דורית גידלה בכוחות עצמה שני ילדים בתל אביב, וכאשר חוותה התקף לב, בנה ניר הגיב במהירות ונטל עליה את האחריות. למרות זאת, בתה, יעל, שבבעלותה דירה מרווחת בהרצליה, תמיד מצאה תירוצים להימנע מהטיפול באמה המבוגרת.
ניר ואשתו, הילה, לקחו את דורית לביתם וקיבלו עליה אחריות מלאה, אך זו לא הייתה משימה פשוטה. הם ניסו לאזן בין טיפול באישה מבוגרת, גידול ילדם הקטן ודרישות העבודה. ניר פנה מדי פעם ליעל בבקשת עזרה כספית על מנת לכסות את הוצאות הרפואה של האם, אך יעל תמיד שמה את ההוצאות האישיות שלה במקום הראשון.
למרות כל הקשיים, הדאגה וההתמסרות של הזוג הצעיר סייעו לדורית להשתקם, והיא החלה אף לעזור בעבודות הבית. אלא שהכול השתנה כאשר ניר שמע את אמו מדברת בטלפון על כוונתה להעביר את הדירה ליעל, כדי שזו תמכור אותה ותוכל לרכוש לעצמה בית חדש.
הגילוי הזה הכה בניר כגל צונאמי. הוא הרגיש נבגד הוא והילה תמכו באמו בכל שעה קשה, אך נראה כי אחותו תקבל את כל הירושה. כשפנה אל האם בשיחה גלויה, היא אישרה את החלטתה, וטענה שליעל יש צורך דחוף יותר בכסף, ואילו הוא “יסתדר”.
המרירות והכעס הציפו את ניר, והוא הבין שלא יוכל להמשיך להבליג. הוא ארז את חפציו, שלח את האם לגור בבית של יעל שאהובה עליה כנראה יותר מכולם, ונפרד ממנה בדמעה. זה היה אקט של מחאה, ביטוי לכאב העמוק ולתחושת האכזבה שנבעו מההחלטה של דורית להעדיף את בתה, למרות כל התמיכה והאהבה שקיבל ממנה לאורך השנים.
