אבי לא פחות מהאם
את בעלה השני פגשה תמר במחנה מתנדבים בגליל, שם הגנו על קיני ציפורים נדירות מפני ציידים. היא הגיעה עם בנה בן העשר, יובל.
אלעד היה לב הקבוצה ביולוג משוגע עם עיניים בוערות. הוא ארגן מסעות לא שגרתיים עם חבר ילדות, בשביל הנשמה וגם כהכנסה נוספת.
שלושה ימים אחרי ההגעה, תמר החליקה על הסלעים הרטובים וקרסה את הקרסול. הסתבר שאלעד אינו רק חובב, אלא גם רופא מוסמך. הוא עשה חבישה הדוקה, סחב אותה עד האוהל, וטיפל בה כמו בילדה קטנה במשך שבוע שלם.
בעוד יובל עזר למדענים בהתלהבות, המבוגרים חשו חיבור מיוחד. הם נשארו זהירים לשניהם היו חוויות שליליות קודמות, ולא רצו להיסחף לסערת ההתאהבות.
בתום החופשה, תמר התמסרה לעבודה כדי להדחיק את הזיכרון הרומנטי רגעי. אלעד גם סבר שמדובר בגחמה חולפת, אך כעבור שבועיים כבר חיפש את כתובתה.
חצי שנה לאחר מכן עברו לגור יחד, ובתוך שנה התחתנו.
אלעד התמסר בתפקיד האב תמיד רצה ילדים, אך הקריירה והתחביבים מנעו זאת. יובל שגדל עם אמו וסבתו, התאהב באלעד וקרא לו “אבא” תוך זמן קצר. הם רכשו דירה מרווחת עם נוף לפארק, והחלו לתכנן ילד משותף. תמר חלמה שנים על בת, ושם כבר היה מוכן תהל. נדמה היה שהחיים מושלמים.
עם לידת התאומים, הכול השתנה יחד עם תהל התקבל גם בן, אותו קראו דוד. תמר שקעה בטירוף הטיטולים, הדייסות והלילות חסרי השינה. אמה עזרה ככל שיכלה. אלעד, כדי לפרנס את המשפחה המתרחבת, התקבל לעבודה בחברת תרופות. העבודה כללה נסיעות רבות ודוחות. הוא גילה במהרה שאינו רוצה לשוב הביתה לדירה שבה בוכים תינוקות, ואשתו מותשת, ללא פנאי לשיחה.
הוא הרגיש: מפרנס זכאי למרחב ולמנוחה. תמר טענה שהילדים הם אחריות משותפת, והאב צריך לקחת חלק מהמשימות. הוויכוחים גברו, המרחק ביניהם גדל, וכל שיחה כמעט הסתיימה במחלוקת על תפקידי בני הזוג.
גן הילדים היה הרווח. כשהתאומים עוד לא בני שלוש, תמר שבה לעבודתה כמעצבת. יובל הפך לשותף אמיתי בעזרה. המתח בבית דעך, אך לא לזמן רב.
שנתיים אחרי, אלעד התאהב. זו הייתה קולגה חדשה, מסורה לעבודה, חופשית ויפה כמו שהיה בעבר. לאחר שבגד, אלעד, ישר במיוחד, הודה מייד בפני תמר והציע להיפרד.
תמיד אעזור לך ולילדים, אני מבטיח. נפתור סוגיית הדירה בשנה הקרובה. אבל עכשיו מבקש שתעברי עם הילדים לאמא שלך. אני אגיש את הבקשה לגירושים.
הדירה הזאת נרכשה בתכנון משפחה גדולה, נכון? שאלה תמר בשלווה.
אל תסבכי! אני מציע פתרון תרבותי! התפרץ.
אני צריכה לחשוב, השיבה באותו טון רגוע.
שבוע נמלכה בדעתה, ואז הכריזה על החלטתה:
התאהבת באישה אחרת. זה קורה. אבל הילדים שלנו, לא שלי בלבד הם גם שלך. הם יישארו שלנו תמיד, נכון? אני לא מתכוונת להתווכח איתך על הדירה, למרות שניתן תחיה בה עם אשתך החדשה. נחלק את ההורות. אני אקח איתי את יובל ותהל. דוד נשאר איתך.
אלעד נדהם.
את רצינית? איך אגדל פעוט לבד? אני עסוק! הוא צריך אמא!
באמת? תמר הרימה גבה. הרי תמיד רצית ילדים, משפחה אמיתית. זו ההזדמנות שלך. גם אני עובדת, אתה יודע? אתה רוצה חיים חדשים, ואני אשאר עם שלושה ילדים לבד? לא מקובל. לפחות אחד יישאר אצלך. זה הוגן.
פרצה מריבה.
אלעד טרק את הדלת בזעם וסיפר את הסיפור לחברים, משפחה, קולגות. כולם המומים. התקשרו לתמר, ניסו לשכנע, שפטו אותה קראו לזה אכזרי וחסר לב. אפילו אמה אמרה שלא תסלח לה. אבל תמר עמדה בהחלטתה: “למה האב פחות מהאם? הוא אוהב אותם! ודוד כבר לא תינוק הוא עצמאי.”
אלעד, כשהרגיש פגוע ומנוצח, הסכים לבסוף. אמו סירבה לעזור עם הנכד מסיבות בריאות. האהבה החדשה, לאחר שראתה את עבודת היום-יום של אב יחיד עם ילד, עזבה כעבור שלושה שבועות. טיפול בילד לא היה בשיקוליה.
***
עברו שלושה חודשים.
יום אחד בערב, תמר הגיעה לאסוף את יובל שביקר אצל אלעד. אלעד פתח את הדלת. הדירה הייתה נקייה, דייסה ריחפה באוויר. דוד ישב על הרצפה ושיחק בלגו.
אלעד נראה עייף, אך רגוע.
תיכנסי, אמר בשקט.
יובל הלך לארוז את הדברים, ותמר ואלעד נשארו במטבח.
את יודעת, פתח אלעד בעיניים מושפלות, בהתחלה שנאתי אותך. חשבתי שזו נקמה אכזרית. אבל… הכרתי את דוד. הוא אוהב עגבניות ותפוזים. מפחד מהשואב. מת על לגו. נוחר מצחיק בשינה. נרדם רק כשמברישים לו את הגב.
הוא הרים אליה מבט:
נהייתי אבא שלו. באמת. לא רק בסופי שבוע כל יום.
תמר שתקה.
לא אבקש סליחה על ההיסטוריה בינינו. אבל… אני מודה לך על זה, אלעד החווה לעבר בנו. עלינו.
ידעתי, ענתה לבסוף.
מה ידעת? שאצליח?
זה ברור. בעיקר שלא אפסיק לאהוב אותו, לשלכם. תמיד היינו קיצוניים, אלעד. באהבה, בעבודה, וגם בהורות, מתברר.
אז זו הייתה נקמה?
תמר חייכה ועם יציאה מהמטבח אמרה:
לא. זו הייתה הדרך היחידה לראות שוב את האיש שבו בחרתי להתחתן. נראה לי שהצלחתי.
היא הלכה, והשאירה אותו בדירה השקטה עם בנם המשותף. לראשונה מזה זמן רב שניהם ידעו שלמרות שהנישואים נגמרו, המשפחה בצורה מכלולית וכואבת שרדה.
