מה עכשיו יקרה? שאלה תמר בחשש, לעצמה יותר מאשר לחברתה.
ומה? אטפל בחתונות עבורך, חכי, ענה בחוסר התלהבות יוסי.
תמר חזרה מיום ההיכרות (שעתיד לשנות את חייה) שמחה ומסתורית. היא סיפרה לנשותיה הקטנות את כל פרטי הפגישה עם יוסי. הן ידעו שתמר הייתה מאוהבת בו עד מות היהלום. יוסי הבטיח להתחתן עם תמר בסתיו, אחרי שסיים עבודות חשובות בכפר.
כעת, אחרי מפגש כמעט שלם בחצר חלה, היה עליו להעניק לה ידו ולב. אולם… הקציר כבר נקטף, האסיף במתלים, ראש השנה מתקרב, והחתנים עדיין אינן נראות.
אמא של תמר, דודית, החלה לשים לב לשינויים בבת הגדולה. תמר, שבדרך כלל שמחה, נראתה עצובה והשתנתה במראה. שיחה עמוקה נערכה, ולאחר וידוי מתסכל של תמר, דודית רצתה לראות במו עיניה את הגבר המיועד ולוודא שהחתנים לא נעלמו.
דודית יצאה לכפר הסמוך, שם גר יוסי. היא פגשה את אימו של יוסי, שלא ידעה דבר על חיי האהבה של בנה. דודית הוציאה את כל מה שחשבה, ושתי האבות התנגחו נגד יוסי. הוא השיב בקושי:
איך אני יודע מי יוליד את הילד? בכפר יש הרבה בחורים. האם עליי לקבוע שכל הילדים שלי?
דודית התזעפה. היא עזבה לביתם ואמרה ליוסי:
שתהיה נזיר, חוטא, כל חייך תתחתן!
אולי שמעו המילים של האמא הזועמת במזכירות השמיים. יוסי נשא ארבע נישואין לבסוף.
תמר קלטה במבטה של אמה שהדבר לא יסתיים טוב. דודית הזהירה בחומרה את כל בנותיה:
לא נדבר עם האבא! נפתור לבד.
תמר, תיסע לירושלים לבדוק את קרוביה. כשהילד ייוולד, תשאירו אותו במעון. אחרת, בכפר נשים יספרו בשפות שווא כל החיים ולא תתפטרי מכך.
בעל דודית, דן וולק, היה מורה בכפר, קיבל כינוי “דן וולק” בלבד. הוא היה קשוח וצודק, כולם קיבלו ממנו עצות והיו מכבדים אותו.
פתאום בתו הבכורה הביאה ילד! זה היה מבוכה לכל הכפר! דודית, שלא יכלה לקבל כך, שלחה את בתה לעיר לעבוד. היא הייתה בת עשרים, ולא קטנה יותר.
בנותיה הקטנות, סטלה והדסה, נשלחו למוסדות לימוד בפוליסת ובקייב, והן נחשבו ל”פוגרות”.
בשכונה, כל מילה נחשבת כקול במרחב. שמועות הגיעו לאוזני דן וולק, שלמד דרך תלמידיו שהמשפחה שלו חווה בעיות.
דן ארגן לשרה קונספציה קיצונית:
איך תעשי זאת? הילד למעון? זה הייתה נכדתו הראשונה! רוצה לראות אותה בבית?
דודית לא ציפתה לתגובה כה עזה של בעלה. היא ידעה שהילדה הועברה למעון, ופחדה לבקר אותה. היא חייכה ביקרה את עצמה, כאילו באה לתקן חטא.
תמר והדודית הובילו את הילדה לכפר, וקראו לה אניקה. עד גיל שנה אניקה לא ידעה מי הוריה. תמר נשאה את העונש כל חייה, ולא משנה מה תעשה אניקה, היא קיבלה את הטיפול באהבה.
החינוך של אניקה נעשה על ידי דן וולק, דודת דודית ותמר. תמר זכרה לעיתים את הפגישה האחרונה עם יוסי ריח עשבי השדה ותחושת אהבה קיצונית בחצר החלה. היא עדיין אהבה את יוסי, למרות שהוא ביזה אותה, שרף את לבה. אהבה שכזו איננה כמו תפוח לא ניתן לסלק אותה מחלון.
כך הפכה תמר לאם חד הורית. כשהתבוננה באניקה, ראתה בתכונות של יוסי נחשבות ל”חזקה”. תמר חייתה בטשטוש, שום דבר לא היה חביב עליה. אפילו אניקה הצחיקה, אך היא עוררה עצבות.
כאשר תמר הייתה בת עשרים וחמש, נודע לה נושא אהבה של “אח” שגדלו יחד. דודית הייתה אחיינית של אישה נשואה לחתן שלושה ילדים; פדרו, ידיד תמר, היה אחד מהם כולם חיו בכפר הקטן.
תמר קיבלה ברכת פדרו, למרות שלילד שלה ולדעתו ההורים היו קשים. פדרו היה פוטנציאל לבעל טוב, רק שאניקה הייתה כאן. הוא שאל: איך הוא יתייחס אליה? תמר ידעה פדרו היטב; הוא ידעה את ההיסטוריה של אהבתה הכואבת, אך תמר העריצה אותו מאז ילדותה. הוא היה מוכן לקחת אותה לאישה עם שלושה ילדים, ולא להוסיף אניקה.
הם קיימו חתונה כפרית, בנויים על הקול של רימסים. פדרו עבר עם משפחתו לקיבוץ נווה יעקב, כדי לחיות רחוק מעיניים רטובות.
תמר ילדה בת נוספת, לוסינקה. פדרו אימץ את אניקה כאילו הייתה בתו, ולא הפריד ביניהן. הוא חיי ונשמתו הייתה מלאה במשפחה.
החיים של תמר הפכו למאוזנות: היא הייתה בת ברכה, אם, ואישה. פדרו החזיר לה את נפשה שבורה. הבית שלהם היה של שלווה והבנה.
עשר שנים חלפו. באחד הקיץ, אניקה, לוסינקה וארבעה נכדים אחרים חזרו לחגוג בקיץ אצל דודית. דודית הייתה שמחה וגאה, שלוש בנותיה נישאו, לכל אחת היו ילדיהן, ולפני כן היו לה שלושה נכדים ושלוש נכדות.
יום אחד, נכדתה של בתה האמצעית חיפשה בתא המרתף הישן. בין עיתונים ישנים ופנקסי סבאו, מצאה פנקס קטן. היא ישבה ונקראה בו רשימות. הפתעה! כל שורה הסתיימה בשם יוסי. היא הבינה שמדובר ביומן אישי של דודית!
הבת הודיעה מיד לאחותה, והן רצו אל דודית לקבל תשובות. דודית, בלב רך, פתחה את הלב וסיפרה שהפנקס היה קנאה של יוסי.
הנערה לא יכלה לעכל את החדשות אביה המיוחס איננו האב האמיתי! היא ביקשה לפגוש את אביה האמיתי מיד. דודית נתנה לה כתובת של יוסי.
הנערה יחד עם אחותה הלכו לכפר של יוסי. שם פגשו את אם יוסי, שהכירה אותה מיד ללא מילים. יוסי הגיע מהחדר השני, הסתכל על שתי הבנות הכחולות ושאל:
אז מי מתאימה לי?
הנערה ענתה בחיוך:
אולי אני יכולה להיות בתך!
יוסי קיבל את בחירתה והזמין אותה לצאת לחצר. היא יצאה, חזרה אחרי דקה בכעס.
אם יוסי ראתה שהמתח גדל, הזמינה את כל הנוכחים לשולחן של לחם ויין. היא מזגה להן משקה של משקאות אלכוהוליים. הילדות צחקו:
מה אתם עושים? בגילנו לא שותים!
ואז הן שתו.
בדרך חזרה הבת שאלה את יוסי:
על מה דיברתם בחצר?
על כסף, הוא ניסה לקבל ממני תשלום, אבל לא קיבלתי. הוא לא היה האבא שלי!
דודית חקרה לבסוף מה קרה.
איך נודעו? מה אכלתם? האם צריך לומר לפדרו ולתמר?
הנערה אמרה:
מלבד אבא פדרו, אין לי אבות אחרים!
מאז נשארה לה כעס על אימה. היא האשימה את תמר על כך שחשש לה ממעמד החברתי, ולכך שהיא ויתרה על הילד.
תמר אמרה כל חייה:
סלחי, נעמה, על האם המסוכנת!
הזמנים חלפו, אניקה ולוסינקה התבגרו, נישאו, והאניקה ילדה שני בנים. הבן הבוגר היה יונתן, שנשאר דומה ליוסי בצעירותו.
ואילו יוסי? הוא עדיין לא שכח את תמר. לפעמים נפגשו בקיבוץ חיפה.
תמר ביקרה אותו לפעמים, אך היא חיה בשפע, באהבה ובחוסר צורך בו. היא לא סיפרה לו שהאנה מנעה אותה מהתראות עם נכדיה.
כל חייה נחתכו על ידי פדרו, שראה בתמר שמש ללא קרינה. הוא לא האשים, לא הרים גבה. לפני החתונה הוא צחק:
הפצע באפונה אינו נר שמפחד.
תמר אהבה אותו עד הלב, ולא יכלה לאהוב מישהו אחר.
הם הגיעו לחגיגת יובל הזהב! נכדים, נינים ויוחלים הגיעו.
בזמן החג, אניקה לקחה את תמר לרגע פרטי, ובכיוונים של דמעות היא אמרה:
סלחי על כל מה שעשיתי.
יוסי חייך בטלפון, אמר:
לא אספיק לחגוג יובל זהב, נישאתי כבר עשר שנים, הרביעית שלי סלח לי, תמר!
תמר הפריעה לו:
אל תדבר עוד. אם ויתרת, זה אומר שלא אהבת. תחשוב, אני שמחה מאוד! חיי תשלום על טעויות נעוריי, אבל היום יש לי הכול. הכי חשוב פדרו! אני לא מאשימה אף אחד, כבר סלחתי אותך מזמן.
בזכות כל העבר, תמר למדה שהסליחה משחררת את הלב, ושאהבה שמקורה בכבוד ובקבלה היא שמביאה שלווה לדורות. היא הבינה: כשאנו משחררים משקעים של קנאה וכאב, החיים מתמלאים באור שמוביל אותנו ליום טוב יותר.
