אהבה עם מרירות של לענה

אהבה עם טעם של לענה
האהבה שלנו לא הייתה מתוקה כריח שושנים ודבש, אלא יבשה וחמוצה אבק דרכים ועשב מרוסק של לענה. בכפר אמרו: אם נתאחד העולם יתפרק, ואם נפרד היער יבער עד היסוד.
אני, נעמה, מרפאה בדור שלישי. ידעתי את הלחישה של כל עשב ושורש, וידי תמיד פיזרו חום וניחוח של זעתר טרי. נמשכתי לרפא פצעים שכולם התייאשו מהם, לגעת בחולי שהרופאים נטשו.
והוא, עמית, היה זר. קוסם כזה שמושך את כוחו לא מלחישה אל האדמה, אלא מציווי חד וכוחניות לאיתני הטבע. הכישוף שלו היה חד כסכין וקר כמים במקווה בבוקר חורפי.
הכרנו ערב אחד, ערפל כבד כיסה את הכרם, ושנינו חיפשנו אותו שורש מכושף, שפורח רק פעם בעשור.
״אל תיגע,״ קולי פילח את השקט. ״הוא לא לידיים שלך, קוסם אפל. האדמה נתנה אותו לריפוי, לא לשיבוש.״
עמית חייך מבלי להביט לעברי. ״ריפוי? זה בסך הכל עיכוב, נעמה,״ אמר. ״אני רוצה לראות את מהות הדברים בלי המסכות.״
אף פעם לא הפכנו אויבים, אבל גם חברים לא יכולנו להיות. משיכה בין שנינו, דווקא נגד ההיגיון ונגד כל שכל ישר. זו הייתה אהבה-התנגדות, ויכוח תמידי בין ״לבנות״ ו״לשלוט״.
הבאתי לו דבש בר וחליטות מרווה ושומר נגד נדודי שינה, כשהכישוף שלו החל לכלות אותו מבפנים.
הוא השאיר לי בפתח הבית חפצי חן נדירים, אבני חן שבהן פועם אור מזויף של כוכבים שאורם לא יכבו בלילות החורף הארוכים.
אבל טעם הלענה היה תמיד בחלל בינינו. ראיתי את עמית שואב כוח מכלום, מהחושך, וזה הפחיד אותי. הוא, מנגד, כעס על הרכות שבי, טען שאני מבזבזת את מתנת הריפוי שלי על אנשים כפויי טובה.
יום אחד הגיע מגפה לכפר. לא הבחינה בין טובים לרעים. נתתי את כל כוחי, נטולת אנוכיות, ונשאתי חום הימה לתוכי. עמית פתאום פחד. לא מהכפר, אלא ממני, מאיבודי.
כדי להציל אותי, היה עליו לעשות מה שאהב פחות מכל לוותר על כוחו לטובת האדמה, להחיות אותי, מרפאה עייפה.
כשפקחתי עיניים, הוא עמד ליד החלון. בפעם הראשונה, שערו נצבע בכסף, ולידיו לא הייתה יותר אש.
״למה עשית את זה?״ לחשתי.
״החיים עם לענה, נעמה,״ הוא אמר. ״בלי המרירות שלה, כל מתוק הופך לעפר. בחרתי בך, לא בנצח.״
נשארנו לבד, בקצה היער. אני עדיין טיפלתי בפצעים, והוא למד להקשיב ללחישות העשבים, במקום לדכא אותן בכוחו. אהבתנו נותרה קשה, חדה, ודווקא טעמה של הלענה ערבב בנו גאווה שלא חיינו בדבש בלבד.
התגוררנו בבית ישן בפאתי חורשת דבש מקום שאף אחד לא העז להיכנס אליו, לא חוטבי העצים ולא רכלני הכפר.
כשעמית איבד את כוחו לכשפים גדולים, גילה בעצמו כישרון ״לתפוס מתכת״. הפך להיות נפח לא רגיל, אלא כזה שמייצר סכינים שלא קהות לעולם ופרסות שמביאות מזל. כל הצלפה שלו במתכת הייתה הד שבעברו, מהפכה שנעשתה לבריאה.
אני, נעמה, סידרתי גן קטן, בו גדלו יחד רימונים וחסת בר, זעתר ומרווה, ואפילו עשבים רעילים. לא פחדתי עוד מהחושך שבו, כי ידעתי האדמה הכי פורייה, שחורה תמיד.
אהבתנו לא הפכה ל״מתוקה״. זו הייתה חיים של שניים עקשניים, מסתגלים יחד כמו שני גלגלים של תחנות מים עתיקות.
לפעמים עמית, מתוך הרגל, ניסה לשלוט בסיטואציה פשוטה. כשבצורת איימה להרוס את הגן, ישב על המדרגות, אגרופי קפוצים עד לובן, מנסה ליצור טיפה של גשם מכלום.
״די,״ לחשתי, מניחה יד על כתפו. ״האדמה לא משרתת. תבקש ממנה, נעם אותה.״
״אני לא יודע לבקש,״ נהם.
אבל עד הערב, שנינו סחבנו מים מהמעיין הרחוק, והיתה בזה יותר קסם מכל לחש.
לביתנו הגיעו לעיתים קרובות ״צללים״. פעם תלמידים של עמית, שבאו לרצותו לחזור למעגל הקוסמים, ופעם חולים, שכוחי היה מוגבל מדי להצילם לבד.
יום אחד הופיע אויבו הוותיק של עמית קוסם בגלימה שחורה.
הוא לא הגיע להילחם, אלא לדרוש בחזרה את כוחו של עמית. דרש את קולי בתמורה להשבת כוחו של עמית.
עמית הסתכל על ידיו, אצבעות נפח מגושמות, אחר כך עליי, בדיוק כשבישלתי חליטת לענה. לא ביקש הגנה, רק הביט בי באמון אין סופי.
״כוח שנקנה בשתיקה של אהובה, איננו כוח אלא עבדות,״ אמר עמית.
הוא לא השתמש בקסם. הרים את הפטיש שלו, ויצא. אומרים שהלילה רעד היער לא מלחשי כישוף, אלא מזעם פשוט של אדם ששומר על ביתו. הצל נחנק ונעלם.
התבגרנו יפה. שערי הפך לבן כפרחי שקד, זקנו של עמית אפור כפחם דומם.
יש שמספרים כשבא מותנו, לא נפרדנו, אלא הלכנו יחד אל עומק היער, שם פרחה לענה. במקום שבו נעלמנו, צמחו שני עצים: אלון חסון, שורשיו חודרות אל מתכת שבאדמה, וערבה רכה שמלפפת את גזעו.
כל מי שיקטוף עלה מהערבה הזו, ירגיש על שפתיו את המרירות ההיא טעם האהבה האמיתית, חזקה מכל כישוף.