אהבה
ערב אחד, בעודי מסדרת את המרפאה הקטנה במושב, אני שומעת דלת חורקת, כבד כזה, כאילו מישהו דחף עם כל הגוף. אני מסתובבת אלי ישירות עומד, נניח, מיכאל שלנו, אותו אחד שמוערך בכל הישוב, ידיים של זהב, אבל מיכאל תמיד היה עם זקן אפור עבות, מאלה שמדיפים ריח של נסורת וטבק עלים. והנה עכשיו עומד מיכאל עם פנים חלקות, לחיים חיוורות, פלסטר על צווארו, והשובל של קולון “רודה” מבוסס ממלא את החדר עד שממש צורב לי באף. מה, מיכאל הוריד את הזקן למשעי?!
“מיכאל בן דוד,” אני אומרת, מניחה את הסמרטוט, “זה אתה? או שלחת את אחיך הצעיר?”
הוא נבוך, מסובב את הכיפה בין אצבעותיו, עיניו מתחמקות.
“אני, רבקה, זה אני… תתני לי, ככה… משהו. מהלב. ומהעצבים.”
מיד לקחתי לו לחמש על הספה, שלפתי את מד הלחץ.
“מה קרה?” אני שואלת, “איפה כואב?”
“בכל מקום,” הוא ממלמל, “פנימה דופק כמו פטיש על פח. אין שינה. והידיים… רועדות.”
הלחץ שלו 160 על 100, גבוה מאוד לאחד כמיכאל שמעולם לא פנה לרופא ושבר מסמרים עם האצבעות.
“נו,” אני אומרת בקשיחות, “בוא נדבר ת’אמת. עבדת קשה מדי או רבקת עם רות?”
ברגע שהזכרתי את שם אשתו, הוא נרעד, הפנים התמלאו כתמים אדומים, הלסתות חורקות. רות בת שמואל, אישה שקטה ונעימה, כל החיים איתו, לא פעם ברחה ממילה. תמיד “מיכאלה” ו”מיכאלה”. ומיכאל קשה כמו עץ זית, לא מתקרבים אליו בקלות.
“תני לי טיפות, ואל תשאלי. תעסקי ברפואה, לא בחיטוט.”
נקפתי לו קורוסיל, הנחתי ולידול מתחת ללשון. ישב, נשם עמוק, המיל מלמולים של תודה ויצא. אני מציצה מהחלון הליכה מהירה, כמעט צעירה.
“וואו,” אני חושבת, “האם השטן שלו דקר? התאהב פתאום, בגילו?”
המושב כמו כוורת בקצה אחד מתעטשים, בקצה אחר כבר אומרים שמתים.
למחרת, אחרי הצהריים, פורצת פנימה ליודה הדוארנית:
“רבקה! שמעת מה קורה עם מיכאל? נטרפה דעתו! לא רק הוריד זקן, גם נסע לנתניה באוטובוס, חזר עם שקיות, מסתיר אותן מתחת המעיל. נעמי מהמכולת העירונית סיפרה לקלרה, שאתמול מיכאל נכנס למחלקת טקסטיל וקנה משהו, ואז הציץ לתכשיטים!”
הלב שלי נעצר. בטוח יש מישהי חדשה! אבל מי? פה הכל גלוי.
“ומה עם רות?” אני שואלת בשקט.
ליודה עושה פנים מרחמות: “רות… מתנהלת כמו עננה שחורה. דמעות כל הזמן.”
השכנות מספרות, שהוא שלח אותה לישון במטבח הקיץ. אמר: “אל תפריעי, יש לי פרויקט.” איזה פרויקט לנגר בלילה? ידוע איזה…
יומיים אחרי הגיעה אלי רות בת שמואל, קטנטנה ורזה, בצעיף ישן.
“רבקה,” היא לוחשת, “אפשר?”
הושבתי אותה ליד התנור, מזגתי לה תה עם פטל. היא מחזיקה את הספל בשתי כפותיה, מתחממת, מביטה אל הנקודה הרחוקה.
“הוא עוזב אותי, רבקה. ארבעים שנה חיינו בנפש אחת, גידלנו ילדים, נכדים… ועכשיו, הכל נגמר.”
“למה את חושבת כך, רות?” אני מנסה להרגיע, בינתיים הצער מכרסם בי.
“זר לי. מתגלח יום יום. קולון הזה…” היא נאנחת. “אתמול מצאתי בכיס של הז’קט קבלה מחנות ‘חוט הזהב’. משקר בעיניים, לא מסתכל בכלל דמעות שקטות, מרות, שמעמיקות את הקמטים. פתח את התיבה עם הבגדים הישנים שלי בשביל מה. נכנסתי סינן: ‘מה את מסתכלת?’. טרק לי את הדלת. אני זקנה, לא יפה. אבל גם הוא לא עלם…”
ליטפתי את כתפה הצנומה וחשבתי: “גברים… מה אתם עושים?”
“תחזיקי מעמד, רות,” אני אומרת לה. “אולי זה לא כמו שנראה.”
“איך?” היא מחייכת בעצב. “הוא שר. סוגר את עצמו בסככה, פטיש ביד ושיר בפה ‘רסיסי הלילה…’ אף פעם לא שר. הוא התאהב, רבקה. ברור.”
היא הלכה, ואני לא הצלחתי לעצום עין כל הלילה. לא ייתכן שמיכאל יחזק כזה, הרס משפחה בגילו. כזה הוא לא. קשוח, שתקן אבל לא רמאי.
חלפה שבוע. מתח החמיץ ברחבי המושב כמו שמרים. כל סברה מוזרה יותר מהקודמת: מהמדריכה בספריה במתנ”ס ועד איזו תל אביבית, שקנתה בית לידנו.
ומיכאל כולו שקוע בעצמו, עיני להבות, רזה, קצת עליז אפילו. לא רואה אף אחד.
בשבת, לקראת ערב, הגיע אלי הילד של השכנה:
“דודה רבקה! סבא מיכאל נפל בחצר! סבתא רות קוראת לך!”
לקחתי את תיק עזרה ראשונה ורצתי. בגדי הגשם כמעט מחליקים ובמחשבות רק “חס ושלום לא התקף לב!”
נכנסתי לחצר מיכאל שוכב על הדשא, פניו אפורים, שפתיו כחולות. רות על ברכיה, מרימה את ראשו אליה ובוכה. החצר מלאה קרשים, קורות מגולפות, פחיות צבע. באמצע פרגולה חצי בנויה, עדינה, יפיפייה.
אני כדי מיכאל, בודקת דופק. מהיר. לחץ גבוה.
“מה קרה?” אני שואלת.
“קרש… כבד… הרמתי,” לוחש מיכאל, “התעוורו עיניי… הגב ננעץ… וכאן…” מצביע על חזהו.
ברור התרוצץ יותר מדי. עשיתי לו זריקות, הורדתי את הלחץ. הוא נשאר לשכב, הנשימה נרגעה.
“רות, תזמיני את יוסי מהשכן, שיעזור להכניס אותו פנימה. על הדשא זה מסוכן.”
השכרנו אותו למיטה.
“מיכאל…” שואלת רות חרישית, “בשביל מה הפרגולה הזאת? סתיו, עוד מעט חורף.”
מיכאל מביט בה ארוכות, נושם עמוק, מחטט מתחת לכרית ומוציא… קופסת קטיפה ויומן ישן, דפים מצהיבים.
“ככה לא תכננתי, רות,” הוא אומר, קולו רועד כמו ילד. “זוכרת מה מחר?”
רות בת שמואל קפאה, מצמצה:
“עשרים באוקטובר… ראשון…”
“ומה היה לפני ארבעים שנה?”
היא נדהמת, יד על הפה.
“אלי, מיכאל, שכחתי לגמרי, אחרי כל הלחץ. יום נישואין שלנו!”
מיכאל מגיש לה את היומן:
“היומן שלך, רות. מצאתי אותו בתיבה למעלה.”
“קראת?” היא מסמיקה.
“קראתי,” הוא מהנהן. “סליחה, טיפש זקן. קראתי והלב שלי בכה.”
החדר קפא, רק הטיקטוק של השעון על הקיר.
“חלמת על בית, גינה ופרגולה לבנה ליד הנחל, שנשתה בה תה ונקשיב לתקליט. שיהיה לך שמלת תכלת עם תחרה. אבל אני רק עבדתי בבניין, בלולה… בית בניתי, פרגולה תמיד ‘אחר כך’. אין כסף, אין זמן, אין כוח. ואת תמיד שתקת.”
הוא פונה אליה:
“ככה כמעט עברה לנו כל החיים, להסיפור הזה ולשמלה לא הגענו. אז החלטתי הפעם אעשה הכל ליום שלנו. נסעתי לתל אביב לקנות בד וטבעת. רחלי התופרת תפרה שמלה לפי שלך מהיומן. ואת הפרגולה… טעות שלי, מתחתי יותר מדי. רציתי הפתעה, אבל יצא שביזיתי אותך.”
רות בת שמואל מתקרבת למיטה, כורעת, פניה על היד שלו, הקשה, המחוספסת של הנגר.
“אתה טיפש, מיכאל,” היא לוחשת בדמעות, אבל האושר בקולה בא כדי למשוך מהכנרת בכוס. “איזה טיפש… חשבתי שיש לך מישהי צעירה, ושאתה כבר לא אוהב אותי. והנה… פרגולה…”
“מניין לך, רות? עוד מישהי? נו, קחי את השמלה, בארון, בתוך השקית. תמדדי. מתאימה?”
“מתאימה,” היא מהנהנת בלי להרים ראש, “גם אם קטנה אלבש אותה!”
אני משתנקת, דמעות בעיניים, אוספת את כלייה הרפואי.
“נו,” אני אומרת בקול קשוח, “החולה במיטה! בלי קרשים, בלי פטישים. מחר אני באה לבדוק!”
מיכאל מביט בי בתודה:
“רבקה… רק אל תספרי במושב. יצחקו, יגידו שזקן השתגע.”
“מה הם יודעים…” אני מניפה יד. “תנוחו. לחיים!”
יצאתי למרפסת. העננים התפזרו וירח גדול צהוב זרח. אוויר נקי, ניחוח עלים רטובים, עשן ולמה לא תפוחים, למרות שכבר נגמרו.
במושב כלום לא מסתתר. כבר שאומרים שמיכאל תכנן הפתעה לאשתו והתאמץ מדי.
למחרת בבוקר באו למיכאל ורות גברים עם כלי עבודה, שמואל הנפח עם צירי ברזל מעוטרים, אלי הנגר עם צבעים. עבודה אש!
בערב, כבר הפרגולה עומדת לבנה, יפה, ככלה. בפרגולה שולחן, מפה רקומה, סמוראי, כוסות בהירות. יופי! כולם יושבים, גם ליד וגם בנפרד.
ואז יוצאת רות בת שמואל עם שמלת התכלת וטבעת, שער מסורק, שפתיים צבועות, עיניים מאירות כמו פנסים, ומיכאל על ידה, חליפה מהודרת עם מדליות לעבודתו, עניבה.
מיכאל שולף פטפון ישן, שהחליף אצל אספן בעיר, מניח תקליט. זמר, רעש, ואז קול אריק איינשטיין: “הלב שלי הולך אחרייך…”
מיכאל מזמין את רות לריקוד, הם נסחפים יחד רגליים קצת חלשות, אבל המבט… כאילו לא ארבעים שנה עברו, אלא ארבעים דקות מאז הפעם הראשונה.
כולם מסתכלים עליהם. הנשים בוכות, מנגבות עיניים בקצה המטפחת. הגברים מהרהרים, מעשנים, כל אחד חושב על אשתו, על מתי העניק פרח או אמר “תודה”.
ואני שואלת עצמי כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בכעסים, חשדות, דיבורים עקרים, ולא רואים שהחיים קצרים. וכל הכסף האמיתי הוא חום יד מוכרת, כשאתה מסתכל בעיניים ורואה שהאור שם דולק רק בשבילך.
