– אבל את בכלל אל תשבי לשולחן. את פה רק כדי לשרת! – הודיעה חמותי בקור רוח עמדתי ליד הכיריים, בשקט של המטבח בבוקר — בפיג’מה מקומטת, שיער אסוף ברישול, ריח של טוסטים וקפה חזק באוויר ליד השולחן, על שרפרף קטן, ישבה הבת שלי בת השבע, שקועה באלבום ציורים, מציירת בשקדנות סלסולים צבעוניים בטושים – שוב את מכינה את הלחמניות הדיאטטיות שלך? – נשמע מאחור קולה של חמותי קפצתי היא עמדה בכניסה, פנים קפואות, קול שלא סובל סתירות, עטויה חלוק, שיערה אסוף בקפידה, שפתיים קפוצות – אגב, אתמול אכלתי לארוחת צהריים מה שיש – המשיכה והניחה את המגבת בחבטה על השולחן. – לא מרק, לא אוכל נורמלי. את יודעת להכין ביצים כמו שצריך? לא עם כל הטרנדים שלך! כיביתי את הכיריים ופתחתי את המקרר כאב והתסכול הצטברו בי, אבל בלעתי אותם. לא ליד הילדה. לא בשטח שבו הכל מזכיר לי שאני רק “זמנית כאן” – עוד רגע זה מוכן – אמרתי בקושי, מתאמצת שלא ישמעו לי הרעד בקול הילדה לא הרימה עיניים מהטושים, אבל מהצד הציצה, מתוחה ועירנית, לכיוון סבתה “נעבור לגור אצל אמא שלי” כשהבעל הציע שנעבור לזמן מה לאמא שלו, זה נשמע הגיוני – נגור אצלה קצת – מקסימום חודשיים. זה קרוב לעבודה, והמשכנתא תאושר בקרוב. היא לא מתנגדת היססתי. לא בגלל ריב עם חמותי – היינו מנומסות. אבל ידעתי: שתי נשים עם דעות במטבח אחד – שדה מוקשים וחמותי כפייתית לסדר, שליטה, וסטנדרטים מוסריים לא ממש היו לנו ברירות שמכרנו את הדירה, והחדשה עדיין לא מוכנה, שלושתנו התמקמנו בדירת שני חדרים של חמותי “רק זמני” שלטון השליטה נכנס לשגרה הימים הראשונים עברו ברוגע. חמותי הייתה אדיבה, אפילו הוסיפה כיסא לילדה ופתחה עוגה אך ביום השלישי הגיעו “החוקים” – בבית שלי יש סדר – קבעה בארוחת בוקר — קמים בשמונה, נעליים רק בקופסה, קניות מתואמות, טלוויזיה חלש — אני רגישה לרעש הבעל הניף יד, מחייך: – אמא, זה רק לזמן קצר. נסתדר אני הנהנתי. רק ש”נסבול” התחיל להרגיש כמו גזר דין התחלתי להיעלם עברה שבוע — ועוד המשמעת הקשיחה חמותי סילקה את ציורי הילדה מהשולחן – מפריעים את המפה הקובייתית שלי קיפלה – לא פרקטית הקורנפלקס שלי “נזרק” – מיושן השמפו שלי “הועבר” – שלא יסתובב הרגשתי לא כאורחת, אלא כאחת בלי קול ובלי זכויות האוכל שלי – “לא נכון” הרגליי – “מיותרים” ילדתי – “רועשת מדי” הבעל חוזר: – תסבלי קצת, זה הבית של אמא. תמיד הייתה כזו יום אחרי יום איבדתי את עצמי פחות ופחות נותר מהאישה שהייתה פעם שקטה ובטוחה נשארה רק הסתגלות אינסופית לחיות לפי כללים שלא שלי כל בוקר קמה בשש — להספיק להתקלח, לדאוג לילדה, ולהתחמק מההערות של חמותי בערב אני מכינה שתי ארוחות אחת לנו ואחת “כמו שצריך” — פעם בלי בצל, פעם עם, פעם בכלים שלה – אני לא רוצה הרבה – אומרת, – רק שיהיה כמו שצריך היום שבו ההשפלה הפכה פומבית בוקר אחד, הספקתי רק לשטוף פנים ולהרתיח מים, כשחמותי נכנסה למטבח – היום באות אליי החברות שלי, בשתיים. את בבית, אז תכיני שולחן: מלפפונים, סלט, משהו לתה — ככה, פשוט “פשוט” אצלה זה שולחן של חג – אה… לא ידעתי… – תקני. הכנתי לך רשימה, לא מסובך יצאתי להביא כל מה שצריך: עוף, תפוחי אדמה, שמיר, תפוחים, עוגיות חזרתי והתחלתי לבשל בשעה שתיים הכל היה מוכן: שולחן ערוך, עוף אפוי, סלט טרי, עוגה תפוחים נכנסו שלוש פנסיונריות מהודרות, ריח של בושם ישן אחרי דקה הבנתי — אני לא חלק מהחברה אני ה”שירות” – בואי, תשבי לידנו – חייכה חמותי – כדי להגיש לנו – להגיש? – מה יש? אנחנו מבוגרות. זה לא קשה לך ושוב אני: עם מגש, עם כף, עם לחם “תביאי תה” “תני סוכר” “הסלט נגמר” – העוף יבש – מלמלה אחת – העוגה שרופה – השנייה אני עם שיניים קפוצות, חיוך מאולץ, אוספת כלים ומוזגת תה אף אחת לא שואלת אם אני רוצה לשבת או לנשום – איזה מזל שיש עקרת בית צעירה! – צהלה חמותי — הכל תלוי בה! ואז… משהו בתוכי נשבר בערב אמרתי את האמת אחרי שהאורחות הלכו, שטפתי כלים, ארזתי שאריות, כיבסתי את המפה התיישבתי על קצה הספה, כוס ריקה ביד הערב ירד הילדה ישנה מקופלת הבעל לידי – תקוע בנייד – תקשיב… – לחשתי קשה אבל יציב – אני לא יכולה יותר הרים עיניים, מופתע – אנחנו חיים כמו זרים. אני משרתת את כולם. ואתה בכלל שם לב? לא ענה – זה לא בית. זה חיים שבהם אני חייבת להקטין את עצמי ולשתוק. אני כאן עם הילדה. לא רוצה לסבול עוד חודשים. נמאס לי להיות נוחה ובלתי נראית הוא הנהן… לאט – הבנתי… סליחה שלא שמתי לב. נחפש דירה להשכרה, כל דבר — שיהיה שלנו והתחלנו לחפש כבר באותו ערב הבית שלנו — גם אם קטן הדירה הייתה קטנה, הריהוט ישן, והרצפה חורקת אבל כשנכנסתי — הרגשתי הקלה. פתאום חזר לי הקול – הנה… הגענו — נאנח הבעל והניח את התיקים חמותי לא אמרה מילה. אפילו לא ניסתה לעצור לא ידעתי אם נעלבה, או קלטה שחרגה עברה שבוע הבקרים החלו עם מוזיקה הילדה מציירת על הרצפה הבעל מכין קפה ואני מחייכת בלי לחץ בלי למהר בלי “תסבלי” – תודה – אמר, מחבק אותי באחד הבקרים – שלא שתקת הבטתי לו בעיניים: – תודה ששמעת אותי החיים לא מושלמים אבל זה הבית שלנו החוקים שלנו הרעש שלנו החיים שלנו וזה – אמיתי ❓ואיך את/ה היית עושה: היית מחזיק/ה מעמד “רק לזמן קצר” — או קם/ה והולך/ת כבר בשבוע הראשון?

Life Lessons

ואין לך מה לשבת לשולחן. את צריכה להגיש לנו! קבעה חמותי בנוקשות.

עמדתי ליד הכיריים בדממה של בוקר ישראלי עם פיג’מה מרוטה, שיער אסוף ברשלנות. ריח של לחמים קלים קלויים ושל קפה חזק מילא את האוויר.

על השרפרף ליד השולחן ישבה בתי בת השבע, שקועה בציורי ספירלות צבעוניים עם טושים, נחושה לא להסתכל על אף אחת מאיתנו.

שוב את אופה את הלחמים הבריאותיים האלה? שמעתי את קולה מאחורי גבי.

נבהלתי.

בפתח עמדתי חמותי אישה עם מבט קשוח וקול שלא משאיר מקום לערעור. לובשת חלוק בית, שיערה אסוף בקפידה, שפתיה מהודקות.

אגב, אתמול אכלתי לארוחת צהריים מה שהיה המשיכה והניפה את המגבת על קצה השולחן בלי מרק, בלי אוכל נורמלי. את יודעת להכין ביצים? כמו שצריך, לא עם השגעונות החדשים שלך!

כיביתי את הכיריים ופתחתי את המקרר.

בלב שלי הרגשתי שמסובבים אותו בספירלה הדוקה של כעס, אבל בלעתי אותו. לא מול הילדה. ובטח לא בבית שמזכיר לי כל שנייה: “את כאן רק אורחת”.

מיד אכין הצלחתי להוציא, כשאני פונה הצידה כדי שלא תבחין איך קולי רועד.

בתי לא הרימה עיניים מהטושים, אבל במבט צד עקבה אחרי סבתא שקטה, מתוחה, דרוכה.

“לגור אצל אמא שלי”

כשהציע לי בעלי שנעבור לגור אצל אמא שלו זה נשמע הגיוני.

נגור אצלה רק קצת, חודש-חודשיים. זה קרוב לעבודה, המשכנתא תאושר בקרוב. היא לא מתנגדת.

היססתי. לא כי היה לי ריב עם חמותי. היינו מנומסות זו אל זו. אבל ידעתי את האמת הפשוטה: שתי נשים מבוגרות במטבח אחד שדה מוקשים.

וחמותי אישה שצריכה שליטה, סדר ומוסר.

לא הייתה לי ברירה. את הדירה הישנה מכרנו מהר, לדירה החדשה עוד המתנו. אז עברנו שלושתנו לדירת השלושה חדרים של חמותי.

“רק זמני.”

השליטה הפכה לשגרה

בימים הראשונים חמותי הייתה מנומסת, אפילו סידרה לילדה כסא קטן ונפלה לנו עוגה.

אבל כבר ביום השלישי התחילו “החוקים”.

בבית שלי יש סדר אמרה בארוחת הבוקר. קמים בשמונה. נעליים רק במתקן. קניות מתאמים יחד. טלוויזיה חלש, אני רגישה לרעש.

בעלי גלגל עיניים וחייך: אמא, אנחנו כאן קצר. נסתדר.

אני הנהנתי, שותקת.

אבל “נסתדר” נשמע פתאום כמו עונש.

התחלתי להיעלם

עבר שבוע. ואז עוד אחד.

המשטר התהדק.

חמותי הורידה את ציורי הילדה מהשולחן: מפריעים.

את המפה המשובצת שהנחתי: לא מעשית.

הקורנפלקס שלי נעלם מהמדף: עמד שם הרבה, בטח התקלקל.

השמפו “הוזז”: שלא תסתובב לי בארון.

הרגשתי לא כאורחת אלא כמי שאין לה קול ודעה.

האוכל שלי “לא נכון”.

ההרגלים שלי “מיותרים”.

הילדה שלי “רועשת מדי”.

בעלי חוזר שוב ושוב: תסבלי. זה הבית של אמא. היא תמיד ככה.

ואני, יום אחר יום, נשחקת.

מעט מאוד נותר מהאישה שהייתי שלווה, בטוחה בעצמי.

היום רק התאמות אינסופיות וסבלנות מתוחה.

לחיות לפי חוקים לא שלי

כל בוקר קמה בשש, כדי להספיק ראשונה למקלחת, לבשל דייסה, להכין את הילדה רק לא להסתבך עם חמותי.

בערב מכינה שתי ארוחות. אחת לנו. ואחת “לפי הסטנדרט” שלה.

בלי בצל. ואחר כך דווקא עם בצל. רק בסיר שלה, רק על המחבת שלה.

אני לא דורשת הרבה אומרת ומביטה בי רק שיתנהגו כמו שצריך. כמו שצריך להיות.

היום שבו ההשפלה הפכה פומבית

בוקר אחד, בקושי הספקתי לשטוף פנים ולהדליק את הקומקום, חמותי נכנסה למטבח כאילו זה מובן מאליו להיכנס מתי שמתחשק.

היום החברות שלי מגיעות. בשתיים. את בבית אז תכיני את השולחן. חמוצים, סלט, משהו עם התה פשוט ככה.

“פשוט ככה” אצלה זה שולחן כמו בחג.

אה… לא ידעתי. הקניות…

תקני. עשיתי לך רשימה. לא מסובך.

התלבשתי, הלכתי לסופר.

קניתי הכול: עוף, תפוחי אדמה, שמיר, תפוחים לעוגה, עוגיות…

חזרתי. ובישלתי בלי לעצור.

בשעה שתיים הכל היה מוכן:

שולחן ערוך, עוף אפוי, סלט רענן, עוגה זהובה.

נכנסו שלוש גמלאיות מטופחות, עם תלתלים ועם בושם של פעם.

וכבר מהשנייה הראשונה היה ברור אני לא “חלק מהחברה”.

אני “המלצרית”.

תבואי, תבואי… תשבי כאן, לידנו חייכה חמותי. תגישי לנו.

להגיש? מלמלתי.

מה הבעיה? אנחנו בגילנו. לך זה לא קשה.

ושוב אני: עם מגש, עם כפות, עם לחם.

“תלגמי תה.”

“תביאי סוכר.”

“הסלט נגמר.”

העוף יבש התלוננה אחת.

העוגה נאפתה יותר מדי הוסיפה שנייה.

אני מחייכת, חושבת על המחיר בסופר, אוספת כלים, ממלאת תה. אף אחת לא שואלת אם בא לי לשבת. או לנשום.

איזה יופי, שיש כלה צעירה! אומרת חמותי בנימה מזויפת הכול עליה!

ואז… משהו בי נשבר.

בערב אמרתי את האמת

כשהאורחות הלכו, שטפתי כלים, החזרתי את האוכל למקרר, כיבסתי מפה.

ואז קרסתי על קצה הספה, ספל ריק בידי.

החושך ירד בחוץ.

הילדה ישנה מקופלת, כמו גור.

בעלי לידי טבוע במסך.

תקשיב… אמרתי בלחש, אבל בפעם הראשונה בביטחון. אני לא יכולה יותר.

הוא הרים מבט, מופתע.

אנחנו חיים כמו זרים. אני רק משרתת פה. ואתה… אתה רואה את זה בכלל?

הוא שתק.

זה לא בית. זה אין־סוף של התאמות ושתיקות. אני פה עם הילדה. לא רוצה להישאר עוד חודשים. נמאס להיות נוחה ושקופה.

הוא הנהן… לאט.

הבנתי… סליחה, שלא ראיתי את זה קודם. נחפש דירה. כל דירה… רק שתהיה שלנו.

וכבר באותו לילה התחלנו לחפש.

הבית שלנו גם אם קטן

הדירה קטנה. רהיטים ישנים של בעל הבית. רצפה חורקת.

אבל כשנכנסתי הרגשתי הקלה. סוף סוף, חזר לי הקול.

הנה… הגענו נאנח בעלי והניח את התיקים.

חמותי לא אמרה מילה. אפילו לא ניסתה לעצור אותנו.

לא ידעתי אם נעלבה או הבינה שהגזימה.

עברה שבוע.

הבקרים נפתחו עם מוזיקה.

הילדה ציירה על הרצפה.

בעלי בישל קפה.

ואני מביטה בהם, מחייכת.

בלי לחץ.

בלי לרוץ.

בלי “תסבלי”.

תודה אמר בבוקר אחד, כשחיבק אותי. שלא שתקת.

הבטתי בעיניו:

תודה ששמעת.

החיים לא מושלמים.

אבל זה הבית שלנו.

עם החוקים שלנו.

עם הרעש שלנו.

ועם השקט שלנו באמת.

ומה את חושבת? אם היית במקומה היית מחכה “זמני”, או קמה והולכת כבר בשבוע הראשון?

Rate article
Add a comment

four × 2 =