אהבה עם מרירות הלענה

אהבה בטעם לענה
האהבה שלהם לא ריחשה כמו ורדים ודבש, אלא כמו אבק דרכים יבש וגבעול לענה מרוסק. בכפר היו אומרים: אם הם יתאחדו העולם יתפוצץ, אם ייפרדו היער יתכלה.
רותם הייתה מרפאה בדור השלישי. היא ידעה את הלחש של כל עשבונת, והצליחה לרפא פצעים שאף אחד לא הצליח לאחות. ידיה היו חמות ותמיד הדיפו ניחוח אזוב.
גבריאל היה זר מוחלט. קוסם, שכוחו צמח לא מלחישות האדמה, אלא מציווי חד אל הרוחות. הקסם שלו היה חד ומלוח כזַקן, וצונן כמו המים בירקון באמצע דצמבר.
הם נפגשו בערב מעורפל, כששניהם חיפשו את אותו דבר: שורש מכשפה הצומח פעם בעשור.
“אל תיגע בזה,” קולה של רותם חתך את הדממה. “הוא לא בשביל הידיים הרעבות שלך, קוסם אפל. האדמה נותנת אותו לריפוי, לא לשטויות שלך.”
“ריפוי הוא רק דחיית סוף,” חייך גבריאל, מבלי להסתובב. “אני רוצה לראות את האמת של הדברים.”
הם לא הפכו ליריבים, אבל גם חברים לא היו יכולים להיות. משהו משך אותם זה אל זו, נגד כל היגיון והשכל הישר. זו הייתה אהבהויכוח, קרב נצחי בין “לבנות” לבין “לשלוט”.
רותם הייתה מביאה לו דבש בר מזל ותמציות נגד נדודי שינה, כשקסמו התחיל לשרוף אותו מבפנים.
גבריאל היה משאיר אצלה בפתח אבנים נדירות שברקו כמו כוכבים שבויים, שתהיה לה מעט אור בלילות הארוכים של חורף.
אבל טעמה של לענה היה תמיד שם. רותם ראיתה את גבריאל שואב כוח מתוך ריק ושזה הפחיד אותה. גבריאל התרגז על הרכות שלה, חשב שהיא מבזבזת את כשרונה על אנשים חסרי הכרת תודה.
יום אחד, הגיעה מגפה לכפר. היא לא הבדילה בין טוב לרע.
רותם נתנה את כוחה האחרון, סופגת את המחלה לתוך הגוף שלה, וגבריאל… בפעם הראשונה בחייו פחד. לא על העולם, אלא עליה.
כדי להציל אותה, הוא עשה את הדבר ששנא מכל נתן את כוחו לאדמה, שתשיב את רותם.
כשרותם פקחה עיניים, גבריאל עמד ליד החלון. לראשונה הייתה לו שערה לבנה, ולידיו כבר לא הייתה גיצת קסם.
“למה?” היא לחשה.
“לענה היא מרה, רותם,” אמר לה, מבלי להסתובב. “בלי המרירות הזאת, כל מתוק הוא סתם אבק. בחרתי בך, לא בנצח.”
הם נשארו לגור יחד על שפת היער. היא עדיין ריפאה, והוא למד להקשיב ללחישת הצמחים שלא שמע קודם כי הרעש שלו היה חזק מדי. אהבתם נשארה קשה, פרועה, מלאה טעם עשבי חזק, כמו ניחוח לענה בשקיעה. אף אחד מהם לא היה מחליף את המר הזה בדבש הכי מתוק בארץ ישראל.
הם התגוררו בבקתה על סף “בולען התקווה” מקום בו אפילו קצבים, ולא רכלניות הכפר, העזו להיכנס.
גבריאל, שאיבד את היכולת לקרוא לברקים, גילה שהוא יודע “לחוש מתכת.” הוא הפך לנפח. אבל לא נפח רגיל הוא ייצר סכינים שלעולם אינם קהים ופרסות שמושכות מזל. בכל מכה של פטיש נשמע הֵד של הזעם הישן שלו, שמוסס הפך לבריאה.
רותם טיפחה גינה קטנה, שם צמחו צמוד: עשב רעיל ויסמין מרפא. היא לא פחדה יותר מהחשיכה של גבריאל, כי ידעה: האדמה הכי פורייה, היא השחורה.
אהבתם לא הייתה “סוכר.” זו הייתה חיותם של שניים עקשנים, שמתחככים כמו שני אבני בזלת.
לפעמים גבריאל עוד ניסה לשבור את המציאות בכוח הרצון שלו. כשצורת בצורת איימה להרוס את הגן, ישב שעות בפתח הדלת, מול ידיים קפוצות, מנסה להוציא טיפה של גשם מהסתיו.
“תפסיק,” אמרה רותם בשקט, מניחה יד על כתפו. “האדמה לא שפחה שלך. תבקש ממנה, אל תצווה.”
“אני לא יודע לבקש,” נהם.
אבל לקראת ערב, שניהם היו סוחבים מים מן המעיין הרחוק, ובזה היה יותר קסם משום לחש.
בביקתתם ביקרו “צללים” לפעמים תלמידי קסם של גבריאל, רצו להחזיר אותו אל המעגל, לפעמים חולים שרותם לא יכלה עבורם לבדה.
יום אחד הגיע אליהם אויב ותיק של גבריאל קוסם בגלימה שחורה.
הוא לא בא להרוג, אלא לקחת מגבריאל את מה שחייב לכישוף. דרש את קולה של רותם תמורת החזרת כוחו של גבריאל.
גבריאל הביט בידיו הסדוקות, ואז ברותם שבדיוק בישלה חליטה של לענה. היא לא ביקשה הגנה רק הסתכלה עליו באמון שאין לו סוף.
“כוח שנקנה בשתיקת אהוב הוא לא כוח אלא עבדות,” אמר גבריאל.
הוא בחר לוותר על קסם. רק לקח פטיש כבד של נפחים ויצא אל הדלת. אומרים, באותו לילה יער בן שמן רעד לא בגלל לחש, אלא מרעש של זעם אנושי גבר שמגן על ביתו. הצל התרחק.
הם הזדקנו יפה. שערה של רותם הפך ללבן כמו פריחת שקד, והזקן של גבריאל לכסוף כמו אפר שמדברים.
בלכתם, לא נפרדו פשוט נכנסו אל היער בזמן שפרחי לענה פורחים. מאז יש שם שני עצים: אלון עוצמתי ששורשיו נוגעים במתכות עמוקות, וערבה דקיקה שמלפפת אותו.
מי שנוטל עלה מהערבה הזאת, ירגיש על שפתיו את המרירות ההיא המר של אהבה אמיתית, חזקה מכל קסם של העולם.