אדם קשה
– אלוהים אדירים, אורי! כמה קשה אתה בן אדם! כמה מסובך איתך! למה אי אפשר פשוט לעשות כמו שאני מבקשת, אה?
האישה הצעירה, זאת שמנזפת בבעלה, הייתה יפיפייה מיוחדת. ואפילו לא סתם יפיפייה מהממת! רגליים ארוכות, עיניים כחולות־כהות, וגזרת גוף כה מרשימה עד שגברים היו מסתכלים אחריה בגן הציבורי ליד המלון בו התאכסנו כולם.
הבעל שלה, לעומת זאת, היה רחוק מיופי. כמעט ראש אחד נמוך ממנה, מזכיר חבית קטנה, עם ידיים ארוכות, רגליים קצרות מעט וראש שהשיער בו כבר נסוג. הדבר היפה היחיד אצלו היו העיניים חיות, נבונות, כאלה שחודרות אותך מבפנים. זה היה אפילו משונה לראות את הזוג הזה יחד הדוגמנית הגחמנית עם הגבר שמבין תמיד את כולו עליה…
הם הזכירו בזוגיותם את האגדה על חנה ושמעון היא, המלכה, והוא הפועל הפשוט. אך במקום פטיש של נפח, הבעל הזה כמעט תמיד החזיק בזרועותיו את בתו הקטנה.
הילדה, ילדה קטנה בת כחמש, דמתה לאביה עד כדי כך שלא היה לאיש כל ספק בקשר לשורשה. רק צבע העיניים ושיער הג’ינג’י המרהיב היו מהאמא. תלתליה הסוררים היו בשפע, ואמה אפילו לא ניסתה להתגבר עליהם, כך שהילדה התרוצצה לה במלון כברק כתום, כשאביה הסבלני רץ בעקבותיה.
– יעל, אם את ככה רוצה לצאת לטיול הזה תיסעי. נראה לי שליעלה עוד קטנה מדי לכאלה חוויות, זה רחוק וחם. היא תתחיל לבכות ותעיק עלייך, וחבל להרוס לך את החופשה. את יודעת.
– אז בשביל מה אני בעל? אורי! הגעתי איתך, עם בעלי! ואין לי רגע שקט כאן במלון זה לא מפריע לך?! לא אכפת לך בכלל?!
הקול של יעל כבר עלה לטונים כמעט היסטריים, ובעוד יעלה מכניסה את פניה לצוואר אביה ומחבקת אותו חזק.
– מה פתאום, אהובה. ברור שאני מקנא עלייך, חייך אורי חיוך קטן וליטף את ראשה של יעלה. רוצה שנמציא משהו אחר? קפיצה ליאכטה? קצת שנורקלינג? מה מתחשק לך?
– אני רוצה לראות פירמידות! קבעה יעל, והפנתה לעברם את גבה. אתם… לא רוצים, לא צריך. אסע לבד!
הוויכוח תוכנן בקפידה, ולאורי לא נותר אלא למשוך כתפיים כשאשתו נעלמה לכיוון הבריכה, שוכחת לגמרי ממנו ומהילדה.
האמת, לאורי זה כבר היה מוכר. הם חיו כמו רוב הזוגות במעגל החברתי שלהם: הוא איש עסקים עסוק, והיא צעירה, יפהפייה, שמאפשרת לאהוב אותה.
איך קרה שאורי מצא את עצמו בסוג הזה של “בעל מודרני” גם לו לא היה ברור. מעולם לא הצטיין ביחסים רומנטיים עם נשים; בזה העניין לא היה ביופי. במקצועיות לא הייתה לו בעיה. ג’נטלמן במידה, מצחיק, יודע לעבוד עם נשים אם הן עמיתות או שותפות. ברגע שהלב היה מתערבב, הידיים לא יודעים לאן, המילים נתקעות, והפנים מאדימות. זה היה כל כך מגושם, שבסוף אורי ויתר על לנסות לחפש אהבה. הוא התמסר כולו לעסק, לאימא (שגרה במשק מחוץ לעיר), והסכים שזה אולי סופו רווק לנצח.
מלבד כמה מפגשים מזדמנים, שלדבר אימו “כדי לשמור על הבריאות,” לא היה דבר נוסף.
זה היה נשאר ככה, אילולא גברת ציפורה, אימו של אורי, לא הייתה לוקחת את העניינים לידיים.
– אורי! מספיק לראות אותך לבד! אתה בחיים לא תתחתן ככה. צריך שידכנית!
– מה?! אורי, ששתה תה עם ריבת פטל תוצרת אמא במרפסת בהרצליה, כמעט חנק את עצמו ושפך חצי כוס על החולצה.
– חבל על הבגד… סיכמה ציפורה בבדיחה, מביטה בבנה היטב. אורי, אתה איש נהדר. חכם, מנומס, מצליח אבל חוץ ממני, זה טוב למישהו? לא! וזה פספוס! עבדת קשה, הגעת למקומות שאחרים רק חולמים אבל אתה לא מאושר. אני רואה. אני רואה בעיניים שלך איך אתה מסתכל על הילדים של רותי. היא אולי מפוזרת, אבל הפכה לאמא נהדרת, והילדים שלה כמו נכדים אצלי. אבל אני? אני רוצה להחזיק נכד משלי על הברכיים, שתדע מהו אושר. כך ידעתי, כך גם אבא שלך. כל הבתים, הכסף, החפצים? זה חולף. נשארים רגשות, זיכרונות, משפחה, אהבה. זהו, בני, תבין.
– אמא, הבנתי. אבל מה קשור עכשיו שידכנית?!
– מה שקשור זה שאתה בחיים לא תמצא לבד! אתה פשוט לא יודע! מצטערת, אמת כואבת! אני לא לימדתי אותך, והגיע הזמן לתקן. ואם גם אני לא מקצוענית, נלך לשידכנית אמיתית. יאללה, תכתוב.
– מה?
– את האידיאל שלך, מה אתה רוצה. מי תרצה לצידך.
– אמא, נו באמת…
– אני! נתחיל. צבע עיניים, משיכה, תכונות. באותו ערב, ישבו עד מאוחר. אורי, אני עונה כדי לא לעורר עוד אנטי. כל שאלה, והלב נפתח קצת יותר. בסוף, קראו יחד את הדף.
– כאלה לא קיימות.
– נראה! קבעה ציפורה, וליטפה בגאווה את הדף.
את יעל, מצאה לו באמת. כל החיצוניות בול כמו שרצה. הנשמה… התגלתה רק בדרך הקשה.
די מהר הבין אורי שזה לא נישואין מתוך אהבה זה חוזה. ואולי לא נדיר, כמו שלמד. יעל לא התכוונה לבשל לו מרקים, רק לדאוג לעצמה. אצלם בבית הגדול שבתל אביב חדרי שינה נפרדים, כי לטענתה הנחירות שלו בלתי נסבלות לא ידע אם חירחר או לא, למי אכפת? למענה, היה מוכן להכול.
ילדים? יעל גם לא רצתה. הסכימה בלית ברירה, דרשה דחייה של שנה-שנתיים.
– אני צעירה, בא לי לראות עולם. תדאג לי, מתוק?
אורי הסכים. טיילו ביחד, בילו, התפשרו והתרגלו.
יעלה הופעתה שינתה אותם מעט, ואף הביאה לאורי אושר אמיתי. חזר כל ערב הביתה בשמחה. רק עניין אחד הפריע לו: יעל הייתה אמא חלשה למדי.
– לא אאכיל! אחר כך שוב לנתח בשביל החזה? לא ולא! יש דייסות, בקבוק, שיעלה תסתדר. הרי אתה גדלת ככה, גם לדעתי. אין שום בעיה.
לא יעל ולא אמה, רבקה, הצליחו לשכנע אותה. יעלה מצצה בהנאה מהבקבוק, ואורי חיפש מטפלת.
– אני חנוקה! להיות איתה כל היום בין ארבעה קירות אי אפשר. אתה בעבודה, מסתובב חופשי, ואני כאן, לבד! רוצה שאפול לדיכאון? הטיחה יעל.
רבקה, אם יעל, הבינה שעומד להגיע מטפלת והתנגדה בתוקף.
– למה? ואני לא יכולה לבוא לעזור? מה הבעיה, שאנכּנס לסבתאות הנכדה היחידה שלי? אין צורך באישה זרה בבית…
הצעה שאורי קיבל בשמחה, וזה גם הוביל לוויכוח ראשון עם אשתו.
– מה יש לי לעשות עם אמא שלך כאן? תלמד אותי איך לחיות? צוחק עלי? חשבתי שאתה עוזר לי, לא הופך את זה לעונש… אורי! למה ככה קשה איתך? אתה בכלל אוהב אותי?
– אוהב! וגם את הילדה שלי. הרי בכלל לא ניגשת אליה. לפחות שתרגיש שיש עוד מישהי שאוהבת אותה!
וזה היה נכון. יעל לא השקיעה בילדה; הכול הסתכם בביגוד יפה, משחקים ושדרוגים בעיצוב החדר, גם כשסיפרה בגאווה לחברות בפגישות קפה. החדר רק לפוזה: יעלה ישנה כמעט תמיד אצל אבא בחדר, שם גם הצעצועים והבגדים.
– אני אוהבת את הילדה שלי! כפי שאני מסוגלת! בפעם הראשונה מאז החתונה בכתה יעל ואורי לא ריחם:
– אמא שלך נשארת. היא תשמור על יעלה כשאני לא בבית. כשתחליטי שאת רוצה לטפל בעצמך, נדבר. עד אז, הדברים כמו שאני קבעתי.
בהיסוס הבינה יעל שעדיף שלווה מריב, ואמה כנראה סידור אידאלי בשבילה כדי לצאת החוצה.
רבקה העתיקה מגוריה לבית, והפכה לסבתא המבוקשת. יעלה ידעה עם סבתא או אבא יש מי שאוהב אותה באמת.
כך חיו. יעלה גדלה, הלכה לאולפן למחול, ואחר כך גן פרטי שאליו הסיעה אותה סבתא רבקה בבוקר, טיילה ברחבי תבל עם משפחתה, רגילה לטיסות ולמלונות כי תמיד היה לידה מישהו שהיא לא מפריעה לו אף פעם.
הנסיעה הזו הייתה רגילה ובלי דרמות, עד שיום אחד יעלה חטפה פתאום חום גבוה וכאבי ראש.
– איזה ייאוש! הלכה החופשה! יעל שיטחה את רגליה, ממתינה לרופא שאורי הזמין.
– מה את אומרת בכלל, יעל? הבת שלך חולה!
– סתם צינון! מה היה צריך להאכיל אותה גלידה? אמרתי שלך! האמא המסורית תמיד מתרצה ולמה אתה תמיד מקשיב לכל גחמה של הילדה? תראה לאן הגענו!
– להמתין לרופא.
התשובה של אורי הייתה יציבה וחדה, וגרמה ליעל לשתוק פתאום.
הרופא בדק את יעלה ולא ראה משהו חמור.
– עייפות, לא יותר. מספיק לנוח ותהיה בסדר.
ברגע שהרופא יצא, פנה אורי בנחישות:
– אנחנו חוזרים הביתה.
– למה? הרופא אותו כל בסדר.
– אני לא רגוע. לא הגיוני שילדה בת חמש תסבול כל כך. סגרנו חוזרים לארץ.
הבדיקות בבית החולים איכילוב הצדיקו את אורי. והחיים עצרו רגע.
קליניקות, עוד רופאים, יעלה לא משתפרת אך גם לא מדרדרת. אורי השאיר את העבודה ונשאר בביה”ח, קפץ רק להתקלח. גם יעל ישבה ליד, אך ככול שחלף הזמן גם הצוות הרפואי ראה שהיא רק “דמות” ברקע, לא באמת יודעת על הילדה, לא משיבה תשובות דמעותיה נעלמות ברגע שהרופא הולך. האנשים הניחו שהיא סובלת בשקט, והפנו שאלות לאורי.
המציאות הייתה עגומה. יעל קצת החשיבה רק את עצמה, רופא עושה מה שהוא יכול היא עייפה, חולמת ישן.
המצב נשבר סופית כששמעה שבעלה מוכר את הבית.
– מה, אין לך מספיק כסף, אורי?
– לא, אין.
הקול שלו היה פשוט וחד, עד שיעל קפאה.
– אבל היה לך…
– היה. הפעם אין. טיפול הבת שלנו יקר. צריך טיפול בחו”ל. אשתכן הכול בית, עבודה, מה שיידרש. הילדה קודמת לכול!
– ואני? מה איתי? יעל בכתה, מבינה מה הולך להגיע.
– ואת? את חופשייה. אשאיר לך דירה, רכב, קצבה. רק ביקורים קבועים בבית החולים פעמיים בשבוע, ותבואי איתנו לטיפול בחו”ל. כי את האמא. והיא צריכה אותך, אגואיסטית שכמותך! מנה מנת חמלה, גם אם זה רק למראית עין מגיע לך!
זו הייתה הפעם הראשונה שאורי איבד שליטה, לא מרחם לא עליה ולא על עצמו. הוא פחד. פחד של ממש, פנימי, עמוק. כל עולמו היה מול עיניו בחדר ילדה קטנה, מחזיקה דובון, עם יד מושטת ואינפוזיה. וכל מה שקשר אותו לאשה הזו, שמורחת דמעות, זו רק הילדה.
– די! לכי לשטוף פנים ואל תפחידי את יעלה! היא זקוקה לשקט! תקבלי כל מה שתרצי, אבל עכשיו תעבדי בזה! ברור? אז לכי על זה, יעל! אל תכריחי אותי לומר פעמיים.
מה השתנה פתאום בגבר הקטן הזה, שכל השנים מבטה עליו היה מלמעלה למטה? היא לא ידעה. אולי הפך פתאום לאיתנה, סלע שלא אפשר לרסק אותו; אבל מאחוריו, הבת שלהם תמיד הייתה בטוחה, חבויה.
יעל הסתובבה והלכה במסדרון. לא ראתה איך אורי נכנס פנימה, ויעלה הקטנה הרימה ראש מהמיטה.
– אבא…
רבקה, סבתה, קמה, קיפלה את הספר בידה, סימנה לאורי לבוא אחריה.
– אורי, אם רק תרצה שאשאר…
– למה את שואלת, רבקה? זה הבית שלך! תודה. לא יודע מה הייתי עושה בלי התמיכה שלך.
– כל כך מתביישת, אורי… הכול באשמתי. לא חינכתי נכון, לא הייתי מספיק קשובה לילדה הזו. איך פספסתי? מתי לא שמתי לב?
– כולנו טועים, רבקה. גם אני הייתי עיוור. לא ראיתי מה קורה… מה אם גם אני אפספס ככה את יעלה? איך לא ליפול באותו פח?
– להמשיך לנסות, אורילה… אסור להישבר! יעלה צריכה אותנו מחייכים! בוא, תלך תביא גלידה. כמעט לא אכלה היום. אולי זה ישמח אותה. ו… אל תשבור עדיין, טוב? תן ליעל זמן. אולי יקרה משהו.
ליעלה יעשו את הניתוח אחרי כמה חודשים. ציפורה תעזוב הכול, תגיע לקליניקה בחו”ל עם אורי והנכדה.
כעבור חצי שנה יחזרו הביתה, שלושתם. יעל תישאר באירופה.
שנתיים של שיקום. תקווה שהולכת וגוברת, לפעמים שוככת, אבל לא נכבית, עד שהרופא יסיר משקפיים, ישפשף עיניים ויחייך:
– הצלחתם…
והחיים שוב יעצרו לרגע ואז יירדו למסלול חדש, חזק ובוטח.
יעל שוב תצוץ ביום הולדת 15. יפה ומתוחזקת, תנשק את רבקה בלחי, תקוד קלות לאורי, ותפלס דרך בין החברים שמריעים ליעלה.
– ילדה שלי…
העיניים הכחולות שמתבוננות בה במקצת סקפטיות.
– אמא…
יעל תמהר לגמגם ולהסביר, אבל יעלה תעצור אותה.
– אל תמהרי. תרגעי. זה לא הזמן. נדבר אחר כך.
– אבל רציתי…
– אני יודעת. זה יחכה.
– יעלה, בבקשה…
– טוב. תבואי אחרי.
יעלה תעשה ראש לאורחים, תוביל את אמה לחדר העבודה של אבא. תזיז את הווילון הכבד, תישב על אדן חלון כמו פעם, תמשוך בכתף:
– מקשיבה.
– ריבונו, כמה את דומה לאבא שלך…
– מה, אמא, אני גם קשה כמוהו?
– לא לזה התכוונתי.
– אבל אני כן. יודעת למה? כי הגבר שחשבת שלא שווה אותך, אותו פגעת ועזבת, לא אמר לי מילה רעה עלייך, אף פעם! שמעת? אף פעם! לא הכניס לכאן אישה אחרת, לא התגרש כדי לא להעציב אותי. תמיד אמר לי שיש לי אמא. למרות שבתכל’ס, לא היית. ואת יודעת מה?
– מה? שיעל בקושי לוחשת, מביטה בבת שלה, שאינה עוד ילדה קטנה. הקול שלה של אבא ברגע משבר; ויעל קלטה תאמר משהו לא נכון, יאבדו הקשר לנצח.
– האיש הזה לימד אותי דבר אחד סולח. לא סוחב איתי רעל. לא יודעת כמה הצלחתי בזה; אבל אני הילדה של אבא, אז ממשיכה עד הסוף. רק מה לא בטוחה שיש לי צורך בך. אבא, סבתות כל מה שצריך כבר הסבירו לי. אין לי חוסר בך. אז למה להשקיע בך זמן? אבל בגלל אבא אני מוכנה לנסות, לתת לך ניסיון להיות אדם, אמא.
– ומה הייתי עד עכשיו?
– כלום ושום דבר. בובה, מסכה, אולי מפלצת בלי לב… זה כואב? גם אני כאבתי. אני זוכרת את הלילות ההם, כשסבתא רבקה שרה לי שירי ערש, ואת מחזיקה יד של אבא. זוכרת שגילחו לי את הראש, איך בכינו וחיסלנו מגש שלם של עוגות ואת לא היית. זוכרת את העליה לכיתה א’, שנה אחרי כולם, ואיך שתי הסבתות הכינו איתי שיעורים, כי אבא מאוחר. אפילו את חצאית הבלט שסבתא רבקה תפרה לי, וכתר הברבור שקנתה ידעתי כבר אז שלא אחזור לבמה, רקדתי בסלון. זה היה כמו קונצרט מהסרטים. ואת לא שם…
– אבל עכשיו…
– מה את עושה כאן? למה בעצם חזרת?
– להיות איתך…
– ולמה לי קשה להאמין? שאלה יעלה, משרטטת דוגמאות על הזכוכית, מביטה החוצה אל אורי שמביט בה גם. היא מסמנת, פונה לאמא. לא יודעת? גם אני לא. אז נפסיק לחשוב על זה עכשיו. תנסי, תרוויחי נראה. אולי אסלח. בינתיים ברוכה הבאה. תתמקמי. העוגה עוד שעה, אני חוזרת לאורחים. סליחה.
יעלה קופצת מהחלון, מסדרת את הווילון, וברגע האחרון עוצרת בדלת.
– מה, אמא, אני אדם קשה?
יעל רק מביטה, פוחדת להרוס את התקווה הדקיקה.
– יופי, סימן שאני באמת כמו אבא. זה מצוין… תודה. טוב, נדבר.
הכתום של התלתלים נעלם מאחורי הדלת, ויעל ניגשת אל החלון, מניחה כף יד על הזכוכית, בדיוק במקום שבו נשארו טביעות אצבע של יעלה.
