— אבא, תכיר! זאת אשתי לעתיד והכלה שלך, ורה! — בוריס קרן מאושר. — מי?! — הופתע הפרופסור, ד”ר רומן פ…

אבא, תכיר, זאת אשתי לעתיד וגם כלתך, יעל! זרח מאושר ברק.
מי?! שאל בתדהמה הד”ר, הפרופסור עמוס אלעד. אם זו בדיחה, היא לא מצחיקה בכלל!
עמוס בחן בתיעוב את הציפורניים הלא מסודרות שעל אצבעותיה של “הכלה”. היה לו ברור שהבחורה הזאת לא פגשה מים וסבון זה זמן רב. אחרת, איך מסבירים את העפר השחור שמתחת לציפורניה?
“אלוהים, כמה טוב שליאת שלי לא זכתה לראות את הבושה הזו! הרי ניסינו להקנות לברק שלנו את החינוך הטוב ביותר,” חלף במחשבתו במרירות.
זאת לא בדיחה! אתגר ברק. יעל תגור אצלנו, ובעוד שלושה חודשים נתחתן. אם אתה לא רוצה להיות חלק מהחתונה של הבן שלך, אסתדר בלעדיך!
שלום! חייכה יעל, ונכנסה בביטחון למטבח. הבאתי סופגניות, ריבת פטל, פטריות מיובשות… התחילה למנות את הדברים שהוציאה מהשקית הקטנה שלה.
עמוס אחז בליבו כשצפה ביעל מקלקלת את המפה הלבנה ששרגה ליאת בטפטופי הריבה.
ברק! תתעורר! אם אתה עושה את זה רק כדי להרגיז אותי, זה לא שווה זה אכזרי מדי! מאיזה מושב הבאת את הברברית הזו? אני לא אתן לה לגור בבית שלי! זעק הפרופסור בייאוש.
אני אוהב את יעל. ואם היא תהיה אשתי, היא יכולה לגור בדירה שלי! צחק ברק בזלזול.
עמוס הבין שהבן שלו מתנכל לו במכוון. בלי להמשיך את המריבה, הלך בשקט לחדרו.
לאחרונה היחסים עם הבן השתנו מהקצה לקצה. מאז מותה של האם, ברק הפך למרדן. הוא עזב את הלימודים, דיבר בגסות לאביו, וחי חיים פרועים וחסרי דאגה.
עמוס קיווה שברק יסתדר, שיהפוך שוב לאדם רגיש וטוב. אבל כל יום הבן רק התרחק. והנה שוב, הוא הביא לביתם את הבחורה מהמושב, כי ידע שאביו לא יאשר את הבחירה הזאתהוא עשה דווקא.
לא עבר זמן רב וברק נישא ליעל. עמוס אלעד סירב להגיע לחתונה, לא רצה לקבל את הכלה הבלתי רצויה. הוא כעס שבליאת, רעייתו הנהדרת ואם הבית, החליפה בחורה חסרת השכלה, נטולת דרך ארץ.
יעל כאילו לא שמה לב ליחסו הרע של חמה, וניסתה תמיד למצוא חן בעיניו, אך רק החמירה את מצבו. עמוס לא הבחין בה ולו בתכונה טובה אחת, רק חוסר השכלה וגסות.
ברק, After the wedding, quickly tired of being the “perfect husband”, חזר לשתות ולבלות. האב שמע תרעומות רמות בין בני הזוג ורק שמח, בתקווה שיום אחד יעל תיקח את הרגליים ותעזוב לתמיד.
עמוס! רצה אליו הכלה יום אחד, בוכה. ברק רוצה להתגרש, והוא מוציא אותי מהבית, ואני בהריון!
קודם כל, למדרכה זה לא. את לא חסרת בית תחזרי למושב שממנו באת. העובדה שבך הריון לא מעניקה לך זכות להישאר פה אחרי גירושים. סליחה, אבל אני לא מתערב בעניינים שלכם, השיב עמוס, ושמחתו בשקט על כך שסוף סוף יפטר מהכלה המטרידה.
יעל פרצה בבכי, והתחילה לאסוף את חפציה. היא לא הבינה ממה נבעה השנאה שחש החם שלה מהרגע הראשון, מדוע ברק השתעשע בה כמו בגורת כלבים וזרק אותה כלעומת שבאה. אז מה אם היא ממושב? יש בה גם נשמה ורגש
***
עברו שמונה שנים עמוס אלעד חי בבית אבות בירושלים. הגיל והמחלה התרופפו אותו בתקופה האחרונה. ברק ניצל זאת מיד, ושלח אותו לבית האבות כדי להקל על עצמו.
הזקן קיבל את הגורל בהכנעה, מבין שלא נותרה ברירה. כל חייו עמל להנחיל ערכים של אהבה, כבוד ודאגה לאלפים. הוא עדיין מקבל מכתבי תודה מתלמידיו אבל את בנו עצמו לא הצליח לחנך.
עמוס, באו אליך אורחים, אמר לו יהודה, שותפו לחדר, כשחזר מן החצר.
מי? ברק? יצא לו מהפה, אף שידע שאין סיכוי. הבן לא יבוא, הוא שונא אותו מידי
אין לי מושג. האחות ביקשה שאודיע לך, למה אתה יושב? רוץ! חייך השכן.
עמוס לקח את מקלו, ויצא לאט מחדרו הקטן והחנוק. בדרכו למטה, הבחין בה מרחוק מיד וזיהה אותה, למרות השנים שעברו.
שלום, יעל! אמר בשקט, מרכין ראשו. כנראה חש עדיין אשמה על הבת הפשוטה והישרה שלא הגן עליה אז, לפני שמונה שנים
עמוס אלעד?! התפלאה האישה הרעננה. כל כך השתנית אתה לא מרגיש טוב?
כן, קצת, חייך בעצב. איך הגעת? מאיפה ידעת איפה אני?
ברק סיפר. אתה יודע, הוא לא רוצה לדבר עם הילד. אבל הילד מתגעגע, רוצה פעם לאבא, פעם לסבא דניאל הרי לא אשם שאינכם מכירים אותו. הוא זקוק לקרבה משפחתית. נשארנו שנינו לבד, אמרה בקול רועד. אולי טעיתי שבאתי בכלל.
חכי! ביקש עמוס. בן כמה הדניאל? אני זוכר שלפני שנים שלחת תמונההוא היה בן שלוש.
הוא כאן בכניסה. לקרוא לו? שאלה יעל בחשש.
בוודאי, בת, תקראי לו! שמח עמוס.
דניאל, ג’ינג’י קטן שמזכיר מאוד את ברק, נכנס לאולם. הוא ניגש בביישנות אל הסבא שמעולם לא ראה.
שלום, ילד שלי! כמה גדלת, עמוס הזיל דמעה, מחבק את נכדו.
הם שוחחו שעות, טיילו יחד בשבילי הסתיו של גן בית האבות. יעל סיפרה על חייה הקשים, איך איבדה את אמה בגיל צעיר ונשארה לגדל לבדה את בנה ואת המשק.
תסלחי לי, יעל! טעיתי כלפייך. תמיד חשבתי שאני חכם ומשכיל, ורק לאחרונה הבנתי שהערך האנושי לא נמדד בשכל ובנימוס, אלא בכנות ובנדיבות הלב, פנה עמוס.
יש לנו הצעה בשבילך, יעל חייכה, מעט נבוכה. תבוא אלינו! אתה לבד, אנחנו לבד חסר לנו בן משפחה בסביבה.
סבא, תבוא! נלך יחד לדוג דגים, נאסוף פטריות ביער אצלנו במושב מאוד יפה, ויש המון מקום בבית! התחנן דניאל, אוחז ביד הסב.
אבוא! חייך עמוס. פספסתי משהו חשוב בגידול של בני, אולי אעניק לך מה שלא נתתי לברק. ובכלל, אף פעם לא גרתי במושבאולי עוד אתאהב בזה!
בטח שתאהב! צחק דניאל.