מיום ראשון עד יום ראשון אורי רק התקיים. שישה ימים ריקים, ואז יום אחד של חיים אמיתיים. וגם הוא מחולק לשיחות לנה ולפתקים, לוח זמנים מדויק שהכתיבה לו הגרושה שלו, מיכל, כבר שנתיים. מעשר ועד שש. בלי איחורים. בלי פלאפל בדרך. בלי מתנות “סתם ככה”. כי אורי, היה רק פונקציה. אבא של יום ראשון.
הבת שלו, נעמה, פגשה אותו ליד הבניין עם פנים קפואות של משגיחה. בעיניה אפשר היה לקרוא: “אחרת בשתי דקות”, או “היום אנחנו הולכים לסרט לפי התכנון”.
הם הלכו לסרט, לפארק הירקון, לבית קפה על דיזנגוף. דיברו על ביה”ס הטבע, על הסרטים, על החברות שלה. מעולם לא על מיכל. לעולם לא מה קורה אחרי שש, כשאורי מחזיר אותה הביתה ונעמה בלי להסתכל לאחור הולכת לכיוון המעלית, לאמא ולבעלה החדש יונתן.
יונתן היה “אבא מלא”. גר איתם. עזר לה בשיעורי הבית. לקח אותה בסופי שבוע לחוף הים בנתניה. לנעמה היו איתו בדיחות פרטיות, תמונות משותפות בפייסבוק. אורי הסתכל על התמונות האלה בחשאי, בלילות, וחש כאילו הוא גונב חיים שאינם שלו.
הוא ניסה לדחוף את כל אהבתו האבהית לשמונה שעות כל שבוע. זה לא עבד ממש: מתוח, לא טבעי.
בגמגום שאל:
צריך משהו?
נעמה ענתה בזהירות:
יש לי הכול.
וה”יש לי הכול” הזה הכאיב בו יותר מכל. זה אמר: יש לי בית, משפחה. אתה מיותר.
***
הכל נשבר ביום שלישי אחד.
מיכל התקשרה. קולה, בדרך כלל תקיף, נשמע עייף ומותש.
אורי… אני לגבי נעמה. חושדים אצלה בגידול. ממאיר. היא צריכה ניתוח מורכב. יקר.
העולם שלו הצטמצם לנקודה בצינור הטלפון. ואז מיכל, אספה את עצמה, התחילה לדבר על כסף. שיש להם חסכונות, לה וליונתן, אבל זה לא מספיק. הם מוכרים את הרכב. מחפשים פתרונות. היא לא ביקשה רק יידע אותו. כמו שותף לטרגדיה.
אורי עזב הכל. רץ לבית החולים. ראה את נעמה, קטנה, מפוחדת בפיג’מה של בית חולים. הלב שלו התפוצץ.
לצידה, יונתן ישב על הכסא והחזיק את ידה, לוחש משהו בשקט. נעמה הסתכלה אליו, מחפשת בו עוגן.
אורי עמד בכניסה, זר. “אבא של יום ראשון” שלא היה במקום באמצע השבוע.
אבא… חייכה אליו נעמה חלש.
ה”אבא” הזה היה כמו גלגל הצלה. הוא התקרב, אבל כל מה שהצליח לעשות זה ללטף אותה במבוכה על הראש:
הכל יהיה בסדר, ילדה שלי.
מילים ריקות, שגרתיות…
מיכל עמדה במעבר ליד החלון. הסתכלה החוצה, זרקה:
כסף… אם תוכל.
הוא יכל.
הייתה לו רק גיטרת גיבסון אספנות, משנת 1972.
חלום הנעורים שלו, שנקנה בהרבה כסף.
הוא מכר אותה בחצי מחיר, רק שיהיה מהר. העביר למיכל את הכסף, בעילום שם. הוא לא רצה תודה. לא רצה שנעמה תחשוב שהאהבה שלו נמדדת בשקלים. שתחשוב שזה יונתן שהסדר הכול. לו יש את הזכות להיות הגיבור. לאורי אין. יש לו רק חובה.
***
ניתוח נקבע ליום חמישי. ברביעי בערב בא לבית החולים, לא יכל להישאר בבית.
בחדר הייתה מיכל. יונתן יצא לענייניו. נעמה שוכבת בעיניים עצומות, לא ישנה.
אמא, אמרה בשקט תבקשי מהמנתח הזה, שבא בבוקר, שלא יספר עוד בדיחות. הן לא מצחיקות.
טוב, הגביה מיכל.
וגם… תבקשי מאבא יונתן שלא יקרא לי עוד על תוכניות עסקיות. זה משעמם.
אבקש.
אורי עמד מאחורי הווילון. לא העז להיכנס. הוא שמע שנעמה שותקת. ואז אמרה בשקט עוד יותר:
תבקשי מהאבא שלי… שיבוא. רק לשבת. בשקט. שיוכל לקרוא לי. כמו פעם. “ההוביט”.
אורי קפא. הלב שלו רץ.
“כמו פעם”…
***
זה היה לפני הגירושים. היה קורא לה לפני השינה, מחליף קולות של גמדים ואלפים.
מיכל יצאה למסדרון, ראתה אותו וניערה לעבר החדר:
תיכנס. רק לא הרבה זמן. היא צריכה מנוחה.
הוא נכנס, התיישב ליד המיטה. נעמה פתחה עיניים.
שלום, אבא.
שלום, ילדונת. “ההוביט”?
כן.
לא הייתה לו את הספר. הוא מצא את הטקסט בטלפון. והתחיל לקרוא.
בשקט, מונוטוני, מדלג על מילים, מתבלבל. לא החליף קולות. רק הקריא. העיניים שלו התכסו בחום, האותיות נמרחו. הוא הרגיש איך ידה נחלשת בידו.
הוא קרא, אולי שעה, אולי שתיים. עד שהקול שלו הפך צרוד ממש. עד שהרגיש שהיא נרדמת. ניסה לשחרר את ידו בעדינות, אבל נעמה בחלום לחצה אותה עוד יותר.
ואז, כשהסתכל על פניה הישנות, ללא כוח, הרשה לעצמו מה שלא הרשה. התקרב ולחש, שרק קירות החדר שמעו:
סליחה ילדה שלי. על הכל. אני כל כך אוהב אותך. תחזיקי מעמד. תחזיקי בשבילי. אבא של יום ראשון שלך.
הוא לא ידע אם היא שמעה. קיווה שלא.
***
הניתוח ארך שעות. אורי ישב במסדרון מול מיכל ויונתן. הם יחד.
הוא לבד.
אבל הלבד הזה כבר לא היה ריק. היה מלא בקריאה שקטה, במשקל יד חמימה של הילדה בידו.
כשיצאו הרופאים והודיעו שהכול הצליח, שהגידול שפיר, מיכל התמוטטה בבכי על כתף של יונתן.
אורי קם, התרחק לחלון. לחץ את האגרופים שלא יפלט צרחה של הקלה.
***
נעמה הרגישה טוב יותר. שבוע אחרי העבירו אותה לחדר רגיל.
יונתן, כראוי ל”אבא האמיתי”, רץ בין הרופאים, פתר עניינים.
אורי בא כל ערב. הקריא לה. שתק. לפעמים הם פשוט צפו בסדרות.
יום אחד, כשהיה צריך לצאת, נעמה עיכבה אותו.
אבא.
כן, פה.
אני יודעת שזה אתה. הכסף… אמא לא אמרה, אבל שמעתי אותם. יונתן רצה למכור את החלק שלו, ואמא צעקה שאי אפשר, שאתה כבר הבאת הכול, שמכרת את הגיטרה שלך.
הוא שתק.
למה? שאלה. הרי… הרי אנחנו לא איתך…
אתם המשפחה שלי, קטע אותה זה לא פתוח לדיון.
נעמה הסתכלה בו ארוכות. פתאום הגישה לו משהו. ביד שלה, הייתה סימניה ישנה מקרטון, ועליה בכתב יד ילדי: “לאבא האהוב מנעמה”.
היא הכינה אותה לפני שבע שנים…
מצאתי אותה בספר ישן, כשהייתי בבית בסופ”ש. קח. שלא תאבד דפים…
הוא לקח את הסימניה. הקרטון היה עדיין חם מכף ידה.
אבא, חזרה, והקול שלה הפך חזק, בוגר. אתה לא של יום ראשון. אתה לתמיד. מבין?
הוא לא הצליח לדבר. רק הנהן, עם הסימניה מוחקת באגרוף.
אחר כך יצא מהר. כי אפילו אבא של יום ראשון לא בוכה מול הילדה שלו…
הם פשוט משתגעים מאושר ומכאב, מתחבאים ומחזיקים בקרטון, מפתח לעבר שהוא הכי הווה שיש.
***
ביום ראשון הבא, אורי הגיע לא בעשר אלא בתשע. ועזב לא בשש, אלא הרבה אחרי.
הוא ונעמה ישבו בשקט ליד החלון, מסתכלים על תל אביב המנומנמת, בלי שום לוח זמנים.
רק כי הוא אבא של נעמה.
לתמיד…
