היה פעם בחור שעבד אצלנו בחברה. קראו לו יותם כהן. הוא היה ראש אחד המחלקות במשרד שלנו, ולא הייתי אומר שהוא הרוויח גרושים, אבל ככה היה. הייתה לו מכונית חדשה, התלבש רק בבגדים ממותגים מהבוטיקים בנמל תל אביב, וכל הזמן נראה מטופח למשעי. אבל היה לו חסרון ענק הוא קימץ בהכול. במיוחד באוכל.
בהפסקות, הוא התהלך לאט בין כל המשרדים והשולחנות, ואיפה שראה אוכל, התיישב פתאום “בטעות” והתחיל לאכול מבלי שמישהו הזמין אותו. כשהביט באוכל, תמיד אמר דברים כמו:
“יא חביבי, איזה ריח מטריף!” או “יו, יש לכם פה כנפיים של עוף, תביאו, תן לטעום אחת!”, והמשפט הקבוע שלו, “אז מה יש לנו פה?” ומיד שלח יד לתוך הצלחת.
הוא אף פעם לא חסך לברך חבר לעבודה ביום ההולדת שלו, אבל מעולם לא קנה מתנות, תמיד הגיע לברכות ולמאכלים כאילו לא קרה כלום. שמו לב שהוא תמיד טען את הטלפון שלו בעבודה, כדי לא לשלם על חשמל בבית, ולא הלך הביתה עד ששתה מספיק מים מהמקרר כדי לא לסיים את הגלון אצלו. בקיצור, יותם היה קמצן לא קטן. הוא קרא לזה להיות תכליתי עם הכסף.
ובמסיבת הפורים האחרונה שלנו, יותם השתכר, וכשחבר שאל אותו אם הוא מתכנן להתחתן אמר:
“למה לי בכלל אשׁה? היא רק תבקש ממני שקלים בשביל אוכל ובגדים. ואם תלד לי ילד, זה יקרע לי את הארנק! מי צריך הוצאות כאלה? אני מסתדר מצוין לבד!”
החבר מצדו ענה: “נכון, אתה באמת חי טוב… אבל בעיקר על חשבוננו!” ואז יותם התפוצץ: “ברור! אבל אני חי חכם! יש לי רכב מושלם, דירה מתוקתקת מכל הבחינות, ואתה? הכל הולך לאוכל!”
אחרי הערב ההזוי ההוא, כל המחלקה החליטה להפסיק לדבר או לשתף איתו פעולה, ויותם מצא את עצמו עובר לעבוד בחברה אחרת, שם אולי החלום יירקם אחרת או פשוט יתפוגג אל תוך השמש התל אביבית.
