מאב לשבת
משבת לשבת אורי בקושי הרגיש חי. שישה ימי ריקנות, ואז יום אחד אמיתי. וגם הוא, משובץ בשיחות טלפון ולוח זמנים שאשתו לשעבר, מירב, קבעה לפני שנתיים. משעה עשר בבוקר ועד שש בערב. בלי איחורים. בלי גאנק פוד. בלי מתנות רק כי בא לו. כי אורי היה רק פונקציה. אבא של שבת.
הבת שלו, איילת, חיכתה לו מתחת לבניין, פניה קפואות כאילו היא איזה שוערת בכניסה. במבט שלה היה אפשר לקרוא: איחרת בשתי דקות או היום אנחנו הולכים לסרט.
הם היו הולכים לסרט, לפארק, לקפה קטן קרוב לנמל תל אביב. מדברים על בית הספר, על הסרט, על החברות שלה. לעולם לא על מירב. לעולם לא על מה שקורה אחרי שש, כשהוא מחזיר אותה, ואיילת, לא מסתכלת לאחור, פונה למעלית, לאמא שלה ולבן זוג שלה, יותם.
יותם אבא אמיתי. גר איתן. עוזר בשיעורים. נוסעים יחד לסופי שבוע בצימר בגליל. לאיילת יש איתו בדיחות פנימיות, וצילומים משותפים באינסטגרם. אורי היה מביט בתמונות בלילות, ובלב הרגיש כאילו גונב חיים של מישהו אחר.
הוא ניסה לדחוס לתוך שמונה שעות את כל האהבה של אבא שהתבשל בו במשך שבוע. אבל יצא מגושם, מודבק.
שאל אותה, קצת מסורבל:
את צריכה משהו?
איילת מושכת בכתפיים:
יש לי הכל.
ויש בתוך יש לי הכל הזה כוח שגדול מכל עלבון שבעולם. זה אומר: יש לי בית. ואתה סתם מיותר.
***
הכל התפוצץ ביום שלישי אחד.
טלפון ממירב, קולה שהיה תמיד חד וחזק, עכשיו חיוור וסדוק.
אורי… בקשר לאיילת. יש… חושדים שיש לה גידול. ממאיר. היא צריכה ניתוח קשה. יקר מאוד.
העולם הצטמצם לנקודה אחת בתוך האפרכסת. מירב, אחרי רגע, מדברת שוב על כסף. שיש להם עם יותם קצת חסכונות, אבל לא מספיק. הם מוכרים את הרכב. מחפשים עוד אפשרויות. לא מבקשת. רק מעדכנת. שותפה לאסון.
אורי זרק הכל. טס לבית החולים איכילוב. ראה את איילת, קטנה ומבועתת בפיג’מת אשפוז. הלב שלו נקרע.
יותם ישב לידה, אוחז בידה ולוחש לה מילים של עידוד. ואיילת מביטה עליו, נאחזת בו.
אורי עמד בדלת, אין לו מקום שם. אבא של שבת ביום של חול.
אבא… חייכה אליו איילת חיוך חלש.
“אבא” הזה היה כמו גלגל הצלה. הוא נשם, נכנס, וכל שיכול היה לעשות ללטף לה את הראש בקושי:
הכל יהיה בסדר, מתוקה.
מילים ריקות, אוטומטיות…
מירב עמדה במסדרון, מביטה החוצה באורח עייף:
כסף… אם תוכל.
הוא יכל.
היה לו דבר אחד יקר גיטרת פנדר משנות השבעים.
חלום הנעורים, נקנה בהרבה מאוד שקלים.
הוא מכר אותה למחצית מהמחיר, העיקר שתקבלו את הכסף מהר. העביר למירב, אנונימית. לא רצה שמישהו יאמר תודה. לא רצה שאיילת תחשוב שאהבה שווה כסף. עדיף שתאמין שיותם עשה הכל. ליותם מותר להיות הגיבור. לאורי לא. יש לו רק חוב.
***
הניתוח נקבע לחמישי. ברביעי בערב, אורי לא יכול היה לשבת לבד בבית, והגיע שוב.
מירב הייתה בחדר. יותם יצא לסדר משהו. איילת שכבה בעיניים עצומות, ערה.
אמא, לחשה תבקשי מהרופא הזה, שבא הבוקר… שלא יספר עוד בדיחות. זה לא מצחיק.
בסדר, עונה מירב.
ו… תבקשי שאבא יותם לא יקרא לי שוב על עסקים. זה מבלבל.
אבקש.
אורי עמד מאחורי הווילון, אין לו אומץ להיכנס. שמע את איילת עוצרת לרגע ואז עוד יותר שקטה:
ואת אבא שלי… תבקשי שיבוא. רק לשבת. בשקט. ואם אפשר שיקרא. כמו פעם. הוביט.
אורי נדרך. ליבו הכה חזק.
כמו פעם…
***
זה היה לפני הגירושין. היה מקריא לה לפני השינה, מחליף קולות של דרקון וגמדים.
מירב יצאה למסדרון, ראתה אותו, נתנה לו סימן קטן:
תיכנס. אבל לא להרבה זמן. היא צריכה מנוחה.
הוא ישב לצידה. איילת פקחה עיניים.
שלום, אבא.
שלום, חמנית שלי. “הוביט”?
כן…
לא הייתה לו ספר. שלף את הטקסט מהטלפון, והתחיל להקריא.
בשקט, בקול שטוח, לפעמים מתבלבל. בלי להחליף קולות. פשוט לקרוא. הראייה שלו בערפול, האותיות מתמוססות. הוא הרגיש את היד שלה מחלישה בין אצבעותיו.
הוא קרא, שעה או שתיים. עד שנחנק. עד שחש שהיד שלה נרפה בשנתה. רצה להזיז את ידו, אבל איילת ישנה ולחצה עוד יותר חזק.
אז, מביט בפניה הישנות והעייפות, אורי הרשה לעצמו משהו שהוא אף פעם לא העז. התקרב ולחש, שרק הקירות שמעו:
תסלחי לי, ילדה שלי. על הכל. אני כל כך אוהב אותך. תחזיקי מעמד. בשבילי. אבא של שבת שלך.
הוא לא ידע אם שמעה. התפלל שלא.
***
הניתוח ארך שעות. אורי ישב במסדרון מול מירב ויותם. הם יחד.
הוא לבד.
אבל עכשיו הבדידות לא הייתה ריקה. הייתה מלאת קריאה שקטה ותחושת כף היד של בתו בידו.
כשהרופא יצא ואמר שהכל עבר בסדר, שזה גידול שפיר, מירב התפרקה בבכי על כתפו של יותם.
אורי נצמד לחלון, קפץ מכאב שמחה.
***
איילת השתפרה. אחרי שבוע עברה למחלקה רגילה.
יותם, “האבא האמיתי”, התרוצץ בין הרופאים.
אורי בא כל ערב. הקריא. שתק. לפעמים צפו יחד בסדרה ישנה.
יום אחד, כשהוא התכונן לצאת, איילת קראה לו.
אבא.
אני פה.
אני יודעת שזה אתה. הכסף… אמא לא אמרה, אבל שמעתי אותה צועקת על יותם שרצה למכור את החלק שלו בעסק. והיא אמרה שאתה כבר נתת הכל, שמכרת את הגיטרה שלך.
הוא שתק.
למה? שאלה. אנחנו הרי… לא איתך…
אתם משפחה שלי, חתך אותו, זה לא נתון לדיון.
איילת הביטה בו הרבה זמן. אחר כך הושיטה יד, ביד שלה סימניה מקרטון ישנה ומקומטת. עליה כתוב בטוש ילדותי: לאבא הכי אהוב, מאיילת.
הכינה אותה לפני שבע שנים…
מצאתי אותה בספר ישן, כשהייתי בבית בסוף השבוע. קח. שלא תלך לאיבוד בינך ובין המילים.
הוא לקח את הסימניה. היא עוד חמה מהיד שלה.
אבא, אמרה שוב, קולה מבוגר, בטוח. אתה לא של שבת. אתה לתמיד. מבין?
הוא לא הצליח לומר. רק הנהן, מחזיק חזק את הסימניה.
אחר כך הבריח את עצמו מהחדר. כי גברים, אפילו של שבת, לא בוכים ליד הבנות שלהם…
הם רק מתפוצצים מאושר ומכאב, מחבקים סימניה ישנה שפותחת דלת אל עבר שהוא בכלל הווה.
***
בשבת הבאה אורי הגיע לא בעשר, אלא בתשע. ועזב לא בשש, אלא הרבה אחרי.
ישבו יחד, שותקים, מסתכלים מהחלון על העיר שנרגעה מעט. בלי לוח זמנים.
רק כי הוא אבא של איילת.
לנצח.
