אבא של יום ראשון
מהיום ראשון עד היום ראשון, עמוס פשוט נרשם לחיים. שישה ימים של ריקנות, ואז יום אחד של ממש לחיות. וגם הוא, היום הזה, היה מחולק לפי הצלצולים ולוח הזמנים של גרושתו, יעל, שהתעקשה על סדר לפני שנתיים. מעשר בבוקר עד שש בערב. בלי איחורים. בלי מקדונלד’ס וסנדוויצ’ים חפוזים. בלי מתנות “סתם ככה”. כי עמוס, בעצם, הוא רק פונקציה. אבא של יום ראשון.
הבת שלו, עדי, חיכתה לו ליד הבניין, פנים חמורות כמו מפקדת. למבט שלה היו ניואנסים: “איחרת בשתי דקות”, או “היום אמורים לראות סרט”.
הם הלכו לסרט, לפארק, לארומה. שוחחו על בית הספר, סרטים, החברות שלה. אבל לעולם לא על יעל. אף פעם על מה קורה אחרי שש, כשהוא מחזיר אותה לדירה ועדי הולכת בלי להסתובב, ישר למעלית, לאמא ולבעל החדש שלה, מיקי.
מיקי הוא הרי “אבא אמיתי”. גר איתם. עוזר בשיעורים. לוקח אותה לשבתות במושב שלו. לעדי יש איתו בדיחות פנימיות, תמונות משותפות בפייסבוק. עמוס היה צופה בתמונות הללו בלילה, בסתר, ומרגיש כאילו גונב חיים של מישהו אחר.
הוא ניסה לדחוס את כל האהבה האביית המתפרצת בשמונה שעות השבועיות. זה יצא קצת מאולץ, קפוץ, לא טבעי.
שאל, מגושם:
צריך משהו?
עדי מושכת כתפיים:
יש לי הכל.
וה”יש לי הכל” הזה היה יותר חזק מכל כאב. היא בעצם אומרת: יש לי בית. אתה רק תוספת.
***
הכל קרס ביום שלישי אחד.
יעל התקשרה. הקול שלה, usually חד ורציני, פתאום מדולדל ועקמומי.
עמוס אני לגבי עדי. חושדים שיש לה גידול ממאיר. צריך ניתוח מורכב, יקר.
העולם הצטמצם לנקודה בפלאפון. יעל התחילה לדבר על כסף. הם, היא ומיקי, חסכו, אבל זה לא מספיק. מוכרים את המכונית. מחפשים פתרונות. היא לא ביקשה. רק עדכנה. עוד שותף לצרה.
עמוס זנח הכל. רץ לתל השומר. ראה את עדי, קטנה, מפוחדת, בפיז’מה של בית החולים. הלב שלו התפצל לשניים.
ליד המיטה, על כיסא פלסטיק, ישב מיקי. החזיק לה את היד, לחש משהו בשקט. עדי חיפשה את ההרגעה בעיניים שלו.
עמוס עמד בדלת, מיותר. אבא של יום ראשון באמצע השבוע מרגיש כמו חפץ מוזר.
אבא חייך אליו עדי חיוך חלש.
ה”אבא” הזה היה כמו גלגל הצלה. הוא ניגש, אבל כל מה שיכל לעשות זה ללטף את ראשה בעדינות:
יהיה בסדר, נסיכה.
מילים ריקות, שגרתיות
יעל עמדה במסדרון, ליד החלון. זרקה אליו:
כסף אם אתה יכול.
הוא יכל.
היה לו דבר אחד יקר גיטרת קולקטור, “גיבסון” מודל 1972.
חלום נעורים, נקנתה ביוקר.
הוא מכר אותה בחצי מחיר, רק שהכסף ייכנס מהר. העביר ליעל, בלי שיראו, בלי תודה. לא רצה שעדי תחשוב שהאהבה שלו היא בכסף. שתחשוב שמיקי דאג להכל. שמיקי יקבל להיות הגיבור. לו, לעמוס, אין את הזכות הזו. יש לו רק חובה.
***
את הניתוח קבעו ליום חמישי. בערב שלפני, הוא הגיע שוב לבית החולים, לא הצליח לשבת בבית.
הייתה שם יעל. מיקי רץ לסדר משהו. עדי שכבה עיניים עצומות, לא ישנה.
אמא, אמרה בשקט, תגידי לאותו רופא שבא בבוקר שלא יספר בדיחות. הן לא מצחיקות.
בסדר, ענתה יעל.
ותגידי לאבא מיקי שיפסיק לקרוא לי עסקי עסקים זה משעמם.
אעביר.
עמוס עמד מאחורי הווילון, מתלבט להיכנס. הוא שמע שעדי שותקת ואז אומרת בלחש עוד יותר:
ואת האבא שלי תגידי לו שיבוא. רק לשבת. בשקט. ושיקרא. כמו פעם. את “ההוביט”.
עמוס נעמד. הלב דפק לו בגרון.
“כמו פעם”
***
זה היה לפני הגירושין. הוא היה מקריא לה לפני השינה, מדבב כל גמד וכל אלף.
יעל יצאה למסדרון, ראתה אותו, הצביעה לחדר:
תיכנס. אבל לא הרבה זמן. היא צריכה לנוח.
הוא התיישב ליד המיטה. עדי פקחה עיניים.
היי, אבא.
היי, מתוקה. “ההוביט”?
כן.
עמוס לא הביא ספר. מצא את הטקסט בגוגל. והתחיל לקרוא.
בשקט, בזיוף, מפספס מילים, מתבלבל. לא משנה קולות. פשוט מקריא. העיניים שלו כאילו מתחילות להזדגג, האותיות מתערבלות. מרגיש איך היד שלה נחלשת בידו.
הוא קרא, אולי שעה. אולי שעתיים. עד שהקול כמעט התפרק. עד שראה שהיא נרדמת. רצה לשחרר בעדינות, אבל עדי בשינה חיזקה את האחיזה.
ואז, מביט בפניה השקטות, המותשות, הרשה לעצמו דבר שמעולם לא העז. הוא התכופף ולחש, שרק קירות החדר שמעו:
סליחה, עדי. על הכל. אני אוהב אותך כל כך. תישארי חזקה, בשבילי. אבא של יום ראשון שלך.
הוא לא ידע אם שמעה. קיווה שלא.
***
הניתוח ארך שעות. עמוס ישב במסדרון מול יעל ומיקי. הם זוג. הוא אחד.
אבל הפעם, הבדידות הייתה אחרת. מלאה בשקט, באהבת היד של הבת.
כשהרופא יצא ואמר שהכל עבר מצוין והגידול לא ממאיר, יעל התפרקה לבכי על הכתף של מיקי.
עמוס קם, התרחק לחלון. הידיים שלו חזקות, שלא יצעק מהקלה.
***
עדי השתפרה. אחרי שבוע העבירו אותה למחלקה רגילה.
מיקי, כמו “אבא אמיתי”, התרוצץ במסדרונות, טיפל בלוגיסטיקה.
עמוס הגיע כל ערב. קרא סיפורים. שתק. לפעמים פשוט צפו יחד בנטפליקס.
פעם, כשהיה בדרך לצאת, עדי עצרה אותו:
אבא.
כן?
אני יודעת שזה אתה. הכסף אמא לא אמרה, אבל שמעתי אותה ומיקי מתווכחים. הוא רצה למכור את העסק, והיא צעקה שאסור, שאתה כבר מימנת הכל, שמכרת את הגיטרה שלך.
הוא שתק.
למה? שאלה. הרי אנחנו לא איתך
אתם המשפחה שלי, קטע אותה, זה לא קשור.
עדי הסתכלה בו הרבה זמן. אחר כך שלפה יד. עליה סימניה ישנה, מקרטון, עייפה. כתוב בכתב ילדות: “לאבא האהוב מעדי”.
היא הכינה את זה לפני שבע שנים
מצאתי את זה בספר ישן כשבאתי הביתה לשבת. קח. שלא תאבד דף
הוא לקח את הסימניה. היא עוד חמה מהיד שלה.
אבא, אמרה שוב, הפעם בקול של מבוגרת. אתה לא של יום ראשון. אתה של החיים. מבין?
הוא לא הצליח לענות. רק הנהן, הסימניה ביד.
אחר כך יצא במהירות למסדרון. כי גברים, אפילו כאלה של יום ראשון, לא בוכים מול הילדים
הם פשוט משתגעים מרוב אושר וכאב, במסתור, חבוקים בקרטון של ילדות, שבסוף מתברר שזה ההווה הכי מרגש שיש.
***
בשבת הבאה עמוס הגיע לא בעשר אלא בתשע; יצא רק הרבה מאוחר יותר.
הם ועדי ישבו בחלון, הסתכלו על העיר שנרגעה, בלי לוח זמנים.
כי הוא אבא של עדי.
לתמידעמוס הביט על עדי, ואז על הסימניה, והבין: אפשר לאבד הרבה אבא, יום ראשון, גיבסון. אבל לפעמים דווקא מה שנשאר מהילדות, פשוט סימניה מקרטון, הוא הדבר הנצחי.
עדי טלטלה את רגליה על הספסל.
אבא, אתה יודע בשבת הבאה אני רוצה שניסע לים. נלך בלי להתחשב בלוח זמנים, ותקרא לי שוב. לא משנה מה. אני פשוט רוצה אותך לידי, כמו שאתה.
עמוס חייך, חיוך שרטט קמטים קטנים מסביב לעיניים.
אני? שאל, צוחק. אני אבא של עדי, לא של יום ראשון.
עדי הרימה אליו עיניים מבריקות.
נכון. תמיד.
הם התמסרו לשקט החדש, לשבת שהייתה שלהם בלבד, בלי תנאים.
בחוץ עולם ריק, בפנים בית שלם.
ועל הסימניה, ליד האצבעות שלו, ריח של עתיד שנפתח, קטן, עקשן וחזק: מרגע זה כל יום ראשון הוא רק ההתחלה.
