תמיד הייתי בטוחה שהוא ילד של זהב, מלא גאווה. עידו היה לו כל מה שאפשר לחלום עליו: דירה פרטית במרכז תל אביב, רכב מהודר, בגדי מותגים יוקרתיים.
אני תמיד הייתי העכברה האפורה. הסתרתי שפני ההורים שלי אלכוהוליסטים, ושאני עובדת עוד מגיל ארבע עשרה. במהלך השנים למדתי לתפור, אז תפרתי ותיקנתי בגדים עבור חברות.
בתחילת התואר שלנו החליטה הכיתה לארגן מסיבה. הכי הפתיע אותי שדווקא אותי הזמינו. כל כך רציתי להוכיח לכולם שאני משמעותית, שאני מישהי.
לא היה לי כסף לשמלה, אז ישבתי באישון לילה ותפרתי אחת לבד, ותמרה, השכנה שלי, סידרה לי את השיער בקיבוץ. כשהגעתי, החברות שלי לא זיהו אותי בכלל. עידו הבחין בי, והשגיח עליי לכל אורך הערב. ניסיתי להסתלק בשקט, אבל הוא השיג אותי והציע להסיע אותי הביתה.
נתתי לו את כתובת הדירה שממול לנו, התביישתי שיידע איפה אני באמת גרה. מאז אותו לילה התחלנו להיפגש, ובינתיים התאהבנו. עידו כבר לא נראה לי יהיר, כי הוא תמיד התייחס אליי בגובה העיניים, כאילו אנחנו באותו מקום בחיים.
כל זה המשיך נהדר, עד שסטודנטים מהכיתה גילוי היכן אני עובדת והתחילו לגחך ולהצביע. רציתי להיבלע באדמה. לא הייתה לי ברירה אלא לברוח, ניגשתי ללשכת הדיקן וכתבתי בקשה להקפאת לימודים.
חשבתי שאחרי שנה, אולי ישכחו ממני, ואצליח אפילו לעבור לאוניברסיטה אחרת. עכשיו זה נשמע לי טיפשי במיוחד, אבל אז באמת האמנתי שזה הפתרון היחיד. החלפתי מספר טלפון, וכך ניתקתי את הקשר שלי עם עידו. שני חודשים לאחר מכן גיליתי שאני בהריון.
לא היה לי עם מי לדבר. עבדתי ימים ארוכים, ובלילות בכיתי לתוך הכרית. הורי נכנסו לאדישות עמוקה והמשיכו לבקש ממני כסף לאלכוהול. הסנדקית שלי, מרים, שמה לב לכך והזמינה אותי לגור אצלה.
בפעם הראשונה שסיפרתי לה הכל, משהו בתוכי נרגע. היא זו שליוותה אותי לבית החולים, והייתה הראשונה ששמעה שנולד לי בן. בן שלי, תינוק בלונדיני עם עיניים כחולות, ממש כמו מלאך קטן. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים.
באותו לילה, כמו בחלום, פתאום הופיע לי הודעת סמס מעידו. הוא כתב שהוא אוהב אותנו ורוצה להיות חלק מחיינו. יצאתי מבית החולים וחששתי להסתכל לו בעיניים. אני עדיין זוכרת איך עמדתי רועדת בפתח הדלת, מחזיקה את התינוק שלי בכל הכוח, ופחדתי לפגוש את המבט שלו.
כמה מטופשת הייתי באותו רגע גזלתי מעצמי כמעט שנה של אושר. איך יכולתי לחשוב שאוותר עליו? רק כאשר ראיתי באיזו אהבה ורוך הוא מביט בבננו, ובאיזו עדינות הוא מחבק אותו, הבנתי כמה טעיתי, וכמה הלב שלי חיכה לזה כל הזמן.
