תקשיב, אתה לא תאמין מה קרה למירה. אבא שלה פשוט צעק עליה, צאי מהבית, ילדה כפויה טובה! והיא עזבה, עם כל הלב כואב לה. שמונה שנים עברו מאז שאמא שלה הלכה לעולמה, ומירה, עכשיו בגיל שמונה עשרה, סיימה את שנת הלימודים האחרונה בפקולטה לרפואה עם מדליית זהב! היא ממש רצתה להיות רופאה, כמו אמא שלה. אבל אבא שלה בכלל לא ראה את הדברים כמוה, הוא הכין לה הפתעה: הודיע לה שהוא אירס אותה לבן של חבר טוב שלו.
מירה הייתה מבולבלת ומתוסכלת, אבל החליטה ללכת עם הלב שלה. היא מצאה מקום במעונות הסטודנטים והתחילה לעבוד חצי משרה בבית קפה קטן ליד שוק הכרמל, כזה שכל הכסף עוברים בישראלים. יום אחד, כשהיא מסיימת משמרת, היא רואה איזה בחור ממש אלגנטי, עם שיער כהה, חליפה וצארם יושב בבית קפה הצנוע. וואלה, זה היה נראה שהוא נכנס בטעות ממסעדה יוקרתית.
בדרך חזרה למעונות, מי מחכה לה ליד המכונית? אותו בחור. הוא קראה לה, מירה, אני צריך לדבר איתך. היא נעמדה, מופתעת, והוא מספר לה שהוא האקס שמאורס לה הפתעת אבא שלה ולא הספיק להגיע בזמן למסיבת יום הולדת שלה.
אני דוד, הוא הציג את עצמו. יאללה, תקראי לי בשמי הפרטי. יש לי הצעה עסקית בשבילך. תני לי להסביר, ואז תחליטי אם את בעניין או לא. מירה הסכימה לשמוע מה יש לו לומר.
דוד סיפר לה שהוא בעצם רוצה לפתוח עסק לעצמו, אבל אבא שלו איים אם הוא לא יתחתן עם מישהי מהמשפחה, יאבד את החברה המשפחתית. אז הוא הציע לה נישואים פיקטיביים: הוא נותן לה תמיכה כספית, חדר משלה בבית, עצמאות מוחלטת ואף אחד לא מתערב לה בחיים.
מירה הייתה בהלם אבל ביקשה זמן לחשוב. דוד נתן לה כרטיס ביקור ואמר שתפנה אליו כשתהיה מוכנה. אחרי כמה ימים מירה ישבה וחשבה, ובסוף יצרה איתו קשר.
החתונה נערכה ממש בקטן, רק עם ההורים שלהם לא יותר מדי סצנות. ברגע שהם התנשקו, הייתה ניצוץ בינהם. מירה לחשה לו שהיא ממש אוהבת אותו, והוא החזיר לה באושר. בחודשים הקרובים, הניצוץ הזה הפך ללהבה אמיתית של אהבה, ובסוף שניהם הבינו אחד את השני, ומצאו אהבה אמיתיתמאותו רגע החיים של מירה השתנו לגמרי. במקום לחשוש מהעתיד, היא התחילה לראות את עצמה כחלק מהזוגיות החדשה, עם מישהו שמבין אותה באמת. דוד עודד אותה להמשיך בלימודים, ואפילו הציע לה לפתוח מרפאה משותפת הוא יטפל בניהול, והיא תטפל באנשים.
בשבת אחת, כשהם יושבים על גג הבית ומביטים בשמש השוקעת על תל אביב, מירה חשה שלווה שלא הכירה. היא הבינה שהאהבה לעולם לא מתוכננת, ושדווקא מהמקום הכי כואב צמחה לה הזדמנות חדשה. אביה, שראה אותה מצליחה ומאושרת, הגיע יום אחד עם צרור פרחים וסליחה אמיתית.
מירה חייכה לדוד, ללמד אותו את השיר שאמא שלה אהבה, ורגע אחד, מתוך קסם אמיתי, הרגישה שהשברים נבנו מחדש. הדרך שלה עדיין ארוכה, אבל היא כבר לא לבד היא עם דוד, עם חלומותיה, ועם עולם שמקשיב ללב שלה.
בסוף אותו ערב, כשדוד הניח את הראש על כתפה, היא לחשה: “כבר לא פחדתי להיות אני.” והעולם נרגע סביבם, כמו הבטחה חדשה.
