לפני שנים רבות, כשקצף האביב עדיין פיזר ריח של דשא רענן לאורך הרחובות בתל אביב, הילדה הקטנה אילת ברק, בת ארבע, הסתכלה בתמימות על האורח החדש שהופיע בחצר ביתם. הוא היה זקן לבן, יושב על ספסל האזור, תומך במקל עץ שעבד לו כמו שרביט של חכם מן האגדות.
אילת פנתה אליו בקול קטן:
סבא, האם אתה קוסם?
כאשר קיבלה תשובה שלילית, היא התאכזבה מעט והמשיכה:
אז למה אתה מחזיק במקל? שאלה הילדה.
הזקן חייך והציג את עצמו: «אני יצירתו של הקול, יצחק קפלן, ואני משתמש במקל כדי להישען ולנוע בקלות יותר».
אתה מאוד זקן, אם כך? שאלה אילת שוב, עיניה מלאות סקרנות.
לפי מדידתך אולי, אבל לפי שלי עדיין לא. הרגל שלי נפצעה לאחרונה ונפלה בעדינות, ולכן אני משען על המקל», השיב יצחק.
באותו רגע יצאה מרי לוי, סבתה של אילת, ולקחה את ידיה של הנכדה והובילה אותה לפארק הירקון. מרי קיבלה את השכן החדש בחיוך, והוא החזיר את החיוך באותה מידה. למרות גילו של יצחק, שהגיע לשישים ושניים, הוא מצא חיבור מיוחד עם אילת. הילדה, שציפתה למריה, יצאה לחצר מוקדם כדי לעדכן את החבר החדש במזג האוויר, מה שהסבתא הכינה לארוחת הצהריים, ובמה שנקרא “חולה” של חברתה לפני שבוע.
בכל פעם יצחק קנה לאילת סוכריית שוקולד טהורה, והילדה תמיד הודתה, חותכת חצי מהקובייה, ומקפיאה את השנייה במעטפה קטנה בחזית המעיל הקטן שלה.
למה לא אוכלת את כל הקובייה? לא אהבת? שאל יצחק בקול רך.
טעימה מאוד, אך אני רוצה לשתף גם את סבתי השיבה אילת.
המתנה נגעה ללבו, ובפעם הבאה הוא הביא לה שתי סוכריות. אך הילדה חזרה וחילקה אותן למחצית, ושמרה את השנייה במזחלה.
עכשיו למי אתה שומר? שאל יצחק מתפלא מחסכנותה של הילדה.
אולי נוכל לתת גם לאמא ולמאב שלי. הם יכולים לקנות לעצמם, אבל שמחתי אם נשתף אותם», הסבירה אילת בתשומת לב.
ברור, משפחתך נראית לי קרובה ומלוכדת, ניבא השכן, אתה ברת מזל, ילדה חמודה, ולבך טוב.
ולסבתי גם, היא אוהבת את כולם התחילה אילת, אך מרי כבר יצאה מהמדרגות והושיטה את ידה אל נכדה.
תודה, יצחק, על הקמתות, אך איננו יכולים לאכול ממתקים כעת, סליחה חייכה מרי.
אז מה אוכל לעשות? איך אוכל להועיל? שאל הוא במתח.
יש לנו הכל בבית, אין צורך, תודה, חייכה מרי.
לא, אינני רוצה להחליף. רצוני לשתף ולבנות יחסי שכנות טובים חייך יצחק.
נעבור לאגוזי מלך רק בבית, נברך אותם ביד נקייה. טוב? הלכה מרי ידו על השכן ואל הילדה.
בפעם הבאה, כאשר מרי חקרה את החפצים של אילת, מצאה כמה אגוזי מלך ופיסטוקים בחיסכון הקטן של נכדה.
היי, ציפור קטנה, נושא האגוזים. היום זה דבר יקר, והזקן צריך תרופות כי הוא כמהה, רואה? חייכה מרי.
הוא לא זקן מדי ולא כמהה, הרגלו מתחדשת, התערבה אילת למען החבר, והוא רוצה לחזור על הסקי בחורף.
על סקי? תהתה מרי, אם כן, יופי.
אפשר לקנות לי סקי, בבקשה? ביקשה אילת, ונוכל לרכוב יחד עם יצחק. הוא הבטיח ללמד אותי
במהלך ההליכה בפארק, ראתה מרי את יצחק כבר הולך ללא מקל.
סבא, אנחנו יחד! רצתה הילדה אחרי יצחק והלכה לצידו בקצב אנרגטי.
חכו לי גם, רצה אחרי הנכדה מרי.
כך שלושתם הלכו יחד, והולכת בפארק הפכה לחוויה משותפת. הילדה הייתה מלאה באנרגיה, רצה, ריקדה, טיפסה על הספסל, חיבקה את סבתה עם השכן, ואז חזרה לצידם והכריזה:
אחד, שני, שלוש, ארבע! צעד חזק, הסתכל קדימה!
לאחר ההליכה, ישבו מרי ויצחק על ספסל החצר, ואילת שיחקה עם חברותיה וקיבלה תמיד קצת אגוזים לפני שהסתלקו.
אתם מתפנקים אותה, התביישה מרי, בואו נשאיר את המסורת רק לחגים.
יצחק סיפר למרי שהוא היה אלמן לפני חמש שנים, ועתה החל להחליף את הדירה בתל אביב בדירת חדר אחת לעצמו ובדירה של שני חדרים לבנו.
אני לא מחפש חברה הרבה, אבל יש צורך בחברים, במיוחד כשמדובר בשכנות, השיב.
יומיים מאוחר יותר, דפנה את דלת של יצחק. הוא קיבל את מרי ואילת עם מגשי פאי ביתיים.
יש לכם קנקן תה? שאלה אילת.
כמובן, בואו, ברוכים הבאים! פתח דלתו בנפח.
הקפה חימם את כולם, ואז אילת הסתכלה על ספריית האמנות של יצחק, ומרי צפתה בתשומת לב איך הוא מסביר לה כל ציור במדויק.
הנכדים שלי רחוקים, כבר סטודנטים, מתגעגעים, אמר יצחק, והסבתא שלך עדיין צעירה!
הוא נגע בטפחתה של הילדה והגיש לה עפרון ונייר.
אני רק שני שנים בפנסיה, ואין זמן לשעמום, הצביעה מרי על אילת, הבת מחכה לתינוק שני. מזלנו שחיים בחלקים של אותה קומה.
כל קיץ, השכנים נפגשו, ובסתיו מרי קנתה לאילת סקי, והשלושה החלו אימוני סקי בפארק הירקון, שם הייתה שביל סקי מושלם לחורף.
קשריהם הפכו לחזקים, והיו יחד בטיוליהם. אילת, שלא הלכה לגן הילדים, הייתה רוב הזמן אצל סבתה. הם נפגשו מדי יום, עד שיצחק יצא לביקור אצל קרוביו במרכז המדינה.
אילת התגעגעה אליו ושאלת מרי מתי הוא יחזור.
הוא יוצא למספר שבועות, קיבל הזמנה לביקור במוסקבה, נותרנו לשמור על דירתו, הסבירה מרי.
מורי ואלת חיכו לשובו, ותמכו בו בתיקונים קטנים חיבור שקעים, החלפת מנורה כמו שכנים אמיתיים.
אחרי שבוע אחד, הם חזרו לראות על ספסל ריק, שהיו רגילים לשבת עליו יחד.
ביום השמיני, מרי יצאה למרפסת וקראה בשם יצחק, וראה אותו במקום הרגיל שלו.
שלום, שכן יקר! השתוממה מרי, לא ציפינו לחזרתך המוקדמת, לא אמרת שתשאר זמן רב?
הא… נמאס לי מהרעש במוסקבה, כולם בעבודה, לא רציתי להיות לבד, בוא ניפגש, השיב הוא, נושא את החיוך.
מה אתה מביא לגדולך? ממתקים? שאלה אילת.
הבוגרים צחקו.
לא, יקירה, ממתקים לא מתאימים, הם גדולים מדי, הביאתי להם כסף קטן. זה יותר טוב ללימוד, הודה יצחק.
שמחתי שחזרת, האווירה חמה, הוסיפה מרי.
אילת חיבקה אותו והחלה לדמות את הרגעים המיוחדים.
היום יש לנו פנקייקים במגוון מילויים, זה שווה לקצפת, בואי נשתה תה ותספרי לנו על מוסקבה, קראה מרי.
מה מוסקבה? עיר יפה, אני הביאתי לך מתנות, חייך יצחק ולקח את ידה של מרי ואת של אילת, ויצאו מהבית כאשר גשם האביב הראשון החל ליפול.
הגשם היה חמים ופתאומי, כמו פזורה של תקווה.
למה היום חם כל כך? שאל יצחק.
כי היום מתקרב האביב! ענתה הילדה, בקרוב יהיה יום האישה, סבתה תזמין אורחים, ואת גם, סבא.
אהבתי אתכם, שכנות יקרות, אמר יצחק כשעלה במדרגות.
לאחר הפנקייקים ניתנו מזכרות: לאילת בובה עץ צבעונית, למרי צמיד כסף. שלושתתם יצאו לשביל המוכר בפארק, שהשכנים קראו לו “הנתיב המשמעותי”. שלג הפך לחום, והשביל נחשף, ואילת קפצה על האבנים המתייבשות, שמחה בחום האוויר:
סבתא, סבא, תפסו אותי! אחד, שני, שלוש, ארבע! צעד חזק, הסתכלו קדימה!
