אבחנה בגידה
אתם כבר כל-כך רציניים, חורשת נורית בחן את מיתר, כשהביטה בה בעיניים חודרות לרגע שנדמה כמו נצח מתי אתם מתכננים חתונה בעצם?
אני לא חושבת שזה הזמן, ענתה מיתר, חיוך מאולץ מרצד בזווית פיה. היא ניסתה לבחור מילים שיפצו על המבוכה, לא לפגוע בנורית, אולי עוד מעט תהיה חמותה. אנחנו גרים יחד רק חודש. שווה להמתין, לבדוק את הדינמיקה בבית… מי יודע, אולי כלום יהפוך לריב מתסכל.
נורית, כלומר “גיברת חורשת” כמו שכינו אותה במשפחה, הרימה גבה בעיקשות והמשיכה לבחון ביסודיות את מיתר. האמת, היא חיבבה את מיתר הרבה יותר מהחברה הקודמת של עידן. דניאל הייתה בלתי נסבלת ויהירה. טוב שעידן הבין להבין.
ומה עם תומרי? שאלה פתאום, כמו מחפשת פתח אחר. אך מבטה, זה נשאר חודר בדיוק כמו קודם. הילד כבר גדול, אבל בכל זאת…
מיתר הרגישה חמימות ממלאת אותה כשעלתה בה המחשבה על בנו של עידן. איך חששה בימים שהתחילה, איך תומר, נער מתבגר, יקבל אשה זרה בביתם? האם יראה בה מתחרה לאמא שלו? מאיימת עליו?
הוא מקסים, ענתה בכנות, והפעם החיוך יצא טבעי ואמיתי. בתחילה פחדתי, דאגתי שהוא יהיה מרוחק, אולי קצת עוין. אבל זה הלך מדהים! הוא פשוט פתוח וחברותי.
היא עצרה לרגע ונזכרה איך תומר פרץ הביתה מבית הספר, הריח את הלזניה ואמר בהתלהבות שעכשיו בבית יהיה תמיד אוכל טעים.
והוא אפילו שמח שיש מישהי שמבשלת יותר טוב מאבא, המשיכה בצחוק קטן. לפעמים הוא מבקש שאסביר לו מתכונים.
עידן, עד עכשיו הקשיב בשקט, הרים אליה מבט עם חיוך קטן בזווית הפה. היה ברור שהוא שמח שמשהו במשפחה המורחבת מתנהל חלק.
תומר כבר מבקש אח קטן? חייכה נורית, הפעם קריצה ברורה בקולה.
עידן התקפד רגע ומבט מוכיח נפלט לעבר אמו: “די, אמא, למה שוב את נכנסת לזה?” הוא מכיר את הישירות שלה, איך היא לא מהססת לשאול את השאלות הכי רגישות, כאילו זה לחלוטין עניינה.
מה הבעיה? ענתה נורית נטולת בושה, טון קולה רענן, אפילו מצחיק, כאילו היא מדברת על עינוגי שבת. תומר מת על ילדים, משחק כל הזמן עם הנכדים. את בסה”כ בת שלושים וחמש לא תספיקי לגדל כמה ילדים?
הצבע נשטף מפניה של מיתר. מה פתאום לדון בדברים כל-כך אינטימיים מול אשה שהיא כמעט זרה? היא לחצה את אצבעותיה מתחת לשולחן, מתאמצת לשמור על קור רוח.
לצערי, זה לא אפשרי, אמרה רגועה, למרות שהלב רעד. יש לי הוראה חד משמעית מרופאים, לא כדאי לי להיכנס להריון.
השתררה דממה. נורית הרימה גבה כסימן לשאלה, והבעת פניה כבר לא הייתה נעימה משהו קפא בה.
בעיות נשים, נכון? פלטה בהתנשאות מוסווית ברחמים. אבל היום הרפואה מתקדמת; מה שפעם אמרו בלתי אפשרי, היום פותרים בלחיצת כפתור.
מיתר נשמה עמוק. היא רצתה לסגור את הנושא, אך ידעה שאין דרך לברוח נורית לא תשחרר.
במקרה שלי זה לא יעזור. גוון קולה היה שקול. למה לעזאזל היא צריכה לחשוף את נשמתה בפני מישהי שעדיין כמעט זרה? בעיית ראייה חמורה. כבר מגיל שמונה עשרה יש לי אבחנה, קיבלתי את זה אני לא אוכל להביא ילדים לעולם.
נורית השתתקה, נראית אובדת עצות, כאילו שמעה עכשיו שפה זרה לגמרי.
מה קשור ראייה? שאלה בגיחוך, ראש נוטה הצידה. מבחינתה, זו היתה תירוץ עלוב.
מיתר נשפה באיטיות, בקושי עוצרת את הדמעות:
תשעים אחוז שאאבד את הראייה בהריון. הלחץ על הגוף מסוכן לי מאוד. זה פשוט לא שווה את זה! מה הטעם להביא ילד שאולי לעולם לא אראה?
היא הסירה רגע את המשקפיים והביטה הישר בנורית. היא רצתה להמחיש: זו לא גחמה זה הסכנה.
תחושת האכזבה של נורית התפשטה בחדר. היא ניצרה את לשונה, הביטו במיתר פה ושם מבטה חד וקר. היה ברור שהיא כבר לא ראתה בה כלת החלומות. בטח רצתה לראות כלה פורחת, מכינה לו נכדים מהר ככל האפשר.
אבל מיתר לא חשה אשמה. היא ועידן כבר שוחחו על הכל שוב ושוב, עם הרופאים, עם עצמם, בהתייעצויות. היו מוכנים לכל תרחיש אימוץ, או פונדקאית. היום הכל פתוח, בעיקר בארץ.
בסוף, כשיצאו מהדירה, האווירה נרגעה טיפה. נורית חיבקה רק את בנה, הנהנה חטוף לעבר מיתר, נטולה חום רק עניין של נימוס. במבואת הכניסה, מיתר תפסה את עיניו של עידן. היה שם ״סליחה״ אילם.
כשיצאו לרחוב נשמו לרווחה. האוויר בערב תל אביב הרגיש נקי פתאום אחרי מתח כזה. מיתר אחזה בעידן, והוא הידק את אחיזתו בשקט. לא היה צריך להגיד כלום שניהם ידעו שהמפגש לא היה מוצלח. אבל מה שחשוב באמת מתוך זה לא השתנה הם נשארים ביחד, למרות כל הלחצים והשלכות.
********************
שלושה חודשים לאחר מכן.
מיתר הבחינה שיש בה משהו מוזר. בהתחלה חשבה שזה סתם לחץ בעבודה, אולי הצטננות קלה. חשה חולשה, בחילות בבוקר, ריחות לא מוכרים הציקו. קנתה תרופה, שתתה הרבה, ניסתה ללכת לישון מוקדם כלום לא עזר. היא לא הייתה מרוכזת, צנחה עייפה אל המיטה מדי ערב.
בערב אחד, בשיחת טלפון עם אמא שלה ברמת גן, סיפרה לה בחצי פה על התסמינים. קולה היה עייף, כאילו עוד רגע תישבר.
מיתר, שאלה אמא שלה בעדינות, את בטוחה שאת לא בהיריון?
מיתר הופתעה מהשאלה היישר לפנים. עצרה רגע, ואז קבעה:
בוודאות לא. אני לא מפספסת אף כדור. אלה תרופות שניתן לי אחרי מעקב, לפי כל ההנחיות.
אמא שלה לא התעקשה, אבל בקולה הייתה דאגה:
רק תיקני בדיקת הריון, ככה בשביל השקט הנפשי. עדיף להיות בטוחים.
מיתר רצתה לכעוס, אולי להסביר כמה זה מיותר, אבל משהו בטון הרך עשה לה חוש. בדיקה? מה כבר יקרה?
בסדר, אמא. אלך מיד לבית המרקחת. עידן במשמרת, יש לי זמן אמרה וניתקה.
היא לקחה את הארנק, עטפה את עצמה במעיל ויצאה. חמש דקות ברגל והנה הסופרפארם. המבחר בדיקות היה מגוחך בגודלו חברה כזו, חברה אחרת, פרטי, דיגיטלי, רגיל. לבסוף בחרה שתי בדיקות בינוניות לא התחשק לה לחסוך. שילמה עם אשראי ישראכרט, שמה בשקית ודהרה חזרה.
בבית, עוד נשימה אחת עמוקה בכניסה. הידיים שלה רעדו קלות כשהוציאה את הבדיקה מהמארז. פעלה לפי ההוראות, והמתינה.
הדקות זחלו. מיתר הביטה בשעון, ואז בבדיקה. שתי פסים.
והבדיקה השנייה? גם כן חיובית.
איך זה קרה?! פלטה בקול רם, הלב דופק. השקענו כל כך
ובאותה רגע צלצל הפעמון בדירה בפעמון תל-אביב הרם. מיתר נבהלה, הביטה בשעון. מי הגיע בשעה כזאת? ואז נזכרה ייתכן שתומר חזר מוקדם.
היא מיהרה להשליך את הבדיקה, סידרה מהר את שערה ורצה לדלת. תומר, מסורבל, תרמיל זרוק על כתף.
שוב שכחת מפתח? חייכה אליו, מכניסה אותו.
כן ברח לי מהראש. שיחק בנעליו.
היא המשיכה למטבח להכין לבן המורעב ארוחת ערב. לא שמה לב שאחת הבדיקות התגלגלה ארצה…
**********************************
עידן, אני נוסעת בשבוע הבא לכפר סבא, לאמא לא מרגישה טוב, הסבירה מיתר, מתכווצת בתוך עצמה. היא לא רצתה לשקר לו אבל לא יכלה לספר כרגע את הכל. לא כך. אין כאן מקום לסיכון בריאות.
עידן סגר את הלפטופ והביט בה:
צריכה עזרה? שאביא תרופות? אולי תני שאסע איתך, אמא שלך לבד…
מיתר חייכה חיוך קלוש, מודה ברוך.
לעת עתה, אין צורך. אם יקרה משהו אשמח. תודה.
היא פנתה לארוז מהר מזוודה. הסוודר, ג’ינס, תחתונים, חולצה שישי… בראש שלה הזמן דופק. לאוטובוס האחרון יש עוד פחות משעה, אמא תחכה לה בתחנה. זה נתן חמימות. לפחות תהיה לצידה אשת סוד, בלי מבטים שיפוטיים.
תשמרי על עצמך, בסדר? ביקש עידן, ונשק לה. תתקשרי מתי שתרצי.
אין בעיה, חיבקה קצרות. אני חוזרת מהר, בקושי תספיק להתגעגע.
הדרך כולה עברה בענני מחשבות. טלפון, מסרונים, דאגות. בלבה נבנה תכנון ברור: להגיע, להבין, לעבור הלאה. ואז, לדבר כנה עם עידן.
למחרת, הגיעה לרופאה פרטית בהרצליה. קבעה מראש באפליקציה, חיפשה המלצות, לא רצתה שום מכר במקרה. התקבלה בסבלנות: בדיקות, אולטרסאונד, תשאול.
את בהיריון, הקול של הרופאה היה יציב. בשבוע 56.
מיתר משכה בכתפיים. אולי זו טעות? אולי משהו השתבש? עכשיו כבר אין ספקות.
אבל אמרו לי שאלו כדורים בטוחים, קולה רעד. לא פספסתי כלום, הכל עקבי.
הרופאה שתקה רגע. לפעמים יש הפרעות ספיגה, או שהתגובה נמוכה, ניסתה להרגיע. שילובים עם תרופות אחרות, אפילו אנטיביוטיקה פשוטה. זה קורה
היא הביטה במיתר:
את מתכוונת להמשיך בהיריון?
מיתר עצמה עיניים. השאלה הזו לא ירדה ממנה ימים ארוכים. המילים של הרופאים, שוב פצע צרוב בליבה. לא. זה סכנת עיוורון מוחלט.
תשע מכל עשר עיוורות, אמרה בשקט. את חושבת שמגיע לי לקחת סיכון כזה?
הרופאה הנהנה בהבנה. היא כבר עיינה בתיק שלה וראתה את הרקע. המסקנה ברורה.
זו החלטה שלך בלבד. כאן רשימת בדיקות למעקב קצר. ניפגש מחר, תבואי עם התשובות ונמשיך משם.
מיתר קיבלה בשקט את הדפים, נישקה לאמא בלחי ויצאה מסוממת מהקליניקה. במסדרון נשענה על הקיר. עוד יום מתחיל, עוד קושי. היא תשרוד.
****************************
מיתר! צהל עידן בטלפון, קולו שמח מדי, משהו מתוח התהדק בלבה. למה לא סיפרת לי?
מיתר קפאה. לחצה חזק על הנייד, מנסה לייצב את הנשימה.
לספר מה? שאלה, קול שלה מחושב, כאילו כל המשקל ביקום עובר בה.
את בהיריון! קולו עליז, כאילו כבר מדמיין את העתיד.
מיתר עצמה עיניים לשנייה ארוכה.
איך הגעת לזה? שאלה בקור רוח, הלב שלה מתפרץ.
מצאתי בדיקה עם שני פסים על הרצפה, סיפר בהתלהבות. קבעתי תור אצל רופא מעולה. רוצה שנלך ביחד?
מיתר שאפה אוויר, בוחרת כל אות. היא חייבת לקרר אותו. בעדינות.
אל תמהר לשמוח. קולה רך אבל תקיף. כנראה שמדובר בטעות. נטלתּי כדורים, הכל בדיוק לפי ספר ההוראות. זה לא אפשרי.
שקט נפל על השיחה. מיתר כמעט הרגישה את התאכזבותו זוחלת בצד השני.
תראי הוא גמגם. אמא שלי באה, ראתה את הכדורים שלך, ניסתה לשכנע אותי שהכל בסדר. היא סיפרה מלא סיפורים על זוגות עם מחלות קשות, ואיך הרפואה פתרה להם הכל בסוף, איכשהו שוכנעתי להסתכן…
מיתר קפאה. איך מישהו יכול לקחת בחוסר אחריות כזה את גורלה? היא ניסתה לשמור על שלוות רגש.
אתה רומז שבגללה לא שמרת על מה שהסברתי? שאלה חד וחלק.
לא עשיתי משהו קיצוני, באמת. מיהר להסביר. בטעות הכדורים נשפכו על הריצפה. אז שמתי במקום ויטמינים… אמא אמרה שאולי מספיק לסמוך על הלב
מיתר הרגישה צמרמורת בפנים. כל משפט סכין.
עשית את זה ביודעין? שאלה, כל מילה סכין.
רציתי כל-כך ילד לחש עידן. רציתי שננסה להיות משפחה. חשבתי שהסיכון קטן, בעזרת השם הכול יעבור חלק.
היא ניסתה לארגן את מחשבותיה. היא לא יכלה להמשיך.
אני חייבת לנתק עכשיו, אמרה לבסוף בקור. תבוא לפארק עוד יומיים, ב-12. נדבר.
בסדר! השיב במהרה, ניצוץ של תקווה בקולו.
מיתר מיהרה לסיים. הלב געש. הכול חזר שוב ושוב: עידן ידע עד כמה הקריטיות של כל כדור, עד כמה אובדן אפילו מנה אחת מסכן אותה. אבל הוא האמין לנורית, יותר מאשר בה.
היא ידעה אי אפשר לעבור על זה לסדר היום.
בצהריים בפארק, עידן הגיע חצי שעה מראש, זר פרחים לבנים בידו בדיוק הסוג שמיתר אוהבת. כל הזמן סרק את השעון, הלב מתוח. כשראה את מיתר ובצידה אחיה, שחר, חש שמשהו שונה. פניה אבן.
מה זה? מלמל, כשראתה אותו מושיט לה דף.
זה מסמך שמאשר שאין היריון, ענתה בקור רוח. אתה ידעת ולאורך זמן סיכנת את הבריאות שלי. לא אסלח לך לעולם. מחר אני אוספת את הדברים עם שחר, שלא יהיו אי-הבנות.
והיא הלכה. עידן ניסה לעצור אותה.
מיתר! רגע!
אבל שחר עמד מהצד, קפוא, נעול. עידן התכווץ, הביט בבת-הזוג שאהב וזה עתה מתרחקת לו ללא ולו מילה של תקווה.
את סתם מפחדת! דיברתי עם רופאים, היום זה בטוח! ניסה עידן לזעוק.
מיתר הסתובבה, מבט ישיר לעברו.
הלכת לדבר על הבריאות שלי בלעדי? מה אתה בכלל יודע על המחלה שלי?
הוא השפיל את ראשו. עכשיו הבין טעה ובגד בביטחונה.
רציתי עתיד, מלמל.
זו לא משפחה אמיתית. כשאין מכבד, כשאין אחריות, שתקה רגע, דמעה בעינה, אי אפשר להישאר.
היא הסתובבה והלכה, שחר לצידה, משגיח. עידן עמד, מתקפל, על הספסל. הזר הלבן בידו, פרחים לא ניתנים ולא התקבלו.
משהו נשבר. לא רק הילד שאיבד אלא את האהבה.
“ומה, אולי היא צודקת?” המחשבה הלם בו.
אבל היה כבר מאוחר מדי.
