אהבה
אתמול בערב, אני מנקה את חדר האחיות במרפאה של המושב, ופתאום הדלת חורקת כמו שמישהו ממש דוחף אותה עם הכתף. אני מסתובבת, ופתאום לא להאמין! כאילו דוד מיכאל, המפורסם מהמושב שלנו כזה שכולם מכירים, איש של “הכול אני עושה בידיים”, אבל תמיד עם זקן עבות וזקוף, שמריח כמו נסורת וטבק רול, ופה לחיים חלקות, פנים חיוורות, פלסטר על הצוואר. ומריח מהקולון “מרכיב”, ככה חזק שזה שורף לי באף. מה, מיכאל גילח את הזקן?!
“מה, מיכאל בן דוד, זה אתה? או שלחת את אחיך הצעיר?” אני שואלת תוך כדי שאני מניחה את הפנלים.
הוא עומד, מגרד את הכיפה ביד, לא מסתכל לי בעיניים, ממש מתחבא:
“זה אני, נעמי, זה אני… תביאי לי משהו. ללב… ולנשמה.”
אני מיד עוברת למצב של אחות מקצועית, מושיבה אותו על מיטת הטיפולים, מוציאה את מד הלחץ דם.
“מה קרה? איפה כואב?”
“בהכול,” הוא מחרחר. “יש לי פטישים בלב, לא ישן כל הלילה, הידיים רועדות.”
הלחץ דם שלו 160 על 100, גבוה בשביל מיכאל, שתמיד רק חייך לרופא והתחמק מפגישות, אבל היה מקפל מסמרים עם האצבעות.
“תגיד לי באמת,” אני אומרת בתקיפות, “הגזמת עם עבודות או רבצת עם רחל?”
כשאני מזכירה את אשתו, הוא מתכווץ, הפנים מתמלאות כתמים אדומים, הלסת שלו זזה. רחל, אשתו אישה עדינה, כל השנים צמודה אליו, אף פעם לא מתנגדת, רק “מיכאלי, מיכאלי”. והוא, אדם קשה ומסובך, קשה להתקרב אליו.
“תני לי משהו ואל תשאלי. זה העבודה שלך אז תעשי.”
הורדתי לו כמה טיפות של קורבול, שמתי לו כדור ולדור תחת הלשון. הוא ישב, נשם עמוק, אמר “תודה” ומיהר ללכת. אני מציצה מחלון הולך כמו צעיר.
“וואי,” אני חושבת, “יכול להיות שנדלק על מישהי? בגילו?”
המושב שלנו בדיוק כמו כוורת אם מישהו מתעטש פה, כולם כבר יודעים במרכז המושב.
למחרת בערב, פתאום נכנסת בריצה שירה, הדוורית:
“נעמי, שמעת מה קרה עם מיכאל? השתגע לגמרי! לא מספיק שגילח את הזקן, גם נסע לתל־אביב באוטובוס, חזר עם שקיות, מסתיר אותן בתוך המעיל… שרה מהחנות בדים התקשרה אומרת שמיכאל רכש שם בד, ואחר־כך נכנס לחנות תכשיטים!”
הלב שלי נפל. הוא בטוח נדלק על מישהי! אבל על מי? כאן כולם תחת עין.
“ומה עם רחל?” אני שואלת בשקט.
שירה עושה פנים עצובות: “רחל הולכת כמו ענן שחור. עיניים דומעות.”
השכנות אומרות שהוא שלח אותה לישון במטבח בחוץ אמר לה “אל תפריעי, אני עובד על פרויקט.” איזה פרויקט יש לנגר בלילה?
ברור איזה…
אחרי כמה ימים רחל עוזבת אלי קטנה, רזה, עם צעיף צמר ישן.
“נעמי, אפשר?” היא לוחשת.
הושבתתי אותה ליד התנור, מוזגת תה עם פטל חם. היא מחזיקה את הכוס בשתי ידיים, מתחממת, מסתכלת לנקודה אחת.
“הוא עוזב אותי, נעמי. ארבעים שנה חיינו ביחד, גידלנו ילדים, נכדים… ועכשיו הכול נגמר…”
“איך הגעת לזה, רחל?” אני מנסה להרגיע, אבל בעצמי מתרגשת.
“הוא שונה. מתגלח כל יום, מריח מהקולון…” היא מתכווצת. “אתמול מצאתי בכיס שלו קבלה מחנות ‘חוט זהב’. הוא משקר לי, לא מסתכל לי בעיניים. עיניים שלי מתמלאות דמעות שקטות, כאלה מרות, שמגברות את הקמטים עוד יותר. ופתאום הוא פותח את תיבת הנדוניה שלי עם השמלות הישנות בעליית הגג. נכנסתי והוא צעק: ‘מה את מסתכלת?’,” וסגר לי את הדלת. אני כבר לא צעירה, לא יפה… אבל גם הוא לא”
אני מלטפת לה את הכתף הדק, חושבת לי “גברים, מה עושים?”
“תחכי, רחל. אולי זה לא בדיוק מה שנראה…”
“איך?” היא מחייכת עקום. “הוא שר! סוגר את עצמו בסככה, מקיש במצעד ושר ‘עץ הזית פורח’… לא היה שר לעולם. נדלק על מישהי, בטוח נדלק.”
היא הלכה, ואני לא נרדמתי כל הלילה. לא יכול להיות שמיכאל, כזה עמוד בבית יהרוס משפחה בסוף חייו. לא זה העניין הוא קשה, כן, שקט בהחלט. אבל לא רשע.
עובר שבוע. המתח במושב גובר, שמועות עפות צעירה מהספריה, או מישהי שקנתה בית באזור.
מיכאל מסתובב עם עיניים בוערות, רזה, אבל כאילו מלא חיים. לא רואה אף אחד.
ביום שבת, לפנות ערב, ניגש אלי עידו מהשכונה:
“נעמי, מיכאל נפל בחצר! רחל קוראת לך!”
אני תולה את התיק עם הסמל, רצה במגפיים גולשים, חושבת בקול: “רק שיהיה בסדר, לא התקף לב…”
נכנסת לחצר מיכאל שוכב על הדשא, פנים אפרות, שפתיים כחולות. רחל שם על הברכיים, מחזיקה את הראש שלו קרוב אליה. כל החצר מבולגן קרשים, קורות, צבע. ובמרכז חצי בנויה סוכה צחורה ומעוטרת.
אני רצה אליו, בודקת דופק, לוחץ דם.
“מה קרה?”
“קרש כבד הרמתי חושך בעיניים… גב תפוס… ופה,” מצביע על החזה.
ברור. הגזים. עשיתי לו זריקות, הורדתי כאבים, הורדתי לחץ. נשם, נרגע.
“אבל יאללה,” אני אומרת, “רחל, תזמיני את השכן. שיעזור להעביר אותו לבית. אסור לשכב על אדמה.”
שמנו אותו במיטה.
“רחל,” היא לוחשת, “למה אתה בונה את הסוכה הזאת? הרי סתיו, עוד מעט חורף.”
מיכאל מסתכל עליה עמוק, מושך אוויר, שולף מתחת לכרית… קופסה קטנה, מחברת ישנה עם דפים מצהיבים.
“לא ככה חשבתי לעשות את זה, רחל,” הוא אומר והקול שלו רועד כמו ילד. “את יודעת מה מחר?”
רחל קופאת, מקמטת את המצח:
“עשרים באוקטובר… יום ראשון”
“ומה היה לפני ארבעים שנה?”
היא נאנחת, מכסה את הפה:
“וואו מיכאל, שכחתי. עם כל הדאגות, כל המחשבות. החתונה שלנו חגיגת הרובין!”
מיכאל מושיט לה את המחברת:
“זה היומן הישן שלך, רחל. מצאתי אותו בעליית הגג בנדוניה שלך.”
“אתה קראת?”
“קראתי,” הוא מהנהן. “סלחי לי, טיפש זקן. קראתי ובכיתי.”
החדר שקט, רק שעון הקיר עושה טיק־טק.
“חלמת שיהיה לנו בית, גינה, וסוכה לבנה ליד הנחל, לשבת ולשתות תה ולשמוע תקליטים. עם שמלה כחולה עם תחרה… ואני רק עבדתי בבנייה, בנגרות… את הבית בניתי, אבל את הסוכה תמיד דחיתי אין כסף, אין זמן, אין כוח. ואת שתקת, סבלת עם האופי שלי.”
הוא מסתכל עליה:
“כמעט כל החיים עברו, לא הבאתי לך חלום, לא שמלה. אז החלטתי חייב להספיק לתאריך. קפצתי לתל־אביב לבחור בד וטבעת. תמר התופרת תפרה לפי המידות שלך הישנות. הסוכה… לא הערכתי נכון, אני כבר זקן. רציתי הפתעה. בפועל צחקו עליי, ואת סבלת.”
רחל מתקרבת, יורדת על הברכיים, מצמידה את הפנים לידו יד קשה של נגר.
“מיכאל שלי, אתה טמבל,” היא לוחשת בבכי, אבל יש שם אושר ששווה מיליונים: “איזה טמבל… הייתי בטוחה שיש לך אחרת, צעירה, שכבר לא אוהב אותי. ואז… רק הסוכה…”
“ממי, רחל,” הוא מתעורר, “מי אחרת? קחי את השמלה מהארון, מהשקית. תמדדי מתאים?”
“מתאים,” היא מהנהנת, בלי להסתכל. “גם אם יהיה קטן אשים בכל מקרה.”
אני מגדלת, דמעות בעיניים, לוקחת את מד הלחץ דם שלי, יוצאת בשקט.
“טוב, אני אומרת בקול מחוספס. “מטופל, לנוח במיטה. אין עבודות, אין כלום. מחר אבוא לבדוק.”
מיכאל מסתכל:
“נעמי, אל תספרי במושב. יצחקו, יגידו שהשתגעתי.”
“הם לא מבינים כלום,” אני מניפה. “תנוחו, ותחייכו!”
אני יוצאת לקראת הלילה. העננים מתפזרים, והירח הצהוב כמו גוש חמאה זורח. אוויר נקי, מריח עלים רטובים, עשן מדורה, ותפוחים אפילו שבסוף העונה.
במושב שום דבר לא נשאר בסוד. כבר למחרת סיפרו שמיכאל רצה להפתיע את רחל, וכנראה התאמץ מדי.
בבוקר, כל השכנים נכנסו לבית עם כלי עבודה, הנגר המאצן, הביא צבעים, הברזלן הביא צירים. עבודה, רעש, שמחה!
לקראת ערב הסוכה לבנה עומדת, כמו כלה. בפנים שמו שולחן, פרסו מפה רקומה, הניחו סמור ועוגות. איזה יופי! כולם יושבים בסוכה ומסביבה.
ואז, רחל יוצאת עם השמלה הכחולה, טבעת על אצבעה, שיער מסודר, שפתיים צבועות, עיניים נוצצות, ומיכאל, קצת חיוור, עם ז’קט איכותי, מדליות על החזה, עניבת חג.
מיכאל מוציא פטפון ישן, החליף אותו בעיר עם אספן עתיקות. שם תקליט, שומעים קרקוש, ופתאום קולו של אריק איינשטיין: “עומד לי הלב…”
הוא מזמין את רחל, והם רוקדים לאט. הרגליים כבר לא מה שהיו, אבל איך הוא מסתכל עליה! כאילו לא עברו ארבעים שנה, אלא ארבעים דקות מהפגישה הראשונה.
כל המושב מסתכל עליהם הנשים מנגבות דמעות בקצות הטישו, הגברים מעשנים, מסתכלים באדמה, כל אחד חושב מתי בפעם האחרונה אמר תודה או הביא פרח.
ואני חושבת כמה אנחנו מבזבזים על כעסים, חשדות, דיבורים מיותרים, והחיים קצרים. וכל מה שחשוב, זה להרגיש את החום של יד קרובה, להסתכל בעיניים ולראות בהם אור שרק בשבילך דולק.
