אורן עמד בכניסה של בית הקפה בתל אביב, מביט בקפדנות על השעון ועל הדלת. סביבו המון קולות תלמידי כיתה א’ שהפכו למבוגרים עם פאות וצעיפים, מדברים בלי הפסקה. אבל הוא מחכה לאורלי, האהבה הראשונה והטהורה שלו. פעמון הדלת צלצל, והדלת נפתחה; סביבו הכל נמס והפך לשקיעה של צבעים. היא נעמדה שם, כמו קרן אור בַּחשכה, רזה ויפה, שערה מתולתל כחוטי זהב ועיניים כחולות שמצחקות.
אורן קפץ מהמקום.
היי, אורלי.
היי, אורן היא החייכה.
זמן נעלם, שניות הפכו לשנים. הם חזרו לבית הספר, הוא שלח לה כרטיס אהבה, היא קיבלה בחיוך רך שמקרין חום וטוהר. הוא תפס את ידיה אצבעות ארוכות וקרירות ואמר:
כמה טוב לראותך. את נראית מדהימה.
תודה, גם לי נעים מאוד לראותך, היא צנחה במבט, כמו אחרי נשיקה ראשונה, מבויש במקצת.
חברותיה של אורלי פתאום נפלו על אורן והחלו לשוחח, והוא נצמד למחשבותיו. הוא אהב את אורלי מההתחלה, משיכה את קוצי שערה, דחף אותה במגרש, חיפש כל דרך למשוך תשומת לבה. הוא שימר את תיק הספרים שלה, כתב לה פתקים ושירים. בבחינה המוצאת, נשקו לראשונה, ושוטטו ברחבי ירושלים וראו את זריחת השמש. אחרי זה התחילו לצאת יחד.
אך החיים אינן סיפור אגדה. הלימודים באוניברסיטת בןגוריון סיבבו את שניהם למעגלים חדשים, חברים חדשים, תחומי עניין שונים, חיים שונים. תחילה שוחחו בטלפון, אחר כך השיחות הפכו לעתים רחוקות ולבסוף נקטעו. לבסוף, וורדית נישאה, ואורן נישא גם הוא. שני החיים נמשכו, אך אורן לא הצליח למחוק את וורדית מהראש. הוא אהב את אשתו, אך בלבו נשארה תזכורת של אהבה ראשונה, חמה, ביתית, שמרגיעה במחשבותיו בימים אפלים.
אחרי כמה שנים של נישואים, אורן וגמרו להוציא; ללא ריבים, בשקט. הם קיבלו את ההחלטה יחד, והוא הודה לה עמוקות. הוא ניסה להקים קשרים עם נשים אחרות, אך תמיד נתקע בתמונות של וורדית ברשתות החברתיות, מזכיר את השעתות בטיול בפארק הסגור על עלי סתיו. הוא קילל את עצמו על כך שלא יוכל להוציא אותה מהלב.
קיבל הודעה על מפגש בוגרים, ובאותו רגע גילה שאורלי התגרשה. הוא קפץ משמחה, כמעט ריקוד במקום, והמתין לה כל היום, רוצה לשוחח איתה. כשהתקרב למרפסת, הוא פתח בדאגה:
אורלי הוא נאנח, הלב פועל בקצב מהיר, קפא נמס סביבו, חיפש לומר מה שנשאר בלבו.
אני מבין שזה נשמע משונה, אבל שמע אותי. כל חיי הרגשתי כלפייך אהבה; זו אהבה הראשונה והטהורה. ניסיתי לשכוח, ניסה, אך ללא הועיל. לא רציתי להפריע לך כשאת נשואה, אך עכשיו אולי נוכל לנסות. אני מזמין אותך לדייט, מוכן לעשות כל מה שצריך בשבילך. מאמינה?
אורלי חיבקה שרשרת על הצוואר, מבטה היה קפוא, כאילו הוא מזכוכית.
אורן, מילים חמות מגיעות אליי, ואני מרגישה בחום הזה, אולי זה באמת האהבה הראשונה והטהורה שלנו, לא מלוכלכת ולא מובכת. אבל כדאי שנשאיר אותה כך, בלי לקלקל אותה במריבות, רק זיכרון נעים.
אורן חש שהעולם נופל, בטוח שוורדית לא תאמר לא.
למה? למה את חושבת שנבזה? אולי נשתפר. אולי גורלנו להיות יחד, אבל אולי הפסדנו את ההזדמנות.
אורלי חייכה, מבטו היה עצוב.
אורן, אתה אדם טוב
אל תאמר, זה מילים כואבות.
אל תפריע, את האדם הטוב, אך אני הפסיקה, נשמה בַּשְּׁאִלָה, נאנחה אני לא אוהבת אותך, ולעולם לא אהיה.
אוזניו של אורן ננעלו, דמעות גלשו לעיניו, הוא כידו כרת את האגרוף וחזר בבהלה לבית הקפה, לקח את המעיל ויצא בקפיצה מהבניין, לא נפרד מאף אחד. הוא לא ראה את אורלי בוכה על המרפסת.
בזעזוע, מחק את כל הרשתות החברתיות, יצא מכל קבוצה, מחק את מספר הטלפון של אורלי, ותפס משקה חזק. הוא כעס ושמר, אך עם הזמן הרגיש שקט. הפגע נחל. הוא ניסה לשכוח, לכהות על זיכרונותיו. שנה חלפה לאט. הוא עבד על פרויקט בעבודה, ערך מצגת, כשטלפון צלצל. על המסך הופיע שם נועה, חברה לכיתה. הוא דחף את השיחה והכניס למצב שקט. העבודה כיסתה אותו, ובסוף היום הוא ראה 28 שיחות שלא נענו. בחלק העמוק של נפשו נתקו קולות קוצים.
הוא חייג נועה, לבו הפקיע בקצב מהיר.
נועה, תודה שהתקשרת, מה רצית? אם זו פגישה, לא
אורן, וורדית מתה.
הפה שלו התייבש. גוש ענק של אימה וצרה נפל עליו ונשבר לחצאים. חלקים נתקעו בלבו.
איך מתה? שאל
חייבים להיפגש, יש לי מה לספר לך. היא ביקשה עכשיו? שאל
אפשר.
הם נפגשו בבית קפה קטן. נועה הייתה דומעת, אף על פי שכיסוי האיפור היה עבה.
אורן, הקשב. לפני שנה, במפגש הבוגרים, כשהיא אמרה לך “לא” והלכת, ראיתי אותה על המרפסת בוכה, הייתה התקף. הרופאים קיבלו תחזית של כמה חודשים בלבד. היא לא רצתה שתראה אותה חולה, רצתה להשאיר רק זיכרונות יפים של אהבה ראשונה. לכן היא הגיבה קשוחה, כדי שלא תיפגע. היא החזיקה מעמד שנה שלמה. קברות מחר. בבקשה תבוא, זה היה רצונה.
בבוקר גשם ירד. אורן חיכה שכל האחרים יעזבו, כדי להיות לבדו עם וורדית.
איך זה ייתכן? הוא לחש, אנחנו יכולנו לחיות יחד את השנה האחרונה שלך. הייתי יכול לתת לך אהבה אינסופית, חשבתי רק על עצמי, על הכאב והקול שלי. בעיתי אותך. למה לא הגעתי אליך? איך לחיות בלעדייך? אני רק רוצה למות.
דמעותיו התערבו בטיפות הגשם.
אורן, אל תמות.
הוא הסתובב, ולידו עמדה וורדית, לבושה בשמלה לבנה, רכה כצעצוע פורצלן, עיניים כחולות מרעידות, תלתלים לבנים שלא נגעה בהם שום גשם.
וורדית? שאל בקול רועד.
היה רוח רפאים.
יקירי, אהובי, אני רוצה שתהיה לך חיי ארוכים ומתוקים. תכיר עוד נשים, יהיה לך משפחה, נכדים, תיסע ותהנה. אני תמיד איתך בלב, אבל אם תסתיים את חייך, לא ניפגש יותר. לחיי, אהוב שלי, חיי והמתן למפגש הבא.
וורדית נגעה באחוזו, היד חלפה דרך גופו, אך הוא חש זרם חם, הוא עצם את עיניו. כאשר פתח, היא נעלמה.
טוב, אהובה, אחכה למפגש שלנו, לחש.
שנים עברו, הוא נישא, יצא שלושה ילדים ושבע נכדים, טס לחו”ל, חיי מלאים בחוויות. כשהגיע זמן פרידה, כל המשפחה נצבה סביבו. הוא חייך, אמר:
אני הולך אל אהבה הראשונה והטהורה שלי, סוף סוף אשמח.
הוא נשף נשימה אחרונה ועלה לשמים, חיוך על פניו.
