדם. כשגדי שלך ילך לדוג, תבואי אליי. אמלא אותך בכל כך הרבה חיבה, תהיי האישה הכי מאושרת. ענתה הסמיקה, לחייה בערו וליבה החסיר פעימה, אבל לא ענתה לו, רק מיהרה לעבור. – אחכה לך, – אמר אחריה. כל היום חשבה עליו. מאוד רצתה אהבה וחיבה, והשכן כה נאה ומביט בה במבט לוהט, אבל לא יכלה להחליט. עד הבוקר עוד היה זמן, אולי… בערב גדי חימם את הסאונה, והזמין את השכן להתענג יחד. הוא שמח – לא צריך להפעיל אצל עצמו ולשרוף עצים. הם השתטחו שם בבירוזה, נהנים וצוחקים. יצאו לנוח בחוץ, וענתה הביאה גרפין ערק ופינוקים לשולחן, נזכרה שגם מלפפונים חמוצים יש במרתף. ירדה למרתף, אספה מלפפונים ורצתה להניח להם, אבל שמעה קטע שיחה מהדלת הפתוחה והאזינה. – למה אתה כזה הססן, גדי, – לחש וייסמן, – תבוא איתי, לא תצטער. יש אלמנות שיפנקו אותך, כל כך יפות! לא כמו ענתי שלך, עכברה אפורה. – לא, חבר, – שמעה ענתה את קולו הנחוש של גדי, – לא צריך לי יפות אחרות, אפילו לא רוצה לחשוב על זה. אשתי לא עכברה אפורה, היא היפה בנשים שיש בעולם שלנו. אין פרח ואין פרי יפיפיים ממנה. כשאני רואה אותה, אני לא רואה שמש – רק את עיניה האהובות ואת קימוריה. האהבה ממלאת אותי כמו נהר באביב, אבל לצערי, אין לי מילים רכות, לא יודע להסביר לה כמה אני אוהב אותה. היא נעלבת ממני, אני מרגיש. יודע שאני אשם, פוחד לאבד אותה, כי בלעדיה לא אחיה אף יום, לא אקח נשימה אחת בלעדיה. ענתי הקשיבה, נדהמת, רק ליבה דפק ודמעה גלשה לה על הלחי. הרימה ראש בגאווה, נכנסה לסאונה ואמרה: – לך, שכני… תשמח את האלמנות. לנו יש עניינים חשובים יותר. עוד לא גדלו לנו ילדים להביט ביופי שגדי פיסל. סלח לי, אהובי, על המחשבות הטיפשיות, על הסנוור שלי — אחזתי באושר ולא ראיתי. בוא, מספיק בזבזנו זמן… בבוקר שאחרי, גדי לא הלך לדוג.

אהבה לא לראווה

נעמי יצאה מהדירה עם דלי מלא אוכל לתרנגולות ועברה בכעס ליד בעלה גדי, שכבר שלושה ימים טרח סביב הבאר בגינה. פתאום התחשק לו לקשט אותה, לעשות עיטורים, שיהיה יפה, כאילו אין עוד מה לעשות! אשתו מתרוצצת, מטפלת בבית ובחיות, והוא עומד עם מפסלת ביד, כולו מכוסה בנסורת, מחייך אליה בשקט. איזה בעל זה אלוהים שלח לה? לא אומר מילה חמה, לא דופק על השולחן באגרוף, עובד בדממה, רק לפעמים מתקרב, מסתכל לה בעיניים, מעביר יד על הצמה העבה שלה כל החיבה מסתכמת בזה. והיא כל כך משתוקקת לשמוע ממנו “יונת שלי” או “נסיכתי”…

הרהרה בגורלה, וכמעט מעדה על הכלב הזקן שלהם, בומבה. גדי קפץ מיד, תפס אותה בידו, ואל הכלב פנה בתקיפות:
למה אתה נכנס לי מתחת לרגליים? עוד תפיל את בעלת הבית!
בומבה השפיל מבט, זחל אל המלונה. ושוב נעמי השתוממה כמה טוב החיות מבינות את גדי. פעם שאלה אותו על זה, והוא פשוט ענה:
אני אוהב חיות, והן מרגישות בזה ואוהבות בחזרה.

נעמי חלמה גם היא על אהבה רומנטית, שמישהו יסחוב אותה על הידיים, ילחש לה מילים חמות, יניח לה כל בוקר פרח על הכרית… אבל גדי היה קמצן בחיבה, והיא החלה לפקפק האם הוא אוהב אותה בכלל?

בהצלחה בעבודה, שכנה! קרא דרך הגדר שאול, השכן. גדי, מה אתה מתעסק עם העיטורים האלה? למי זה נחוץ?
אני רוצה שהילדים שלי יגדלו אנשים טובים, שיראו יופי בעיניים.
קודם צריך ילדים, צחק שאול, קרץ לנעמי.

גדי הביט בעצב באשתו. היא רק הסמיקה ומיהרה להיכנס לבית. לא הספיקה לרצות ילדים, היא עוד צעירה ויפה, רוצה ליהנות מהחיים, והבעל שלה לא בשר ולא חלב. ואילו השכן איזו הופעה! גבוה, כתפיים רחבות, אמנם גדי גם נאה, אבל שאול פשוט יפהפה! וכל פעם שהוא פוגש אותה ליד הגינה, הוא מדבר אליה ברוך, כמו טל קיץ על הדשא: “טלטלה, קרן אור שלי…” הלב שלה מחסיר פעימה, הרגליים רועדות, אבל היא בורחת ממנו, לא נענית לחיזוריו. כשנשאה את גדי, הבטיחה להיות אישה נאמנה, הרי כך ההורים חינכו אותה לשמור על הבית.

אז למה בכל זאת היא כל כך רוצה להסתכל מהחלון ולתפוס את עיניו של השכן?

למחרת בבוקר, כשהוציאה את הפרה לאחו, פגשה את שאול בשער:
נעמי שלי, יורדת שלג, למה את מתרחקת ממני? את מפחדת? לא יכול להוריד ממך את העיניים, הראש מסוחרר כשרואה אותך.
בואי אליי על הבוקר, כשבעלך ילך לדוג, תבואי. אני אזרע עלייך כל כך הרבה חום תהיי הכי מאושרת.

נעמי הסמיקה, הלב התרומם, אבל לא ענתה לו מילה, רק חלפה על פניו.
אני אחכה לך, אמר ברמז.

כל היום חשבה עליו. מאוד רצתה חום ואהבה, והוא כל כך מושך ומתבונן בה במבט בוער. אבל להחליט על כזה דבר היא לא יכלה. אבל עד הבוקר יש עוד זמן, אולי…

בערב, גדי חימם את הסאונה בחצר. גם את השכן הזמין להתקלח. זה היה נוח לשאול לא צריך לחמם בעצמו או לבזבז עצים. רחצו אחד את השני בענפי הדס, נאנחו מהנעימות. יצאו לנוח בכניסה, ונעמי הביאה להם בקבוק עראק ופיתות עם סלטים, ואז נזכרה שיש עוד מלפפונים חמוצים במרתף. ירדה להביא מלפפונים, רצתה להגיש להם, ואז שמעה את קולם מהדלת החצי פתוחה, נעצרה והקשיבה.

למה אתה כזה סגור, גדי? לחש שאול תלך איתי פעם, לא תצטער. יש שם אלמנות צעירות, מחבקות, יפות תראה ותשמח! לא כמו נעמי שלך, עכברה אפורה.
לא, אחי, נשמע קולו השקט אך הנחוש של גדי לא צריך לי יפות, לא רוצה בכלל לחשוב על זה. אשתי לא איזו עכברה, היא הכי מהממת שיש. אין פרח כזה, אין פרי כזה יפה. כשאני רואה אותה, אני לא רואה את השמש רק את העיניים שלה, את הגוף הדקיק שלה. האהבה חונקת אותי כמו נהר באביב, רק חבל אני לא יודע להגיד מילים יפות, לספר לה כמה אני אוהב אותה. היא נעלבת ממני, אני מרגיש. יודע שאני אשם, ואני מפחד לאבד אותה כי בלעדיה, יום אחד לא אסתדר, לא אוכל לנשום.

נעמי הקשיבה, קפואה, ליבה הלם וגולה זלגה על לחיה. ואז ישרה את גבה, נכנסה לסאונה ואמרה ברמה:
לך לך, שכן… תפנק את האלמנות שלך, לנו יש עניינים חשובים משלנו. עוד אין לנו מישהו שישמח ביופי שגדי יצר. תסלח לי, בעלי היקר, על מחשבות טיפשיות, על עוורוני האושר היה לי בידיים ולא ראיתי. בוא, מספיק בזבזנו זמן…

בבוקר, השכם, גדי בכלל לא הלך לדוג.