אבא שלי נטש אותי ואת אמא שלי כשהייתי בת 12 פשוט נעלם כאילו הוא הולך למכולת וחוזר עוד חמש דקות. הוא לא התקשר, לא סיפר למשטרה, כאילו שכח בכלל שקיים לנו קשר ביולוגי כלשהו. בגיל חמש-עשרה, כשעוד ניסיתי להבין מה זה בכלל מס הכנסה, הופיע בבית שלנו זוג צעיר ודפק בדלת: אבא שלך אמר לנו לפנות חדר, הוא נתן לנו את הדירה.
כשהאמא שלי הרימה אליו טלפון והתעקשה להבין מה קורה, הוא ענה בקור רוח, הם בשבילי כמו הילדים שלי. כן, בטח, ילדים במבצע של שניים במחיר אחד… אמא שלי, שכבר ראתה שאין מצב לחיות בשותפות עם זרים (ועם דרישות מוזרות), מכרה את הדירה ונתנה חלק מהכסף לאיזה בחור שאבא שלי טען שהוא שלו. עם מה שנשאר, היא קנתה דירת שני חדרים דרך איזה סוכן נדל”ן באינטרנט.
בשביל לעזור לה להחזיר את ההלוואה, נאלצתי לדחות את הלימודים שלי לכמה שנים והתחלתי לעבוד. הציונים שלי חיכו קצת בסבלנות, אבל מי סופר כשיש דירה על הראש?
בסוף, אמא שלי נפטרה והשאירה לי עוד שנה אחת להחזיר את ההלוואה. פתאום, בדיוק כשחשבתי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי, אבא שלי צץ לאחר שחברתו השלישית פינתה אותו יחד עם פסנתר חשמלי הישן. עכשיו הוא זקן, חולה, עם קצבת זקנה שקלולית קשה לומר שזה מספיק אפילו לאפיית עוגה לא מוצלחת. והוא, כמובן, פונה אליי לעזרה.
הבטתי בו והצלחתי בדיוק לשאול אותו: תגיד לי, קשה להחליט אם אתה חצוף או פשוט תמים. אחרי עשרים שנה של התעלמות מחיי, בחוסר אחריות משווע כשאפילו את הזכות שלי לדירה שלי לקח ממני וקלקל לי את ההשכלה, מצפה עכשיו שאפתח לו את הדלת עם חיבוק חם ולבנה עם תחינה?
ברור שלא. הרחמים שלי נשארו נעולים איפשהו בכספת פנימית. שיהיה לו בהצלחה למצוא מישהו שירחם עליו רק לא אני, חשבתי לעצמי. הוא טרח הרבה יותר בשביל אנשים אחרים שהוא הקדיש להם את תואר הילד שלו, בזמן שאני הייתי שקופה לחלוטין. עניתי לו מפורשות, באיפוק נדיר: אם הוא צריך עזרה, שיפנה אל מי שהחליף אותי, לא אל הבת שהוא שכח במשך כל כך הרבה שנים. ביקשתי ממנו שימחק לי ולכתובת שלי את הזיכרון לתמיד. הרי הוא מעולם לא היה באמת אבא שלי ולא יהיה.
