הקטנה צילה, בת ארבע, עמדה מתבוננת במבקר החדש שהופיע לפתע בחצר הבית. הוא היה זקן בלב לבן, ישב על ספסל עץ ונתן צל על פניו מקיל את המקל שלו, כמו קוסם מסיפור ישן.
צילה ניגנה בקול רך:
סבא, אתה קוסם?
הוא השיב בשלילה, והיא נאנחה מעט.
אז למה צריך מקל? המשיכה שואלת הילדה הקטנה.
זה בשביל הליכה, כדי שהצעדים יהיו קלים יותר השלים שמואל כהן, והציג את עצמו לצילה.
אם כך אתה באמת זקן? שאלה שוב הציירת.
לפי מדידתך כן, זקן, אבל לפי דעתי עדיין צעיר במעט. הרגל הצידית שלי כואבת; נשברה לפני זמן קצר ונפלתי ברגע לא טוב. עד שמצאתי את המקל, אני הולך איתו.
פתאום יצאה סבתה של צילה, מריה רוזנה, ואחזה בידה והובילה אותה לשביל הפארק. מריה ברכה את השכן החדש בחיוך רחב, אך הקשר של הגבר בן שישהעשריםשנה התקשר יותר לצילה. בכל בוקר לפני שסבתה מגיעה, יצאה צילה אל החצר מוקדם, והעבירה לשכן החדש את כל החדשות: מזג האוויר, מה שהכינה סבתה לארוחת צהריים, ומה שחולה חברתה לפני שבוע.
שמואל כהן תמיד נזכר בממתק שוקולד מצופה, וימסור אותו לצילה. הוא נדהם: בכל פעם הצילה קיבלה את הממתק, חצתה אותו לחצי, אכלה חצי והחלה להסתיר את החצי השני בקיסמת המגפיים.
למה לא אכלת הכל? לא אהבת? שאל שמואל.
טעים מאוד. אבל רציתי גם לתת אותו לסבתא שלי השיבה הצילה.
הזקן נגע לבו, ובפעם הבאה הביא שני ממתקים. שוב, צילה חצויה והחביאה את השניים.
אז למי שומרת את השאר? שאל שמואל, מתפלא מהתבונה של הילדה.
אפשר גם לאמא ולאבא. הם יכולים לקנות לעצמם, אבל שמחים כשאנו מחלקים להם הסבירה צילה בתמימות.
מובן, משפחתכם נראית חמה מאוד אמר השכן, מזלך, ילדה, שיש לך לב טוב.
ולסבתא שלי גם, כי היא אוהבת את כולם התחילה היא, אך סבתה יצאה מהדלת והושטה את ידה אל הנכדה.
תודה, שמואל; אבל אנחנו, סבתא וגם צילה, לא צריכים ממתק. סלח לנו
אז מה אוכל להציע? מה תתאימו? שאל.
אין לנו צורך במשהו, תודה חייכה מריה.
לא, איני רוצה להישאר כך. ברצוני להעניק משהו, ובכן, בונה יחסים שכנים חייך שמואל.
אז נעבור לאגוזים ונאכלם בידיים נקיות רק בבית. בסדר? הציעה מריה, פונה גם לשכן וגם לנכדה.
צילה ושמואל קידמו ראש, והפעם מריה מצאה כמה אגוזי מלך וחמוציות בכיסי צילה.
תראי, סנונית שלי, האגוזים יקרי ערך היום, והזקן זקוק לתרופות, רואה? הוא מקפץ?
הוא לא זקן ולא פגוע. הרגל שלו מתאוששת, התערבה צילה, והוא רוצה לחזור למסלול סקי בחורף.
סקי בחורף? תהתה מריה טוב, הוא חכם.
קני לו סקי, בבקשה? ביקשה צילה ונרכוב יחד, הוא ימלמד אותי.
היום, בטיול בפארק, ראתה מריה את שמואל הולך ללא מקל, רץ בחוזקה לצד צילה שמקפצת אחריו בקצב של ריקוד.
חכו לי! קראה מריה, רצה אחרי הנכדה.
כך הלכו שלושה יחד, והצחוק של צילה הפך למשחק של שמחה: היא קפצה, רקדה על השביל, עלתה על הספסל ופניתה אל השכן והסבתא, וקראה בקול רם:
אחד, שני, שלוש, ארבע! צעד חזק, ראו קדימה!
לאחר ההליכה, ישבו השכן והסבתא על הספסל בחצר, וצילה שיחקה עם חברותיה, וקיבלה ממקדם עוד כמה אגוזים לפני הפרידה.
אתם מפנקים אותה, לחשה מריה, בואו נשאיר את המסורת לחגים.
שמואל סיפר למריה על כך שנפטר מבעלה לפני חמש שנים, וכעת החליף דירת שלושה חדרים לשתי דירות: אחת קטנה שבה הוא גר, והשנייה לשני חדרים לבן בנו.
אני נהנה מהחיים, אף על פי שאני לא מחפש חברות, אבל השכנים חשובים, במיוחד כשמדובר בעזרה שכונתית.
יום שני, דפיקה נשמעה בדלתו של שמואל. הוא פתח וראה את צילה ומריה נושאות מגש פטיפת לביבות.
רצינו להציע לכם תיבול, קיבלה מריה.
יש לכם קנקן תה? שאלה צילה.
כמובן, הנה! פתח שמואל את הדלת ברוחב לב.
בצד, נשתה תה חם ונתקבלה תחושה של חום ונוחות. צילה הסתכלה על הספרייה של השכן, על האוספים האמנותיים שלו, ומריה צפתה בשמחה של נכדתה ובסבלנות שבה שמואל הסביר על כל ציור.
ונכדיי רחוקים, כבר סטודנטים, מתגעגעים, הוסיף שמואל, והסבתא שלך עדיין צעירה!
הוא חיבק את הצילה, והסיב לה עיפרון ונייר.
אני בעברה שנתיים על פנסיה, אין לי זמן לשעמום, הצביעה מריה אל צילה ובתיה הממתקה מקבלת פוזה של אהבה במקביל לתקווה שהבת תגדל.
קיץ שלם עבר כששכנים נפגשו, ובחורף סבתה קנתה צילה סקי, ומשולש החלו אימוני סקי בפארק שהוכן במו ידיו של העיר לאביב הבא.
הקשר בין שמואל למריה הפך לחברות אמיתית; הם הלכו יחד רק הם שלוש. צילה, שלא הלכה לגן, הייתה כמעט תמיד אצל סבתה. כך נפגשו מדי יום, עד שיום אחד שמואל יצא לביקור משפחה במרכז הארץ, בתל אביב.
צילה התגעגעה אליו ושאלתה את סבתה מתי יחזור.
הוא יצא למספר שבועות, אמר שמשהו ייקח חודש, ובזמן הזה אנחנו דואגים לדירתו, כי הוא חבר אמיתי הסבירה מריה. מריה הרגישה שמחה על נוכחותו של השכן, על הפנים המחייכות והאווירה הטובה שלו. שמואל עזר במזעור מטלות: החליף פיוז למחשב, החליף נורת מנורה שבורה.
אחרי שבוע אחד, מריה וצילה חיפשו את הספסל הריק שבו הוא היה עומד בדרך כלל.
ביום השמיני, מריה יצאה מהדירה בחיפזון, וראתה את שמואל מחזיק בידו את המקל הישן, עומד במקומו המוכר.
שלום, שכן יקר! נדהמה מריה לא ציפינו שכבר חזרת! לא אמרת שתשאר יותר זמן?
אה, השקט של העיר הקשה עליי, כולם עסוקים. לא רציתי לחכות עד ערב לבד, ולכן חזרתי מוקדם. חשבתי עליכם, כאילו אתם משפחה חייך שמואל.
סבתא, איזו מתנה נתת לנכדים? ממתקים? שאלה צילה.
צחקו המבוגרים יחד.
לא, יקירה ממתקים גם הם לא טובים. הם גדולים מדי. נתתי להם כסף הצהיר שמואל כך יוכלו ללמוד, לצבור חוכמה.
שמחה שחזרת, הרוח שלך כאן, הכל בבית חייכה מריה.
צילה חיבקה אותו, והרגישו את הלב מתמלא חום.
היום יש לנו הרבה לביבות ממולאות, כמו פקאן, גם רכות וללא שומן. בואו נשתה תה, ותספרי לנו על תל אביב, קראה מריה.
מה תל אביב? העיר הנצחית חייך שמואל, נשא את מריה ואת צילה בידיו, והלכו הביתה כשהגשם הראשון של האביב התחיל לטפטף. הימים היו חמים ופתאומיים, כאילו האביב קפץ לפני הזמן.
למה היום חם כל כך? שאל שמואל, מביט במריה.
כי האביב כבר כאן! השיבה צילה ובקרוב נזמין ליום האישה, הסבתא תכין שולחן, ותזמין גם אותך, סבא.
אני אוהב אתכן, שכנות יקרות אמר שמואל, מטפס במעלה המדרגות.
לאחר הלביבות נמסרו מזכירות: לצילה בובה עץ צבעונית, ולמריה צמיד כסף. שלושתם יצאו לשביל המוכר בפארק, שבו שלג הפך לגוש ספוגי של מים, והנתיב נחשף. צילה קפצה על הבטון המתייבש, שמחה בחום האוויר:
סבתא, סבא, תפסו אותי! אחד, שני, שלוש, ארבע! צעד איתי בחוזקה, ראו קדימה!
