היום היה יום מלא בעבודות הבית, וכשהטלפון צילצל הופתעתי לראות שזו דינה. היא קטע אותי בדיוק כששפשפתי את הכלים, והתחננה שאבוא אליה יונתן עזב אותה. הוא פשוט הלך לאישה אחרת מהעיר, וזה הפתיע את כולנו. התארגנתי במהירות ויצאתי לדירתה, ושם התיישבנו סביב השולחן, כאילו מדובר באירוע שיש לציין במיוחד.
דינה חיה עם יונתן תקופה לא פשוטה; הוא היה קנאי וחסר ביטחון, ואי אפשר היה לרצות אותותמיד דרש תשומת לב מוגזמת, התנהג בגסות, ואם האוכל לא טעם לו, היה שובר צלחות בלי לחשוב פעמיים. לפעמים הייתה מתקיימת ביניהם דממה מתוחה שנמשכה שבועות שלמים.
עכשיו, כשהשתחררה מהקשר המעיק הזו, הרגשתי גם אני את ההקלה שלה. יונתן אסר עליה לפגוש אותנו, מחשש להשפעה רעה, ועכשיו דינה לא הפסיקה לדבר על זה כמה התגעגעה לזמן המשותף. התחלנו להעלות זיכרונות, כל אחת סיפרה על הקשיים שחוותה עם בעלההקנאה, הדיכאון והלחץ הבלתי פוסק למצוינות.
אף אחת לא ידעה בדיוק איך יונתן הכיר את האישה החדשה, אבל הוא בילה אצלה יותר ויותר, כל פעם עם תירוץ אחר, כביכול הולך לאימון. תהינו אם ימשיך לדאוג לילדים שלהם, ודינה כבר חשבה להתלונן עליו במשטרה.
ישבנו אצלה עד מאוחר, לגמנו תה עם נענע ודיברנו בכאב ובפתיחות נדירה על האכזבות מהחיים ומהגברים שלא ידעו להעריך אותנו.
אחרי חודש, יונתן הופיע פתאום בפתח הדלת. דינה פתחה לו, מבטה קר ומרוחק. הוא היה בטוח שתרוץ אליו בזרועות פתוחות, אבל עיניה הראו בבירור שהוא לא רצוי. הוא שאל, כמעט בתחינה, “מה אתן רוצות, אתן הנשים?” ודינה ענתה לו בשקט ובביטחון: “אהבה וכבוד.” אני ידעתי שהיא מצאה בעצמה את הכוח שלא להחזיר אותו הביתה, ושום דבר כבר לא יחזיר אותה אחורה. כל שיכול היה לעשות הוא לעמוד המום ומבולבל בכניסה, בשתיקה.
