יומן אישי אהבה ללא תנאים
היום, בזמן שהסתובבתי בסלון, פתאום הבחנתי בגרב שחורה מציצה מתחת לספה. לא הצלחתי לעצור את הצחוק וקראתי בהומור:
תראי, גלי, בעלך לא כזה מסודר כמו שחשבת, אה?
הרמתי את הגרב בזריזות, נופפתי בה קלות מול הפנים שלי והוספתי בקריצה:
מי היה מאמין! את תמיד מספרת שהוא כזה ממושלם, ממש כמו פרסומת בטלוויזיה.
בדיוק אז, גלי יצאה מהמטבח, מנגבת את הידיים במגבת של המטבח. היא הרימה גבה, מופתעת ורצתה להבין:
למה את חושבת ככה?
לא עניתי, רק הצבעתי בשקט על הגרב, עם חיוך קטנוני אבל באהבה.
גלי הסמיקה, מיהרה להסביר:
זה בכלל לא הוא… זו שושנה. היא נהנית לגרור כביסה מהסל לתוך כל הבית, את יודעת, עדיין גורה קטנה, אין לה כוח לגרור שמיכות, אז היא מסתפקת בגרביים…
העיניים שלי מיד נצצו תמיד הייתי משוגעת על חתולים.
שושנה? זו החתלתולה שלכם, נכון? איפה היא? ראיתי אותה רק בתמונות, הלב שלי נמס ממנה!
עלתה לי פתאום מחשבה: איך זה שאני כבר עשר דקות פה, ועוד לא ליטפתי אותה?
גלי חייכה וחיפשה דרך לחבר אותי לשושנה.
תסתכלי על הכורסה ליד הרדיאטור זה פינת השינה האהובה עליה. רק אל תבהילי אותה, יש לה ציפורניים חדות והיא קצת ביישנית עם אחרים. ואם יצטרך פלסטר, את יודעת איפה הארון תרופות.
על קצות האצבעות התקרבתי לשם והנה היא, שושנה! גוש פלומת לבן עם טלאים אפרפרים, כרבולת שינה עמוקה. האוזניים שלה רועדות לפעמים, כאילו היא חולמת, והזנב מתופף קלות.
איזה מושלמת… לחשתי, מושיטה יד מאוד בעדינות, שלא להעיר אותה.
שושנה פתחה עין אחת לרגע ושלחה אלי מבט סוקר ועצלה חזרה לחלום. כמה שניות אחר־כך, פתאום שלחה כפה מהירה פס אדום דק הופיע לי על היד.
איי! אז זאת הברכה שלך? צחקתי ושוב ניסיתי ללטף, הפעם בזהירות. שושנה קפאה לשניה, ואז פיתחה גרגור עמוק וחזרה להירדם. זה היה שווה הכול.
כשהיא חזרה מהמטבח, עם שתי כוסות קפה חזק ווקערת בונבונים ענקית, כבר הייתי לגמרי מאושרת, כשליטפתי לבחשה את הבטן של שושנה. פניה שלי התמלאו באור, והיא התמסרה לליטוף והגרגור שלה נשמע כמו מנוע קטן.
וואי, היא מתוקה! כמעט צרחתי, עושה לה דגדוג קטן בסנטר. שושנה מיד התהפכה על הגב, חושפת בטן לשחק איתה עוד. גם אני רוצה כזאת! שיהיה לחומוס שלי חברה.
את רוצה שאביא לך מהעמותה בתל אביב? צחקה גלי והניחה את הקפה על השולחן. לא הצלחתי שלא להבחין בגל של אהבה מהאופן שבו הסתכלה איך אני עם שושנה, בהתלהבות של ילדה קטנה.
אולי בהמשך… חייכתי בעצב ותפסתי רגע מנוחה מללטף. שושנה פקחה עין וקצת צבע חזר לעיניה, כאילו אמרה: “הי, זה לא סוף הפינוק.” צחקתי ושבתי לליטוף. את יודעת, שרן בקושי מקבל את חומוס. פחדתי שיחתנף אם אביא עוד חיה.
למה? הוא לא אוהב בעלי חיים? שאלה גלי ולגמה מהקפה, עיניה בודקות אם אני לא נעלבת.
סתם, הוא בחור של סדר, אוהב דברים במקומם, לא לכלוך, לא שערות בספה ולא צעצוע על השטיח… רוצה הכול בשליטה.
החיוך של גלי פתאום נמוג, היא שפשפה את יד ימין בתחושת אי־נחת והמבט שלה התעמעם.
גלי? הכל בסדר? דאגתי. הנחתי בעדינות את שושנה על הכורסה, התקרבתי אליה, כמעט מרגישה שיש לה סיפור שהיא נושאת כבר הרבה זמן.
אני… הכל בסדר, ניסתה להסתיר את הרעד בקולה, אבל העיניים אמרו אחרת. אפשר אולי טיפ קטן? לפני שאת מתחתנת, תנסי לגור איתו קצת. להבין איך זה כל יום לחיות עם מישהו שאכפת לו יותר מהסדר מאשר מהכיף או מהקרבה. ללמוד אותו באמת.
את מוכנה לספר? לחשתי, בתקווה לא לפגוע לה בלב, אם קשה לך, אל תרגישי שאת חייבת…
כן, חייכה בעצב, אבל המבט שלה היה נחוש. טובים הלומדים מניסיון של אחרים.
***
הייתי בת תשע עשרה כשפגשתי את אמיר. הוא היה תשע שנים מעלי, בוגר, מרשים, מפנק מאוד. היה זוכר בדיוק איזה תה אני אוהבת ירוק עם נענע ומביא לי פרחים בלי סיבה. הקשיב לי מרותק כשסיפרתי סיפורים מהאוניברסיטה עם כל פרט קטן. לראשונה הרגשתי שמישהו מתעניין בי באמת. עניתי הצעה לנישואים כבר אחרי שלושה חודשים.
אף אחד לא ממש ניסה להניא אותי. האבא בכלל כבר חי עם משפחה חדשה, מתקשר רק בחגים, אם בכלל. אמא הייתה שקועה בחיים האישיים שלה, והייתי בעד לתת לה את החופש שלה. הבנתי אותה ושמחתי בשבילה.
בתחילת הדרך אמיר היה מדהים. ואז, לאט, נכנס הסדר שלו. העיקרון שלו היה פשוט: הבית כמו מוזיאון, הכול מבריק, שום לכלוך, כל דבר במקומו. אם בטעות השארתי כוס בכיור זה נהיה טרגדיה. אם ביום שלפני מבחן לא ניגבתי אבק הוא עמד באמצע המסדרון עם המטלית, עקשן מאוד.
חייב להיות סדר, אמר לי בקשיחות, מראה לי כתם דמיוני על הפרקט. עכשיו מנקים.
כבר אחרי חצות, אמיר… יש לי מבחן מחר בבוקר… אולי בבוקר?
זה מה שקורה כשבמקום לנקות את דבוקה לטלפון…
לא הייתה ברירה. ניגבתי עייפה עד שהידיים כאבו.
בכל פעם זה החמיר. הוא היה רותח אם ספר לא היה במקום, אם הסדין לא מתוח, אם קולב עקום בארון. יום אחד פתח את הארון, שלף את כול הבגדים וזרק על הרצפה ״הכל לכביסה ולגיהוץ מחדש. את לא רואה שהבגד מקומט?״
עמדתי שם, מנסה להבין אם אני חולמת או שכך באמת נראית אהבה.
כששכחתי פעם אחת לגהץ את החולצה לעבודה, אחרי לילה לבן של עבודה על פרויקט, הוא פשוט תפס לי ביד חזק, עד שעלה סימן כחול. הייתי צריכה ללבוש סוודרים עם שרוול ארוך, שאף אחד לא ישים לב. אף פעם לא פגע בפניי, רק ביד כדי שלא ישאלו.
פעם משך לי בשערות עד שעלו לי דמעות וכל זה בגלל כתם קטן במבואה. האורחים תמיד התפעלו כמה הבית נקי, אבל בשבילו זה לא הספיק לעולם.
התחלתי לא לישון. כל לילה לקום ולבדוק אם לא שכחתי משהו, שאפילו לא יישאר פתית של אבק. הפסקתי להיפגש עם חברות, באוניברסיטה ניסיתי לא למשוך תשומת לב, שלא ישאלו למה יש לי ידיים רועדות. יום אחד התעלפתי פשוט באמצע השיעור.
התעוררתי בבית החולים. אחות נחמדה טפלה בי, והרופא התעניין. שכבתי, בוהה בתקרה, וחושבת: מה אני עושה פה? בשביל מה? זו אהבה? כבר לא הרגשתי כלום, רק פחד בלתי נסבל.
במקרה, כשראה אותי אמיר בשמשייה, הדבר היחיד שהיה לו להגיד זה “מה זה המראה הזה? שיער מלוכלך, חלוק לא מגוהץ את עושה לי בושות!”
בת הזקנה מהצוות נכנסה בזעם, נופפה מטאטא עליו ואמרה לו בלי למצמץ: בחור, החוצה! ותשמור על השיחות מתחת לגג שלך. אם עוד פעם אני רואה אותך כאן, אני קוראת לאבטחה.”
חשבתי לעצמי אולי יש יותר מזה? לי יש דירה קטנה שהשאירה לי סבתא, ואפשר למצוא משרות של שיעורים פרטיים במתמטיקה. אולי הגיע הזמן. לא פחדתי מהלבד, מפחד להישאר ככה.
תודה, לחשתי לאישה הזו, ולראשונה הרגשתי נקודת אור בלב. את אולי הצלת אותי.
היא הנהנה, מלטפת אותי ביד חזקה. אל תשכחי, מגיע לך יותר. אל תסכימי אף פעם להרגיש קטנה.
בערב החלטתי: זה נגמר. מבט הצבעוני של שקיעת אביב מילא את החדר עם כל כך הרבה שלווה, שהרגשתי בפעם הראשונה בחיים יש לי באמת בחירה.
***
הגירושים היו מהירים. אמיר לא התייצב, עורך דין שלו ייצג אותו. אשמה לא הרגשתי, רק הקלה שקטה. יצאתי החוצה, נשמתי את ראשית הקיץ של תל אביב, ושמעתי את עצמי בפנים: ״אני חופשייה.״
החודשים הראשונים היו מוזרים, אבל מלאים אור. הדירה של סבתא קרובה לגן ירקון, חלון עם אור בשבילי לבד. כל טקס קטן כוס קפה במרפסת, הליכה בין עצי הברוש, הריח של פריחה עברית בלילה הפך לדבר שאני מתחילה לאהוב. לא פחדתי מהשקט, גיליתי כמה מנחם הוא.
עבדתי כמה שעות בשבוע בחנות ספרים ברחוב אבן גבירול, פחות בשביל השכר, יותר בשביל לא להשתגע לבד. אהבתי להיות ליד הספרים, לסדר אותם, להריח את ניחוח הדפים. התחלתי להרגיש שוב שייכת למשהו, גם אם זה היה מדף של ספרי שירה עלומים.
יום אחד, בדיוק כשסידרתי מדף, נתקלתי בבחור צעיר. בדיוק שלף ספר על אומנות מהמדף התחתון, וכמעט התנגשות ראש התרחשה.
אוי, סליחה! עניתי, מנסה לתפוס את הספרים הנופלים.
לא נורא, חייך יונתן, עם גומות בלחיים. אולי תעזרי לי למצוא משהו על תולדות האמנות?
הראיתי לו ועד מהרה הפכו הביקורים שלו להרגל. פעם לציור רנסנס, פעם לאדריכלות מקומית. בסוף, כבר לא הייתה שאלה של ספרים, אלא של שיחות, סיפורים, ארוחות ערב בפינות חמד בעיר.
הרבה זמן פחדתי להיכנס לקשר. הפצעים היו טריים. קפצתי מכל דלת נטרקת, כל קול רם הזכיר לי מה עברתי. יונתן אף פעם לא לחץ, לא דרש, רק היה שם בחור רגיש, שמחפש תמיד לגרום לי לצחוק ולחזור להיות אני בלי צורך להיות מושלמת.
פעם אחת, כשהיינו יחד בבית קפה קטן, קול של דלת כבדה שנסגרה גרם לי לקפוא. במקום להבהיל, הניח יונתן בעדינות את ידו על שלי ושאל בשקט:
את רוצה לשתף?
לא הצלחתי לעצור את עצמי, והכול התפרץ בשקט סיפרתי לו את האמת, לראשונה, הוא פשוט הקשיב ולא ניסה לתקן אותי. בסוף רק אמר:
אני לא אפגע בך, אף פעם. ואם את מעדיפה, נשכור עוזרת בית. את לא צריכה לשכנע אותי כלום. אני מעריך אותך ככה, פשוט בשביל מי שאת.
המילים האלו נגעו בי. בפעם הראשונה הרגשתי תקווה אמיתית, שמישהו אוהב אותי באמת, לא את התמונות המושלמות מבחוץ.
***
ככה זה היה, לִיאת, סיימה גלי. הקול שלה רעד מעט, אבל חיוך עדין סחף את פניה. חייתי שנים קשות, אבל בסוף למדתי: אושר אמיתי הוא שמישהו אוהב אותך כמו שאת, עם כל הפגמים.
שושנה התמקמה לה על הברכיים, התחילה לגרגר, מרפרפת ברכות על לחיה. פיזרתי צחוק חי בלחייה של גלי. ליאת שלחה לה ממחטה בשקט, מסתכלת עליה בעיניים מלאות הערכה.
את גיבורה, גל. אין לי מושג איך עברת את כל זה. באמת.
היום באמת טוב לי, ענתה גלי, עיניה תרות אחר שמיים זרועים כוכבים, ואני רוצה שגם לך יהיה טוב. לא חייבים למהר. תתני לזמן לעשות את שלו, תוכלי לבדוק, ללמוד. אהבה אמיתית זו חמלה, כבוד, סבלנות אחד לשני. זו להבין שבני אדם הם לא מושלם. זו הרכות שמניחה על הכתף, לא עוד ביקורת או לחץ.
ליאת שתקה רגע, ליטפה בהיסח הדעת את הגבעות של שושנה, שנרדמה לגרגור נעים, חום התמזג לתוך החדר. עץ הדרים קרקש מעבר לחלון, אור חמים עטף את הקירות.
תודה ששיתפת. אני אחשוב על מה שאמרת, היא לחשה, ומבט בעיניה מלא הודיה ושקט.
גלי חייכה, לגמה מכוס קפה ולראשונה חשה את העונג שבחיים ללא פחד. בפשטות הזאת, בין מגעה של יד חמה, רחש של חתולה ישנה, ונצנוץ כוכבים שם יש לי סוף סוף בית, והחיים הם שלי.
