ביום הקבורה של רחל, יוסף עומד בתור חסר מילים אף דמעה לא נופלת.
תראי, אמרתי לך שלא אהבתי אותה, לחשה אלינה, שכנתו, אל עבר אוזן יוסף.
שתקי, כבר אין מה לטעום. הילדים נשארו יתומים בידי אב שכזה.
תמתיני, הוא בטוח יתחתן שוב עם נעמה, הוסיפה לילית, מרים את קולה.
על מה אתה מדברת? היא לא שלו. גלייה אהבה של פעם. זוכרת איך רצו יחד בין החטיבות?
נעמה לא תתערב איתו, יש לה משפחה והקשר נקטע.
את יודעת מה קורה? לה של משפחה בכוחות המגן, והיא לא צריכה יוסף וילדיו. היא מעשית, היא לא תתפזר על רשתו.
אבל גלייה עדיין סובלת עם מתן, והם ינסו לחזור לאהבה, קיבלה לילית בחיוכה המפוחדם.
רחל נקברה, והילדים תפסו ידיים בחוזקה.
מישה ושרה, בני שמונה, נולדו מעט לאחר ההחלטה של רחל להתחתן עם יוסף מתוך אהבה גדולה. האם יוסף באמת אהב אותה? אף אחד בכפר, ולא הרבה, לא ידע.
הוא היה ידוע כאדם קפדן, חסר מילים, וכינהו הכפריים החמור. הוא היה צנוע במילותיו, ובחיבוקיו אף יותר.
אך אללה הראה רחמים; רחל התפללה רבות, ולבסוף נולדו לה שני תינוקות מישה ושרה, תאומים.
מישה, שקט ובעל לב רחב, תמיד נצמד לאמא. שרה, בדומה לאביה, חתרה להסתרה, חוותה סגירות של מאה מנעולים ולא השמיעה דבר.
בכל ערב יוסף חפר בחוץ, ושרה רצה סביבו, מקשיבה לסיפוריו, לומדת על החיים.
מישה, לציד אמא, ניקה, שיפך מים ומזג קערה קטנה, עוזר ככל יכולתו. רחל אהבה את שני ילדיה, אך לא תמיד הבינה את שרה. עם מישה חיבתה שלמה.
כאשר רחל חלתה סופנית, היא חיברה לבנה:
בני, אני מתה בקרוב. אתה אחראי על המשפחה. אל תפגע באחותך, שמור עליה. היא קטנה וזקוקה להגנה שלך.
ואבא? שאל מישה.
מה? לא מבינה, ענתה רחל.
האם אבא יגן עלינו?
אינני יודעת, יאמר יוסף. החיים יראו.
אז אל תמות, איך נשרוד בלעדיך? בכי מישה.
ילד יקר, אם הייתי יכולה, לא הייתי מבטלת אותך, השיבה רחל. עד שחר שלמחרת נעלמה.
יוסף נשאר קר לצד אשתו, לוחץ על ידה בלי דמעה, פנה פנימה והיה גחום, שחור ועתיק.
החיים החלו לזרום בעקביות. שרה נקטה בתפקיד האמא הביתית, ניסתה לבשל ולנקות, אך הייתה צעירה מדי. בתו של יוסף, נטע, ביקרה והגיעה לעזור, ללמד את שרה במטלות הבית.
דודה נטע, האם אבא יתחתן שוב?
אינני יודעת מה בעיניו. הוא אינו פתוח בעניין.
לנתה היה משק הבית, בעלו יעקב. המשפחה הייתה מאוחדת, חמה.
אם צריך, תבואי אלינו? שאלה שרה.
אל תדמייני, אביך אוהב אתכם ולא ייתן שום פגיעה, ענתה נטע.
בכפר החלו לשמוע לשמצה על אהבה ישנה של יוסף וגלייה שחזרה לחיות.
גלייה השתגעה, חזרה אל יוסף, שכחה את משפחתה לחשה תמר.
היא שטה, אומרת בחנויות הכפר הצביעו על גרופת המכולת.
היוותה חטף, יושב ראש הקולקטיב, מאיר לוי, נענע את הקהל:
תפסיקו לשמוע שמועות ולפגוע ברגשות של השכנים, צעק.
אמתו של יוסף וגלייה הייתה שהייתה ביניהם אהבה חזקה, אם כי יוסף נשלח למושבה אחרת להפרחת תבואה, ולמשך שני חודשים נשמש בעבודה קשה. בזמן זה גלייה הייתה עם מתן. חזר יוסף, נזהר, והקשר ביניהם נקטע.
גלייה התחתנה במתן, שהיה איש משוטט, נודד בין בתי השכנים, ואילו יוסף נשאר אדם שקט, עובד וחרוץ, ללא ריקוד.
הכפריים החלו לשים לב שייתכן שיוסף נמשך לרחל שוב, כי היא נראתה כמו פרח כחול שצמח באביב.
רחל כבר אהבה את יוסף משנותיה הצעירות, אך לא דיברה על גלייה.
הקשר התפשט, הם הלכו יחד, חיו, ובסוף נישאו ברשומת הקיבוץ.
החתונה הייתה פשוטה. רק נטע נותרה מהמשפחה של יוסף, ואמו של רחל הייתה מבוגרת מאוד. האם של רחל ילדה במקרה מהשדה, והקיבוץ היה מנוהל על ידי יעקב פרץ.
הכפריים הרגישו חמלה לרחל, במיוחד כשנישאה ליוסף.
הוא לא אוהב אותה, היא תסבול כל חייה חייכה נטע בגדול.
אך יוסף נשאר נאמן לאשתו, ולפעמים מצא את עצמו שואל: איך אפשר להסתיר זאת מהעיניים של כולם?
במהלך חצי מאה עשרים שנה חיו עם רחל ללא ויכוחים, והכפריים נרגעו עד שמחלות רחל החמירו בחורף האחרון, והקיבוץ גילה כי היא חולה במחלה קשה שאין לה מרפא.
ביום ההליכה מתלמדת, יוסף חזר מהשדה והוצג:
יוסי, אולי אבוא לשתות קפה, הילדים הכינו לי מאפה קראה גליה, מחזיקה מגש עם פיתות.
לא, תודה, כבר קיבלתי מאמא.
רציתי באמת.
גם זאת אחותי רוצה, בעד כוונותיה.
ניפגש במטע אחרי השקיעה?
למה?
האם שכחת את מה שהיה בינינו? שאלה גליה בתמיהה.
מה שהיה, כבר נרקב. הילדים שלי הם האהבה שלי. רחל הייתה לי,
אינך יכול לשוב אליה, היא כבר הלכה.
אהבה לעולם איננה מתה,
אתה לא אהבת אותה, התחתנת על סיבה אחרת.
גליה, לכי הביתה,
אמר יוסף בחשש. הוא הלך מהר לבית שבו חיכו לו הילדים.
גליה נותרה עומדת לבד ברחוב הכפר.
שנים חלפו, הילדים גדלו.
דודית, דודה של יוסף, המשיכה לבקר את האחים, וידעתה של יוסף הייתה חד-זונית.
שרה, שמעתי שאתה יוצא עם גרשון וולק אמרה דודה בעודה נכנסת.
כן, למה? שאלה שרה, מבוגרת ובת לבה.
רק רציתי לשים לב, אל תתקרבי אליו יותר מדי,
למה זה?
אתה יודעת מה זה, אינך ילדה קטנה יותר.
דודתי, אני אוהבת אותו לכל החיים.
זה מה שאת חושבת, לא מה שזה.
אני בטוחה,
ואם גרשון יפוגע אותך?
אז לא אהיה עוד מסוגלת לאהוב מישהו.
זה מה שאני מאמינה.
בקרב ערב מישה ושרה חיכו ליוסף לשוב מהשדה.
אבא מתעכב, אמר מישה.
היום זה שישי.
הוא בא באחר הצהריים, הולך לבית הקברות לראות אם את אמא,
מאיפה אתה יודע? שאל מישה.
אתה לא מרגיש את נשמת אביך?
הם הלכו לרציף הקבר, שרה הובילה אותו בדרך פנויה דרך השדות.
הנה, תראה. הצביעה על דמותו הכבדה של אביו.
מישה הקשיב, שמע את יוסף מדבר עם מישהו.
רחל, הן כך. בקרוב שרה תתחתן, ואני אסף את הפרשה, נטע עזרה. נזכור את האהבה, למרות שהמילים לא זכו לשמוע.
מתנצלת, רחל, שלא קיבלתי מילים רכות בחיים, אבל לבי אמר לך הרבה יותר.
קולו של יוסף היה רעוע, הוא הלך לאט אל שער הקבר, משאיר את עיניו של מישה מלאות דמעה.
