אבא תמיד טוב יותר
נדב, צריך לדבר.
אורלי מיישרת בעצבנות את המפה שעל השולחן, מלטפת קמטים שלא באמת קיימים. האצבעות רועדות, חושפות את הדאגה שהיא מנסה כל כך להחביא מאחורי טון מרוסן. נדב יושב מולה, נעוץ בטלפון, אגודלים רודפים אחד את השני על המסך ביתרון מופגן. התעלמות מתגרה הנשק האהוב עליו.
בן שלי… יש משהו חשוב שאני רוצה שתשמע.
שום תגובה. רק קליקים חטופים בטלפון.
אורלי נושמת עמוק, מחפשת אומץ למילים שכבר שבוע דוחה.
אחרי שהתגרשתי מאבא… חצי שנה עבר עד שהכרתי לך את שרון. לא מיהרתי, אתה מבין? רציתי לוודא שזה רציני.
אגודלי נדב קופאים באוויר. הוא מרים ראש לאט, ובעיניים שלו מתלקחת סערה, והאורלי נרתעת בלי לחשוב.
רציני? הוא לוחש בשיניים קפוצות. את באמת חושבת שעם הגבר הזה, עם הזר הזה, הכל אצלך רציני? הוא לא מגיע לקרסול של אבא! אבא הכי טוב בעולם!
זיכרון הפגישה הראשונה מתפרץ לנדב, קול חזק וסוריאליסטי. זר גבוה מחכה בכניסה, החיוך המגומגם של אמא, ניחוח הבושם שלא שייך לאף אחד במשפחה. פורץ, גוזל את המקום הנאצל של האב.
הוא לא זר, אורלי משיבה ברוך. הוא בעלי.
שלך! נדב משליך את הטלפון על השולחן. לי הוא לא כלום! האבא שלי הוא האבא שלי. וההוא…
הוא לא מסיים, אבל הבוז שבקולו עושה את כל העבודה.
שרון השתדל באמת. אלוהים, כמה הוא השתדל. כל ערב היה נעלם במרפסת, כפוף על אופניו המשובשים של נדב, ידיים מלוכלכות בשמן, מצח מזיע, וחיוך עיקש של מי שמוכן לכל מאבק.
תראה, סידרתי את השלדה, אומר, תוך שהוא מנגב את כפות ידיו במטלית. מחר תוכל לנסוע קצת.
שתיקה קרה, חותכת, מקפיאה.
בערבים שרון מתיישב לידו לשולחן, מסביר משוואות בשפה פשוטה.
אז אם נעביר את איקס לפה…
הבנתי, נדב קוטע, גם כשהוא לא ממש מבין.
רק שלא יתעסקו איתו.
כל בוקר ריח של פנקייקים עם דבש ממלא את המטבח מאכל אהוב על נדב. שרון מניח ערמה מסודרת על הצלחת, מגיש לילד.
אבא היה עושה אותם דקים יותר, נדב ממלמל, בקושי נוגע באוכל. והדבש שהוא קנה היה אמיתי. זה לא טעים.
כל ניסיון לטוב מתנפץ על חומת האדישות. נדב כמו אספן עוקצני, הופך כל פרט קטן להזדמנות להשוואה.
אבא אף פעם לא צעק.
אבא ידע מה אני אוהב.
אבא תמיד צדק.
החתונה של אורלי ושרון ניפצה את שביל הזהירות. נדב לקח את החתימה על תעודת הנישואין כבגידה שאין ממנה חזור. הבית הפך לזירת קרב. כל בוקר מתנהל בשתיקה מתוחה, וכל ערב בטריקת דלתות.
בהדרגה, נדב הופך לסוכן חשאי. מתעד כל טעות של שרון כאילו היה חוקרמילים חריפות בארוחת ערב, נשיפה של עייפות מעל שיעורי בית, “לא עכשיו” אחרי יום עבודה הכל נכנס לפנקס העוינות.
אבא, הוא שוב צעק עלי, נדב לוחש בטלפון, דלת נעולה מאחוריו.
באמת? אבי מהצד השני מתמוגג ברחמים מדומים. זוכר איך היינו הולכים ביחד לגינת שעשועים? כל שבת…
זוכר…
ככה נראית משפחה אמיתית. לא כמו עכשיו.
אבי מדגיש צבעים בסיפורים של נדב, הופך ויכוחים קטנים לדרמות קשותמצייר עבר אידיאלי של שמש חזקה, דשא ירוק, ואבא מושלם ללא רבב.
שרון מרגיש אורח לא רצוי בביתו. בכל מבט של נדב: אתה לא שייך. אתה גנב מקום. לעולם לא תהיה מהמשפחה.
עייפות נצברת, חונקת, הופכת לאבן על הלב.
ואז, סתם ערב, באמצע ארוחה הכל התפוצץ.
אין לך זכות לחנך אותי! נדב מתפרץ, אחרי ששרון ביקש להוריד את הטלפון מהשולחן. אתה כלום בשבילי! כלום! אתה שומע?
אורלי קופאת עם המזלג באוויר. משהו בתוכה נשבר לגמרי. נדב בוהה בשרון בעיניים שמבשלות שנאה באוויר דחוס.
אבא שלי טוב ממך בהכל. ואתה… אתה פשוט… אבא אמר שאתה הורס הכל! הייתי צריך להיות איתו!
מספיק, אומרת אורלי בקצרה. זהו.
למחרת בבוקר התקשרה לאבי. אצבעותיה רועדות החלטה חדשה, מוצקה.
אבי, פותחת בקוראם אתה חושב שאתה הורה טוב יותר, קח את נדב. לתמיד. אני אפילו מוכנה לשלם מזונות.
השתיקה בצד השני לא נגמרה.
תראי… זה לא זמן טוב… מגמגם אבי. עבודה, נסיעות… אני מאוד רוצה, אבל…
מתעכב, מדפדף בניירות, משתעל.
תראי, אורלי… עכשיו קשה לי… הדירה בבנייה, שיפוץ, וגם העבודה את יודעת, לא סדירה.
אורלי נותנת לו להסתבך בכאן ובעכשיו.
ותשמעי, עדי… החברה שלי… היא לא ממש בעניין ילדים בבית. רק עברנו לגור ביחד, עדיין מסתגלים…
גיבובי תירוצים של גבר שהסית כל ערב את הילד נגד הזוגיות החדשה שלה, והצית כל חוסר שביעות רצון ללהבות. עכשיו דירה קטנה. בנייה. עדי לא מוכנה.
הבנתי, אבי, השיבה בקרירות. תודה על הכנות.
היא מנתקת בלי להמתין למענה.
ערב אותו יום, אורלי קוראת לנדב לסלון. נדב נזרק בכורסה בגישה מתריסה, אבל משהו בעיניים שלה משתק אותו.
דיברתי היום עם אבא שלך.
נדב מתקשח, קדימה.
ומה הוא אמר?
הוא לא מוכן לקחת אותך. לא עכשיו, לא אחר־כך. יש לו חיים חדשים, אישה חדשה, ואין מקום בשבילך.
את משקרת! הכל שקר! נדב מתרומם. אבא אוהב אותי! הוא אמר בעצמו…
לדבר זה קל. אורלי מדברת בשקט, מדויקת. כשביקשתי שייקח אותך, הוא התחיל להסביר על שיפוץ ודירה קטנה.
אין לנדב מה להשיב.
תקשיב טוב. היא מתקרבת. נגמרו ההשוואות. נגמרים המשחקים, הדיווחים לאבא, הסרקזם מול שרון. או שאנחנו משפחה, שלושתנו. או שאתה הולך לאבא שכרגע לא רוצה אותך. אמצא פתרון, אבל אכריח אותו לקחת אותך. ותראה בעצמך מי הוא באמת.
נדב קופא, רק אישוניו המרוחבים מגלים שכולו קשוב.
אמא…
אני לא צוחקת. אורלי מביטה בכאב אך ללא חיוך. אני אוהבת אותך יותר מהכל. אבל לא אתן לך להרוס לי את הנישואין. אתה מתנהג נורא. מספיק. תבחר.
נדב משתתק. העולם שהיה בטוח ופשוט אבא טוב נגד אבָּא חורג רע מתפרק לרסיסים. אבא לא רוצה אותו. אבא בחר שיפוץ ועדי. אבא השתמש בו נגד אמא?
ההבנה הכואבת נכנסת לאט. טלפונים ערביים, אנחות רחמים, שאלות “ומה עוד עשה?” לא אכפתיות. זהו נשק. אבי אסף תחמושת לנקמה הקטנה שלו, ונדב סיפק לו אותה יפה.
הילד בולע חרטה.
ושרון? אותו שרון שהוא התעלל בו חודשים? שסידר את האופניים בלי סוף כשנדב רק עבר ברחוב; שהשכים לקום כל בוקר כדי להכין לו פנקייקים; שלא ויתר, לא ברח, לא הפסיק לנסות בשום מצב…
…התחלות הן קשות. שבועות ראשונים נדב מסתגר בחדרו, לא מסוגל להביט לשרון בעיניים. יותר מדי בושה להודות שהיה תינוק. בכל פעם שהוא רואה את שרון, נזכר באותה מילה “אתה כלום בשבילי” ורוצה להיבלע ברצפה.
כולם דומים לפצועים בבית הבראה. שיחות זהירות, משפטים עגולים. הבית נהיה כמו מחלקה לטיפול נמרץ, המרחף בין קיום לאי־קיום.
הצעד הראשון היה שיעור בפיזיקה. נדב יושב עליו שעתיים, מכרסם עפרון ולבסוף מודה: לא מצליח.
שרון… השם קשה, נתקע בגרון. אתה יכול לעזור? הווקטורים הסתבכו לי.
שרון מרים ראש מהלפטופ בשקט. לא מופתע, לא גאה פשוט רגוע.
בוא נבדוק.
חודש אחרי, הלכו יחד לדוג בנחל. ישבו מול המים, בוהים בצף, ונדב פתאום מספר על בית הספר, על חברים, על ילדה מכיתה אחרת שדיברה אליו. בלי עוקצים. בלי השוואות. פשוט דיבור.
שרון מקשיב, מהנהן, מגיב ברוגע. ונדב מרגישזה זה, זו המשפחה האמיתית. לא במילים גבוהות, לא בזיכרונות מפולטרים. בארוחות שקטות בבוקר. בסבלנות. ברצון להישאר, גם כשהכל קשה.
הילד בחר. נכון.
