אבא שלי נעלם יום אחד כשעוד הייתי ילדה, עזב אותי ואת אמא בלי שום הסבר, כאילו נמס באוויר הלח של תל אביב. כשהייתי בת שתים עשרה נקרענו מהבית, הפכנו פתאום לחסרות כתובת, אפילו לא שקל אחד לסנדוויץ’. נדמה היה שהעולם כולו שכח אותנו, אבל בעצם רק אבא שכח.
בגיל חמש עשרה, צץ בוקר אחד זוג צעיר ומשונה בסלון הקטן שלנו, כאילו יצאו מתוך מסיבת פורים הפוכה. דורשים מאיתנו לפנות חדר שהם בכלל לא שלך, רק כי אבא “נתן להם”. כשהאמא שלי פנתה אליו בטלפון החורק, הוא אמר בקול קר וזר ש”אלה הילדים החדשים שלו”. הכול התערבב, המציאות ריחפה כמו עשן סיגריות בשוק הכרמל.
אמא כבר לא יכלה לשאת את המצב בדירה המשותפת, אז היא מכרה את הבית. חלק מהכסף הלך לאיזה אדם מוזר שאבא טען שהוא “משלו”. עם מה שנשאר, קנינו דירת שני חדרים באמצעות אתר נדל”ן ירושלמי. כדי לעזור לאמא עם המשכנתא, דחיתי את הצבא והלימודים, התחלתי לעבוד במאפייה. השנים התערפלו כמו חלום חום־קרמל.
לבסוף, אמא שלי הלכה לעולמה דלת הדירה נשארה חצי פתוחה, הזמן נעצר. היא השאירה לי שנה שלמה לשלם את שארית ההלוואה, ובזמן הזה הופיע פתאום אבא, כאילו בלעה אותו קריית יובל וירקה אותו שוב. היה עני, חלש, פנסיונר עם כמה מאות שקלים, בקושי חי. התחנן לעזרה, כאילו מנסה למחוק שני עשורים של שתיקה ניצחת.
עמד מולי, מגרד בזקן מכוסה אבק, ואני שואלת אותו אם הוא מגעיל או סתם טיפש. הרי עשרים שנה לא היה פה, גזל ממני בית, השאיר אותי בלי לימודים, מחוץ לחגים ובלי שקל ללחמנייה. איך הוא בכלל חושב שאקבל אותו בברכה?
לא הרגשתי כלפיו כלום פרט לריקנות דוקרנית. אולי מגיעה לך חמלה אבל לא ממני, אמרתי בליבי. הוא עשה טוב לכל מיני אנשים שקרא להם “ילדיו”, ולא העיף בי מבט אפילו לשנייה. אמרתי לו בישירות ירושלמית, שאם הוא צריך עזרה שיפנה אל מי שבחר במקום הבת שלו. שידאג לאותו זר במקום לי, בתו שהשאיר בניקוז הרחובות.
אמרתי לו שימחק את השם והכתובת שלי מהמפה. שלא ישכח הוא לא היה, ולא יהיה, אבא שלי. כל זה קרה, או אולי רק חלמתי, דוהרת בין קירות סדוקים ודמויות חסרות פנים, הרוח נושבת ומסתחררת עם מטבעות שקלים בודדים שנשכחו בכיסים ישנים.
