ואין לך מה לשבת לשולחן. את צריכה להגיש לנו! קבעה חמותי בנוקשות.
עמדתי ליד הכיריים בדממה של בוקר ישראלי עם פיג’מה מרוטה, שיער אסוף ברשלנות. ריח של לחמים קלים קלויים ושל קפה חזק מילא את האוויר.
על השרפרף ליד השולחן ישבה בתי בת השבע, שקועה בציורי ספירלות צבעוניים עם טושים, נחושה לא להסתכל על אף אחת מאיתנו.
שוב את אופה את הלחמים הבריאותיים האלה? שמעתי את קולה מאחורי גבי.
נבהלתי.
בפתח עמדתי חמותי אישה עם מבט קשוח וקול שלא משאיר מקום לערעור. לובשת חלוק בית, שיערה אסוף בקפידה, שפתיה מהודקות.
אגב, אתמול אכלתי לארוחת צהריים מה שהיה המשיכה והניפה את המגבת על קצה השולחן בלי מרק, בלי אוכל נורמלי. את יודעת להכין ביצים? כמו שצריך, לא עם השגעונות החדשים שלך!
כיביתי את הכיריים ופתחתי את המקרר.
בלב שלי הרגשתי שמסובבים אותו בספירלה הדוקה של כעס, אבל בלעתי אותו. לא מול הילדה. ובטח לא בבית שמזכיר לי כל שנייה: “את כאן רק אורחת”.
מיד אכין הצלחתי להוציא, כשאני פונה הצידה כדי שלא תבחין איך קולי רועד.
בתי לא הרימה עיניים מהטושים, אבל במבט צד עקבה אחרי סבתא שקטה, מתוחה, דרוכה.
“לגור אצל אמא שלי”
כשהציע לי בעלי שנעבור לגור אצל אמא שלו זה נשמע הגיוני.
נגור אצלה רק קצת, חודש-חודשיים. זה קרוב לעבודה, המשכנתא תאושר בקרוב. היא לא מתנגדת.
היססתי. לא כי היה לי ריב עם חמותי. היינו מנומסות זו אל זו. אבל ידעתי את האמת הפשוטה: שתי נשים מבוגרות במטבח אחד שדה מוקשים.
וחמותי אישה שצריכה שליטה, סדר ומוסר.
לא הייתה לי ברירה. את הדירה הישנה מכרנו מהר, לדירה החדשה עוד המתנו. אז עברנו שלושתנו לדירת השלושה חדרים של חמותי.
“רק זמני.”
השליטה הפכה לשגרה
בימים הראשונים חמותי הייתה מנומסת, אפילו סידרה לילדה כסא קטן ונפלה לנו עוגה.
אבל כבר ביום השלישי התחילו “החוקים”.
בבית שלי יש סדר אמרה בארוחת הבוקר. קמים בשמונה. נעליים רק במתקן. קניות מתאמים יחד. טלוויזיה חלש, אני רגישה לרעש.
בעלי גלגל עיניים וחייך: אמא, אנחנו כאן קצר. נסתדר.
אני הנהנתי, שותקת.
אבל “נסתדר” נשמע פתאום כמו עונש.
התחלתי להיעלם
עבר שבוע. ואז עוד אחד.
המשטר התהדק.
חמותי הורידה את ציורי הילדה מהשולחן: מפריעים.
את המפה המשובצת שהנחתי: לא מעשית.
הקורנפלקס שלי נעלם מהמדף: עמד שם הרבה, בטח התקלקל.
השמפו “הוזז”: שלא תסתובב לי בארון.
הרגשתי לא כאורחת אלא כמי שאין לה קול ודעה.
האוכל שלי “לא נכון”.
ההרגלים שלי “מיותרים”.
הילדה שלי “רועשת מדי”.
בעלי חוזר שוב ושוב: תסבלי. זה הבית של אמא. היא תמיד ככה.
ואני, יום אחר יום, נשחקת.
מעט מאוד נותר מהאישה שהייתי שלווה, בטוחה בעצמי.
היום רק התאמות אינסופיות וסבלנות מתוחה.
לחיות לפי חוקים לא שלי
כל בוקר קמה בשש, כדי להספיק ראשונה למקלחת, לבשל דייסה, להכין את הילדה רק לא להסתבך עם חמותי.
בערב מכינה שתי ארוחות. אחת לנו. ואחת “לפי הסטנדרט” שלה.
בלי בצל. ואחר כך דווקא עם בצל. רק בסיר שלה, רק על המחבת שלה.
אני לא דורשת הרבה אומרת ומביטה בי רק שיתנהגו כמו שצריך. כמו שצריך להיות.
היום שבו ההשפלה הפכה פומבית
בוקר אחד, בקושי הספקתי לשטוף פנים ולהדליק את הקומקום, חמותי נכנסה למטבח כאילו זה מובן מאליו להיכנס מתי שמתחשק.
היום החברות שלי מגיעות. בשתיים. את בבית אז תכיני את השולחן. חמוצים, סלט, משהו עם התה פשוט ככה.
“פשוט ככה” אצלה זה שולחן כמו בחג.
אה… לא ידעתי. הקניות…
תקני. עשיתי לך רשימה. לא מסובך.
התלבשתי, הלכתי לסופר.
קניתי הכול: עוף, תפוחי אדמה, שמיר, תפוחים לעוגה, עוגיות…
חזרתי. ובישלתי בלי לעצור.
בשעה שתיים הכל היה מוכן:
שולחן ערוך, עוף אפוי, סלט רענן, עוגה זהובה.
נכנסו שלוש גמלאיות מטופחות, עם תלתלים ועם בושם של פעם.
וכבר מהשנייה הראשונה היה ברור אני לא “חלק מהחברה”.
אני “המלצרית”.
תבואי, תבואי… תשבי כאן, לידנו חייכה חמותי. תגישי לנו.
להגיש? מלמלתי.
מה הבעיה? אנחנו בגילנו. לך זה לא קשה.
ושוב אני: עם מגש, עם כפות, עם לחם.
“תלגמי תה.”
“תביאי סוכר.”
“הסלט נגמר.”
העוף יבש התלוננה אחת.
העוגה נאפתה יותר מדי הוסיפה שנייה.
אני מחייכת, חושבת על המחיר בסופר, אוספת כלים, ממלאת תה. אף אחת לא שואלת אם בא לי לשבת. או לנשום.
איזה יופי, שיש כלה צעירה! אומרת חמותי בנימה מזויפת הכול עליה!
ואז… משהו בי נשבר.
בערב אמרתי את האמת
כשהאורחות הלכו, שטפתי כלים, החזרתי את האוכל למקרר, כיבסתי מפה.
ואז קרסתי על קצה הספה, ספל ריק בידי.
החושך ירד בחוץ.
הילדה ישנה מקופלת, כמו גור.
בעלי לידי טבוע במסך.
תקשיב… אמרתי בלחש, אבל בפעם הראשונה בביטחון. אני לא יכולה יותר.
הוא הרים מבט, מופתע.
אנחנו חיים כמו זרים. אני רק משרתת פה. ואתה… אתה רואה את זה בכלל?
הוא שתק.
זה לא בית. זה אין־סוף של התאמות ושתיקות. אני פה עם הילדה. לא רוצה להישאר עוד חודשים. נמאס להיות נוחה ושקופה.
הוא הנהן… לאט.
הבנתי… סליחה, שלא ראיתי את זה קודם. נחפש דירה. כל דירה… רק שתהיה שלנו.
וכבר באותו לילה התחלנו לחפש.
הבית שלנו גם אם קטן
הדירה קטנה. רהיטים ישנים של בעל הבית. רצפה חורקת.
אבל כשנכנסתי הרגשתי הקלה. סוף סוף, חזר לי הקול.
הנה… הגענו נאנח בעלי והניח את התיקים.
חמותי לא אמרה מילה. אפילו לא ניסתה לעצור אותנו.
לא ידעתי אם נעלבה או הבינה שהגזימה.
עברה שבוע.
הבקרים נפתחו עם מוזיקה.
הילדה ציירה על הרצפה.
בעלי בישל קפה.
ואני מביטה בהם, מחייכת.
בלי לחץ.
בלי לרוץ.
בלי “תסבלי”.
תודה אמר בבוקר אחד, כשחיבק אותי. שלא שתקת.
הבטתי בעיניו:
תודה ששמעת.
החיים לא מושלמים.
אבל זה הבית שלנו.
עם החוקים שלנו.
עם הרעש שלנו.
ועם השקט שלנו באמת.
ומה את חושבת? אם היית במקומה היית מחכה “זמני”, או קמה והולכת כבר בשבוע הראשון?







