היה לנו בחור שעבד אצלנו בחברה, קראו לו אביב לוי. הוא היה ראש אחד מהמחלקות במשרד שלנו, ואני לא אגיד שהוא השתכר כסף קטן רחוק מזה. הייתה לו מכונית יוקרתית, לבש רק בגדים ממעצבים ישראלים ותמיד נראה מסודר ומטופח. אבל היה לו חיסרון אחד גדול הוא חסך בכל דבר אפשרי. ובמיוחד באוכל.
כשיצאנו להפסקות, הוא היה מסתובב לאט בין כל המשרדים והשולחנות, וכשהבחין באוכל, היה מתיישב פתאום “בטעות” ומתחיל לאכול בלי שמישהו יזמין אותו. כשהריח ריח טוב של אוכל, ישר היה זורק הערות כמו: “או, איזה ריח של גן עדן פה!” או “וואו, יש פה כנפי עוף? תנו לטעום גם אני!” והמשפט הקבוע שלו “מה יש לנו כאן?”. ותוך שנייה, היד שלו כבר בצלחת.
למתנות יומולדת של עמיתים אף פעם לא הביא כלום, אבל תמיד השתתף במזל טוב ובאכילה בחגיגה כאילו נתן מתנה בעצמו. עמיתיו שמו לב שהוא תמיד טוען את הטלפון בעבודה כדי לחסוך בחשמל בבית, ואף פעם לא עזב את המשרד עד שדאג לסיים את ענייניו כדי לא לבזבז מים מהמתקן הביתי. בקיצור, קמצן ידוע. והוא קרא לזה “חיסכון נבון”.
באירוע חברה האחרון שלנו, אביב השתכר, ואחד החבר’ה שאל אותו אם הוא מתכנן להתחתן. אביב ענה: “בשביל מה לי אישה? היא תבקש ממני כסף לאוכל ולבגדים. ואם תלד לי ילד, זה יגמור אותי כלכלית! אין לי צורך בכאלה הוצאות, אני מסתדר מצוין לבד”. החבר ענה לו: “כן, מסתדר יפה… אבל על חשבוננו”. באותו רגע, אביב התרגז מאוד ואמר: “נכון, אני חי חכם! יש לי אוטו יוקרתי, בית מתוקתק עד הפרט האחרון ואתם? אתם שורפים את כל הכסף על אוכל שטויות!”
לאחר האירוע הזה, כל הצוות הפסיק לדבר ולעבוד איתו, והוא נאלץ לעבור לחברה אחרת.
