אל תשבי איתנו לשולחן. את צריכה להגיש לנו! אמרה חמותי בתקיפות.
עמדתי ליד הגז במטבח השקט של הבוקר בפיג’מה ישנה, שיער אסוף ברישול. ריח טוסט קראנצ’י וקפה שחור עז התפשט בחלל.
על השרפרף, ליד השולחן, ישבה בתי בת השבע, שקועה באלבום הציורים, מציירת בעדינות סלסולי צבע עם טושים.
שוב את אופה לעצמך את הלחמניות הדיאטטיות האלה? נשמע מאחורי.
קפצתי. חמותי עמדה בפתח אישה עם פנים קשוחים וקול שאינו מאפשר ויכוח. לבושה בחלוק, שיער דחוס לפקעת, שפתיים מהודקות.
אגב, אתמול אכלתי לארוחת צהריים מה שהיה! המשיכה, הצליפה במגבת על השולחן. לא מרק, לא אוכל נורמלי. את יודעת להכין ביצים? ביצים כמו שצריך, לא בשטויות המודרניות שלך!
כיביתי את הגז ופתחתי את המקרר.
הרגשתי כדור של כעס נלפת בחזה, אבל בלעתי אותו. לא מול הילדה. ובטח לא במקום שבו כל פינה מזכירה: “את רק אורחת פה.”
אכין עכשיו הצלחתי לומר, והסתובבתי שלא תראה כמה הקול שלי רועד.
בתי המשיכה לצייר, אבל כל הזמן עקבה אחרי סבתא שלה בזווית עין בשקט, בציפייה.
“נעבור לאמא שלי”
כשהציע בעלי שנעבור לגור אצל אמו, זה נשמע הגיוני.
רק לזמן קצר, עד שנקבל משכנתא. קרוב לעבודה, היא לא מתנגדת.
היססתי. לא בגלל ריב עם חמותי תמיד היינו מנומסות זו לזו אלא כי ידעתי: שתי נשים בוגרות באותו מטבח שדה מוקשים.
חמותי תמיד היתה זקוקה לסדר, שליטה ושיפוט מוסרי.
אבל לא היתה לנו ברירה.
את הדירה הישנה מכרנו מהר, והחדשה עדיין היתה בתהליך בנייה. כך שלושתנו עברנו לדירה הקטנה של חמותי.
“רק לזמן קצר”
השליטה הפכה לשגרה
הימים הראשונים עברו בשקט. חמותי היתה מנומסת במיוחד, אף הוסיפה כסא לבת שלי וכיבדה אותנו בעוגה.
אבל כבר ביום השלישי הגיעו “החוקים”.
בביתי יש סדר אמרה בארוחת הבוקר קמים בשמונה, נעליים רק במדף, כל מצרך צריך תיאום, טלוויזיה בקול חלש אני רגישה לרעש.
בעלי צחק:
אמא, אנחנו פה רק זמנית. נסתדר.
אני הנהנתי.
אבל “נסתדר” הפכה להיות גזר דין.
הלכתי ונעלמתי
עבר שבוע. ועוד שבוע.
המשטר הלך והחמיר.
חמותי פינתה את ציורי הילדה מהשולחן:
מפריעים.
הורידה את המפה המשובצת שהנחתי:
לא יעילה.
הקורנפלקס שלי נעלם מהארון:
עתיקים, בטח התקלקלו.
את השמפואים שלי “סידרה” מחדש:
שלא יסתובבו לי פה.
הרגשתי לא אורחת, אלא מישהי חסרת קול ודעה.
האוכל שלי “לא נכון”.
ההרגלים שלי “מיותרים”.
הילדה שלי “רועשת מדי”.
ובעלי שב ואמר:
תחזיקי מעמד. כאן זה הבית של אמא. היא תמיד כזאת.
ואני איבדתי את עצמי מיום ליום.
נשארתי רק הצל של האישה שהייתי שקטה ובטוחה. עכשיו רק הסתגלות אינסופית.
חיים לפי חוקים שאינם שלי
כל בוקר קמתי בשש, הספקתי לתפוס את האמבטיה ראשונה, להכין דייסה, לסדר את הילדה כדי שלא אחטוף מנחת זרועה.
בערב בישלתי שתי ארוחות.
אחת בשבילנו.
ואחת “כמו שצריך”, בשבילה.
בלי בצל.
אחר כך עם בצל.
רק בסיר שלה.
רק במחבת שלה.
לא מבקשת הרבה היתה אומרת בביקורת רק שיהיה כמו שצריך. כמו שבני אדם עושים.
היום שבו ההשפלה הפכה גלויה
בוקר אחד שוטפתי פנים, הדלקתי קומקום, ואז חמותי התפרצה למטבח כאילו אין צורך להודיע.
היום באות אלי חברות. בשתיים. את בבית, לכן את תערכי שולחן מלפפונים, סלט, משהו לתה פשוט.
“פשוט”, אצלה, זה סעודה של חג.
אה לא ידעתי. אין לי מצרכים
תקני. הכנתי לך רשימה. זה לא קשה.
התלבשתי ויצאתי למכולת.
קניתי הכול:
עוף, תפוחי אדמה, שמיר, תפוחים לעוגה, עוגיות
חזרתי. בישלתי בלי הפסקה.
בשעה שתיים הכול היה מוכן:
שולחן ערוך, עוף בתנור, סלט ירוק, עוגה זהובה.
הגיעו שלוש קשישות מהודרות, תלתלים, בושם משנים רחוקות.
מייד היה ברור: אני לא “חלק מהחבורה”.
אני “הצוות”.
יובי, בואי שבתי לידנו חייכה חמותי בזיוף שתשרת אותנו.
לשרת? שאלתי.
מה הבעיה? אנחנו כבר לא צעירות. לך זה קל.
ושוב מצאתי את עצמי:
עם מגש, כפות, לחם.
“תביאי תה.”
“תתני סוכר.”
“נגמר הסלט.”
העוף יבש מלמלה אחת.
העוגה שרופה השניה.
חייכתי. אספתי כלים. מזגתי תה.
אף אחת לא שאלה אם אני רוצה לשבת.
או לנשום רגע.
איזה כיף שיש כלה צעירה בבית! אמרה חמותי במתיקות מזויפת. הכול עליה!
ואז משהו בי נשבר.
בערב סיפרתי אמת
כשהאורחות עזבו, שטפתי כלים, סידרתי שאריות, כיבסתי את המפה.
ישבתי בקצה הספה, כוס ריקה בידי.
בחוץ ירד ערב.
הילדה ישנה מכורבלת.
בעלי היה ליד שקוע בטלפון.
תשמע אמרתי בשקט אך בתקיפות אני לא יכולה יותר.
הרים מבט, מופתע.
אנחנו לא משפחה פה. אני אישה שמשרתת כולם. ואתה אתה רואה את זה?
לא ענה.
זה לא בית. זה חיים שאני מתאימה את עצמי ושותקת. אני פה עם הילדה. לא מוכנה להמשיך ככה. נמאס לי להיות נוחה ובלתי נראית.
הנהן באיטיות.
הבנתי סלחי לי שלא ראיתי. נחפש דירה. נשכור משהו רק שיהיה שלנו.
התחלנו לחפש כבר באותו ערב.
הבית שלנו גם אם קטן
הדירה היתה קטנה. השאירו בה רהיטים ישנים. הלינוליאום חרק.
אבל כשנכנסתי פנימה הרגשתי הקלה. סוף סוף קיבלתי חזרה את הקול שלי.
הנה, הגענו אמר בעלי בהקלה והניח את התיקים.
חמותי לא אמרה דבר. אפילו לא ניסתה למנוע.
לא ידעתי אם נעלבה או פשוט הבינה שגזימה.
חלפה שבוע.
הבקרים התמלאו במוזיקה.
הילדה ציירה על הרצפה.
בעלי הכין קפה.
ואני צפיתי בהם מחייכת.
ללא לחץ.
ללא חיפזון.
ללא “תחזיקי מעמד”.
תודה לך אמר לי באחד הבקרים, חיבק אותי. שלא שתקת.
הבטתי עליו:
תודה ששמעת אותי.
החיים לא מושלמים.
אבל זה הבית שלנו.
עם החוקים שלנו.
עם הרעש שלנו.
עם החיים שלנו.
וזה אמיתי.
ואת, אם היית במקומה, היית מחכה “קצת”, או עוזבת כבר בשבוע הראשון?







