יומן אישי אהבה שאינה נגמרת
פעם, כשהייתי צעיר, התחתנתי עם אביגיל מתוך אהבה גדולה והסכמה הדדית. אבל עם השנים, האהבה שהייתה פעם מלאה ונפלאה, התחילה לגלוש ממני החוצה. בהתחלה מעט, אחר כך יותר, עד שהפכה לנהר זורם. גם הולדת בתי, ירדן, לא הצליחה לעצור את זה. למעשה, זה רק העצים את תחושת המרחק. האהבה שלי התחילה להתפצל לקשרים חולפים, חוויות קצרות, התאהבויות מזדמנות ואני, עמיחי, לא הצלחתי וגם לא רציתי להיות נאמן אך ורק לאשתי. שביתי נשים בעזרת קסם גברי, ישירות ולפעמים פשוט חוצפה ישראלית טיפוסית ועוד משהו שאי אפשר להסביר.
האהבה שלי נשפכה על כולן. רזות ומלאות, שחורות שיער ובלונדיניות, חייכניות וחולמניות, נשואות ומי שמחפשות קשר חדש. הנשים החזירו לי אהבה בחזרה.
אביגיל, אשתי, הצליחה להעמיד פנים שהיא לא רואה, או אולי באמת לא רצתה לראות. אף פעם לא זכתה בתלונות ממנה, לא בצעקות ולא בדרמות מוכרות. והאמת, מעולם לא הזנחתי אותה או חסכתי ממנה יחס של גבר.
עד שיום אחד פגשתי את רינת. רינת הייתה שונה חכמה, יפה, כמו קרן אור בהירה. רק איתה (חוץ מאביגיל כמובן) ביליתי כל דקה פנויה. לרינת היה בעל, שממנו נפרדה וחזרה מדי פעם. בשביל רינת הייתי אוויר לנשימה ועולם ומלואו. היחסים נמשכו שלוש שנים.
בינתיים, בתי ירדן גדלה. אחרי שסיימה את הלימודים בקריית אונו, נסעה לארצות הברית במסגרת חילופי סטודנטים. מישראל לא חזרה. התחתנה עם אסף, ישראלי לשעבר שגר בלוס אנג’לס, נולדו להם שלושה ילדים. עסוקה מאוד, ביקשה עזרה מההורים. לאסף היה רק אב, דני; אמו נפטרה מזמן.
אני ואביגיל טסנו ללוס אנג’לס. גידלנו נכדים במשך שנתיים, עד שיום אחד הרגשתי דחף עז לחזור הביתה לתל אביב. אביגיל הופתעה, ולא הבינה למה. לא נכנסתי להסברים, רק אמרתי שאני חייב. נחתתי בארץ וישר אל רינת.
הנה אני, רינת! החיים שלי על כף המאזניים, רק תגידי ואני נשאר! כישפת אותי, רינת!
עמיחי, אתה שכחת? אני נשואה. שמחה לראות אותך, אבל לא מעבר
לא הייתי מוכן לסירוב הזה. אחרי שהתאכזבתי מרינת, חזרתי ללוס אנג’לס, למשפחה שלי. ושם חיכתה לי הפתעה.
עמיחי, אני ודני החלטנו להתחיל דרך חדשה ביחד, אמרה אביגיל בחיוך קר, אני חושבת שאין לך מה להאשים אותי, נכון? ואתה משוחרר, אנחנו נגדל את הנכדים בלעדיך. ממילא, למה שתלמד אותם משהו?…
את ידעת עליי כל הזמן? שאלתי, חשדני.
בוודאי! תמיד יש מי שמספר צחקה אביגיל, בעיניים נוצצות מניצחון.
חזרתי לתל אביב. ושוב, הלכתי לרינת.
אולי בכל זאת, רינת? אפשר לנסות שוב? שאלתי בתקווה.
לא, עמיחי. תהיה שוב באמריקה, תיעלם, ואני אשאר פה? אתה הרי עזבת אותי! אתה יודע מי הרים אותי מהשפל? בעלי. תדע, נגמר. ענתה נחרצות.
אבוד וחסר תקווה, חזרתי לדירה שלי. שלושה ימים סגרתי על עצמי, לא יצאתי מהבית.
ואז דפיקה בדלת. בחורה צעירה עמדה שם.
שלום, דודי, אתה מזהה אותי? אני חברה של ירדן! מה שלומה? חייכה, קצת הסמיקה.
בסדר. את אילה, נכון? אני זוכר עניתי ברפיון.
יש לך אולי מלח? בכל זאת, אנחנו שכנים, התעזה אילה.
הבטתי בה שוב. חמודה, נעימה מאוד.
בואי תיכנסי, אילה. נרתיח תה, נדבר, אמרתי, מרגיש משהו חי מתעורר בי.
אה, דודי! אתה יודע, אני מאוהבת בך מאז הנעורים. אתה בשבילי אידאל! גם נישאתי בינתיים, אבל היית תמיד עסוק במישהי אחרת אני עקשנית חיכיתי לך!
אני בן 56, אילה בת 33.
ועכשיו אנחנו מתחילים פרק חדש, וכבר מחכים להרחיב את המשפחה.
