אוריאל, חבש את הכובע, בני, קר מאוד בחוץ!
תזוזי, אמא, אם לא נמסתי בטראנסילבניה, בטח לא אצליח כאן!
אלו היו המילים האחרונות לפני שעזב.
אוריאל עלה על האוטובוס לבארשבע, ומשם המשיך חוצה הים, עד קנדה.
הבטיח לחזור בעוד שנתיים. עברו שנים ושמתים.
חנה, אמו, נחתה בבית הישן שלה. התנור הישנות, הווילונות הישנות, השטיח שהיא ארגה בגיל עשרים. על הקיר תמונה של אוריאל בחולצת קיום. מתחתיה פיסת נייר מרהיבה: אשוב מהר, אמא. מבטיח.
כל יום ראשון חנה חובשת את המטפחת, הולכת לדואר. שולחת מכתב, למרות שהיא יודעת שאין תשובה. מתארת את הגן, הקור, את הפרה של השכן. ומסיימת תמיד כך: שמור על עצמך, בני. אמא אוהבת אותך.
לפעמים הדוארית אומרת בחיוך: גב’ חנה, אולי לא כל המכתבים יגיעו קנדה רחוקה מאוד.
אין בעיה, יקירה. אם הדואר לא יביא, אלוהים יעביר.
הזמן זז אחרת בכפר הקטן. האביב מגיע ויורד, הסתיו חולם על עצמו. חנה מזדקנת באיטיות, כמו נר שמכבה בלי רעש. ולפני כיבוי המנורה, לחישות השינה: לילה טוב, אוריאל. האמא אוהבת אותך.
ביום קר של דצמבר הגיע מכתב. לא היה שלו היה של אישה זרה.
״גב’ חנה היקרה,
שמי תמר, אני אשתו של אוריאל. הוא דיבר עליך רבות, אבל מעולם לא אספתי את האומץ לכתוב. סליחה על הפתעה אוריאל חלה. נלחם ככל יכולתו, אבל נפרד בשלום עם תמונתו בידו. לפני שנסגרו עיניו, אמר רק: אמור לאמא שאני חוזר הביתה. מתגעגע אליה כל יום. מצורפת תיבה עם חפציו. באהבה, תמר.״
חנה קראה את המכתב בדממה, ואז ישבה ליד התנור ונשארה שם זמן רב, חסרת תנועה.
למחרת, השכנים ראו אותה נושאת תיבה אל תוך הבית. פתחה אותה לאט, כאילו פותחת פצע ישן. בפנים היו: חולצה כחולה, פנקס קטן, ומעטפה חותמת במילים: לאמא.
ידיה רעדו כשפתחה. הנייר ריח של שלג וגעגועים.
״אמא, אם את קוראת את זה, זה אומר שהגעתי מאוחר מדי. עבדתי, חסכתי, אבל לא הבנתי שהכי חשוב שהזמן לא קונה בכסף. חסרתי אותך בכל בוקר שלג. חזרתי בחלום אל קולך, אל מרקך, אל ביתנו. אולי לא הייתי הבן המושלם, אבל רציתי שתדעי אהבתי אותך תמיד, בשקט. בכיס החולצה שמתי יד של אדמת החצר שלנו. נושא אותה איתי לכל מקום. כשאינני יכול יותר, שומע את קולך אומר: סוף סוף, חזק קצת, נער. אם לא אשוב, אל תבכי. אהבתי תמצא אותך בחלומותיך. חזרתי הביתה, אמא עכשיו איני צריך לדפוק על הדלת. באהבה, בנך, אוריאל.״
חנה חיבקה את המכתב חזק אל חזה, ובכתה בחשכה בלי רעש, כמו אמהות שאין להן עוד מה לחכות, אבל עדיין יש מי לאהוב.
היא כיבסה את החולצה, גינה והציגה על גב כיסא בן זוגו, ליד השולחן. מאז לא אכלתה לבד.
בלילה קר של פברואר, הדוארית מצאה אותה נרדם על הכורסה, במידה המכתב בידה, כוס תה חמה על השולחן, ופנים חייכניות. צידה, החולצה הכחולה נראתה כמחבק. השכנים טענו שהרוח נפסקה באותה הלילה. הכפר נרגע, כאילו מישהו חזר לב הבית.
ואולי זה היה נכון. אולי אוריאל קיים את הבטחתו. אולי הוא חזר בדרך אחרת. כי יש הבטחות שלעתים אינן מתות. הן מתגשמות בדממה, בין דמעות לשלג. כי הבית אינו רק מקום הוא פגישה שנחכה לכל החיים.
